קפה "כסית": הפייסבוק של תקופתו

דורות של אמנים בילו ויצרו בקפה "כסית", אבל דווקא מאיר סויסה, שעבר שם במקרה כשבא לחזרות על "הלהקה", הוא הראשון שעשה סרט תיעודי על מקומו של המוסד התל-אביבי בתרבות הישראלית

נירית אנדרמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן

"יום אחד, כשגמרנו את הלימודים, ניגשה אלי אחת מהכיתה של הבוגרים ואמרה לי: ‘ילד בוא הנה'. היא שאלה מה אני עושה הערב, ואמרתי שאני פתוח להצעות. אז היא אמרה ‘טוב מאוד, אתה הולך אתי לכסית'. הלכנו ברגל, והגענו לאיזה בית קפה. אף פעם לא הייתי בבית קפה. זאת היתה פעם ראשונה. נכנסתי: רעש, עשן, סיגריות, מהומות. היא אמרה לי ‘כאן השחקנים, הסופרים, המשוררים, אתה מוכרח לבוא הנה. אם אתה רוצה להיות שחקן, אתה חייב לבוא הנה. זה הבית של כל השחקנים שישנם בתל אביב'. והמשפט הזה - זה בדיוק מה שקרה לי. היינו אוכלים צהריים בכסית. דואר היינו מקבלים בכסית. הלוואה היינו מקבלים מחצקל (הבעלים יחזקאל איש כסית, נ"א). פתאום היה לנו בית, ופתאום היה אבא. חצקל היה האבא של כולנו", כך מספר השחקן הוותיק שלמה בר שביט בסרט התעודה "כל אנשי כסית".

קפה כסית התל-אביבי, מוסד שאפשר להצמיד אליו את התואר "מיתולוגי" בלי להיחשד בסנטימנטליות יתר או בגוזמה, הוא גיבור סרטו התיעודי של מאיר סויסה, שישודר ביום רביעי הבא בערוץ 8. בית הקפה הוותיק, שפעל במשך 50 שנה במרכז העיר, ברחוב דיזנגוף, שימש במשך השנים בית ומקום מפגש למיטב האמנים והיוצרים הישראלים, ניקז אליו את כל מי שהיו חלק מהבוהמה התל-אביבית הסוערת, וסייע לפריחתה של היצירה העברית בזכות זרימה מתמדת של אלכוהול, מזון ומוזות קבועות או מזדמנות.

כשצופים ב"כל אנשי כסית", קשה שלא לתהות כיצד סרט כזה לא נעשה עד כה. בית הקפה, שהוקם ב-1944 על ידי יחזקאל וינשטיין, שזמן קצר אחרי פתיחת המקום עיברת את שם משפחתו לאיש כסית, שימש בית לכל כך הרבה יוצרים ואמנים מקומיים, עד שתיעוד של מה שהתרחש בו נדמה כמעט חיוני לצורך חקר התפתחותה של התרבות העברית. אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, יעקב אורלנד, חנה רובינא, אהרן מסקין ורפאל קלצ'קין הם רק כמה מהשמות של מי שפקדו את המקום בשנותיו הראשונות. בעשורים שבאו לאחר מכן נוספו לרשימת השמות הזאת עוד עשרות רבות של יוצרים מקומיים, וביניהם חיים גורי, חיים חפר, דן בן אמוץ, אורי ליפשיץ, יוסל ברגנר, אורי זוהר, אריק איינשטיין, שמוליק קראוס ואורי אבנרי.

מכיוון שמדובר במספר כה גדול של אנשים ובכמה עשורים של פעילות, פיצל סוויסה את סרטו לשני חלקים. "כל אנשי כסית" מביא את סיפורם של בני הדור הראשון ב"כסית", בראשות אלתרמן, שלונסקי, פן ורובינא, ואילו חלקו השני של הסרט, "איך עושים תקליט בכסית" (שישודר בעוד כמה חודשים בערוץ 8), יתמקד בבני הדור השני (דור הפלמ"ח) והשלישי (יוצרי שנות ה-70, בראשות חבורת "לול") שפקדו את בית הקפה. בסרטים מראיין סויסה עשרות אמנים וקרוביהם, שבאמצעות סיפורים וזכרונות מפיחים במקום חיים מחודשים, מנסים לעמוד על סוד קסמו ומזכירים את יצירות האמנות שנוצרו בין שולחנותיו, תחת אפם של שני המלכים הבלתי מעורערים: חצקל איש כסית, ובנו, משה (מוישלה), שהמשיך לנהל את המקום לאחר מות אביו.

"בית הקפה הזה היה הפייסבוק של התקופה", אומר סויסה. "כסית היה הכל. שם אפשר היה להכיר אנשים, לגלגל עניינים, לקבל ביקורת, שבחים, תמיכה, אוכל, שתייה, להתאהב. הכל היה שם".

עשרות המרואיינים ב"כל אנשי כסית" מספרים על החרדל והלחם שהוצעו לאורחי הקפה חינם, ומשכו לכסית שחקנים תפרנים; על האפשרות לאכול ולשתות בהקפה, שקרצה ליוצרים שהמעות לא היו בכיסם; על החום התל-אביבי בתקופה נטולת מזגנים, שהבריח את האמנים מבתיהם וגרם להם לחפש מפלט בחוץ; על חצקל הרחום, שנהג לנמנם על כיסאו ולגלות יחס סלחני במיוחד כלפי האמנים התפרנים; על אלתרמן, שלונסקי ופן, ששתו שם כמויות אדירות של אלכוהול ועוררו הרבה יצרים; ועל כמה עוגנים של התרבות העברית שנוצרו שם. חיים חפר, למשל, מספר כיצד שייקה ירקוני, בעלה של הזמרת המפורסמת יפה ירקוני, היה מגיע לכסית בקביעות כדי לשחק שחמט, וביקש באחד הימים מאורח קבוע אחר, חיים גורי, שיכתוב שיר לאשתו. גורי התרצה, וכתב את אחד מלהיטיה הגדולים ביותר של ירקוני. "הוא קיבל שתי לירות משייקה על ‘באב אל ואד'", צוחק חפר. "היא רק טעתה במלה אחת, וכל פעם זה מצער אותי", מציין גורי. "במקום ‘אל ישכח אותנו' היא שרה ‘לא ישכח אותנו'. זו טעות גדולה: ‘אל ישכח אותנו' זו בקשה, ‘לא ישכח אותנו' זו יוהרה".

להיט אחר שנכתב בעקבות מפגש בכסית היה "שני שושנים". באחד הימים ישבו שם יחד המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא עם נשותיהם, מספר הבמאי דני ולין, ולפתע ניגשה לשולחנם מוכרת פרחים והעניקה שני פרחים לשתי הנשים: שושן אחד לזו ושושן אחד לאחרת. באותו רגע, טוען ולין, נדלק אצל אורלנד הרעיון לכתוב את השיר המפורסם.

הסנדק נשאר ער

ומה לשחקן מאיר סויסה ולבימוי דוקומנטרי? ומה במעוז התרבות האשכנזית התל-אביבית שמשך וסיקרן את הבדרן יליד מרוקו? "יש לי אובססיה לתיעוד", הוא מתוודה. "כבר כמעט 30 שנה אני מתעד הכל בחיי. זה רק במקרה שלראיון הזה הגעתי בלי מצלמה", הוא מחייך.

אל קיבוץ יפעת הגיע סויסה ממרוקו בגיל 15 כנער ציוני ("במרוקו הסתובבתי עם תמונה של משה דיין בכיס"), והוא מעיד כי היה מרותק לתרבות החדשה שבה נתקל, ל"שילוב הזה, של תרבות אשכנז והרעיון של השוויון בקיבוץ. לאחר מכן, תהפוכות הגורל הביאו אותי למסלול שעוקב אחר האנתולוגיה של התרבות הישראלית", כדבריו. הוא התגייס ללהקה צבאית, התפרסם בזכות הופעתו ב"הלהקה", סרטו של אבי נשר מ-1978, ובשנות ה-80, כשהתחתן עם רותי, בתה של יפה ירקוני, זכה בגישה ישירה למאגר הסיפורים של מי שהיתה אחד מסמלי התרבות הישראלית המתפתחת.

מאיר סויסה (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

בעקבות המפגש עמה ("גם היא אובססיבית לתיעוד והאלבומים שלה הם ממש ארכיון", הוא אומר) עלה בו הרעיון ליצור סרט קולנוע או סדרת טלוויזיה שיציגו את סיפור התפתחותה של התרבות הישראלית. הוא חלם שזו תהיה דרמה מוסיקלית. במשך שנים שקד על הרעיון, למד את תולדות התרבות המקומית, ריאיין אנשים, ואז, ביום אחד בתחילת שנות ה-90, ערך ראיון ששבה את לבו במיוחד.

"ברוב חוצפתי התקשרתי לאריק איינשטיין והזמנתי אותו לראיון", מספר סויסה. "סיפרתי לו מה אני רוצה לעשות והוא אמר שזה רעיון גדול, אבל בלתי אפשרי לביצוע. למרות זאת, הוא יצא מהבית, לקח מונית, בא אלי הביתה והתראיין במשך שלוש שעות. בעצם, בזכותו כל הרעיון של הסרט הזה נולד, כי לאריק יש זיכרון פנומנלי, והוא זכר את כל הפרטים מאז שהיה ילד בן 9 ובא ל'כסית' עם אבא שלו, שהיה שחקן ב'האוהל', ועד הימים שבהם הוא עצמו ישב בכסית והתחבר עם מוישלה איש כסית". קטעים מאותו ראיון שולבו בשני חלקי הסרט.

אף שסויסה גייס את נפתלי אלטר ואת אסי דיין ליצירת הסדרה, הם לא הצליחו לגייס את המימון הדרוש להפקתה. סויסה נאלץ לנטוש את הרעיון, והותיר לו מחווה סמלית בסדרת הטלוויזיה "קרוב לוודאי" (סדרה מעין אוטוביוגרפית שיצר, בכיכובו, על שחקן עבר שמנסה לשקם את הקריירה שלו ופוגש בדוגמנית מירי בוהדנה. דמותו של סויסה שם ניסתה למכור לגופי שידור סדרת טלוויזיה על "כסית"). לאחר מכן החליט למזג את אובססיית התיעוד שלו עם סדרת החלומות השאפתנית, וליצור סרט תיעודי על כסית. "זה מה שנשאר", הוא אומר, "הרי אי אפשר היה שלא לספר את הסיפור על בית הקפה המופלא הזה".

סויסה עצמו הזדמן לכסית פעם אחת בצעירותו, לדבריו. "לא היה לי אז מושג מה המקום הזה מסמל, אבל לא אשכח את היום הזה. זה היה מאוד מוקדם בבוקר, הייתי בן 21, בחופשת שחרור מהצבא, והגעתי מהקיבוץ לפגישה בתל אביב כי זימנו אותי לחזרות של הסרט ‘הלהקה' ברחוב דיזנגוף. הגעתי עם ההסעה של הקיבוץ שעתיים לפני החזרות, הסתובבתי בדיזנגוף, ומצאתי בית קפה פתוח, שנראה לי כמו קפה בכפר קטן באיטליה, ובו ישב איש לבוש שחור, שנראה כמו הסנדק. מכולם, אני היחיד שתפס את חצקל ער!" הוא צוחק. בסרט מובאות עדויות רבות על חיבתו של חצקל לנמנום על כיסאו בבית הקפה, על רקע תמונות סטילס שמנציחות את הבעלים בשעת מעשה.

לדברי סויסה, רק תוך כדי העבודה על הסרט, שהפיק דורון ערן (בתמיכת ערוץ 8 וקרן יהושע רבינוביץ), הבין שהוא לא יוצר סרט רק על בית קפה, אלא על מוסד תרבותי של ממש. "לא תיארתי לעצמי כמה שהסרט הזה חשוב", הוא אומר. "אני רציתי בסך הכל לספר את הסיפור של חצקל, מוישלה ובית הקפה, ופתאום, תוך כדי עשייה, הבנתי שבעצם כל התרבות הישראלית התחילה שם. כל המשוררים, השחקנים, הציירים, המוסיקאים - כולם עברו שם. היוצרים הכי חשובים של המדינה. כל אחד מהם שווה סרט בעצמו. הם ישבו שם וגם יצרו שם. זה היה מקום של תרבות, של יצירה, של להט".

"כל אנשי כסית" מספק הצצה אל התרבות, היצירה והלהט שפרחו בלב רחוב דיזנגוף, ומעורר מחשבה על יכולתו של מקום מפגש כזה לעודד את היצירתיות האמנותית. "היתה (בכסית) הרגשה של נינוחות של בית קפה", אומר בסרט איש התקשורת יצחק לבני, שגם הוא פקד את המקום בקביעות. "(היה שם) רוגע של זמן שאין בו לוח זמנים צפוף. גם השיחות ב'כסית' היו פחות על נושאים פוליטיים ויותר על ספרות, על חתיכות. זה היה מבוסס - בלי שהחבר'ה ידעו על זה - על הטענה של היוונים הקדמונים, שטענו שפנאי הוא אבי התרבות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ