מסע בעקבות המלחין הנפלא והנשכח חיים ברקני

רק אחדים משיריו יצאו מגבולות הקיבוצים והמושבים: "ביתי אל מול גולן", "החיטה צומחת שוב" ו"את תלכי בשדה"

בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

"יש עניין מוסיקלי שמטריד אותי", אמר חבר לא מזמן. "אתה יודע מי הלחין את ‘את תלכי בשדה' של חוה אלברשטיין?"

נדמה לי ששמו חיים ברקני, השבתי.

"נכון. ואתה יודע משהו על החיים ברקני הזה?"

האמת שלא. רק שלפי "את תלכי בשדה" הוא מלחין נפלא.

"נפלא זה אנדרסטייטמנט. מלחין ענק. וזה בדיוק מה שמציק לי. ברקני הלחין עוד שני שירים נהדרים שכולם מכירים, ‘ביתי אל מול גולן' ו'החיטה צומחת שוב'. אבל חוץ מזה - אני לא מצליח למצוא שום דבר שלו. וגם אינפורמציה על חייו ויצירתו אין בשום מקום, אם לא מחשיבים כמה שורות יבשות בוויקיפדיה. נולד ב-1923, הלך לעולמו ב-2001, חי רוב חייו בקיבוץ שער הגולן, וזהו. זה מוזר מאוד. האיש היה מלחין בחסד עליון. לא ייתכן שהוא כתב רק שלושה שירים, נכון? אני מבקש שתברר את הסוגיה הזאת. נדרש תחקיר מעמיק. צריך לעשות צדק עם חיים ברקני!"

התחקיר התמהמה, אבל לפני שבועיים, כשיצא האוסף "החיטה צומחת שוב", מארז משולש ובו 70 שירים הקשורים בצורה זו או אחרת לתנועה הקיבוצית (לציון 100 שנה לקיומה), הוחלט שיש לרדת לעומק העניין ויפה שעה אחת קודם. "החיטה צומחת שוב" נקרא על שם שיר של ברקני, והוא כולל שיר נוסף שלו, "ביתי אל מול גולן" (לצד שירים בביצוע אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, רביעיית ניחוחות חציר, האשקולית של בית השיטה ועוד רבים). האוסף הזה מוסיף ומחדד את התהייה של החבר. הוא אמנם מעלה על סדר היום את שמו של ברקני, אבל הוא לא מוסיף דבר על המעט שידוע על אודותיו והוא לא חושף שירים נוספים פרי עטו, שבוודאי קיימים איפשהו.

ברקני בדיוקן עצמי. כבדות זורמת

245 שירים נוספים, אם לדייק. "אבא כתב כ-250 שירים", סיפר השבוע בנו של ברקני, גדעון, בשיחה שהתקיימה בבית אלמנתו של ברקני, הלינה, בשער הגולן. "רבים מהם היו שירים יפים מאוד, אבל הם לא יצאו מגבולות הקיבוצים והמושבים". מדוע? "מפני שאבא עסק בעיקר ביובלות: חגי משק, חגי יישוב, 50 שנה לעלייה על הקרקע של קיבוץ זה או אחר, 100 שנה לראש פינה. כאלה דברים. התקשרו אליו מכל הארץ, שלחו שירים שעסקו בהווי הקיבוץ, והוא כתב את המוסיקה, הכשיר את הנגנים והזמרים החובבים והעלה ערבים לתפארת. הוא היה מגיע למשק שהזמין אותו, ואז היו אומרים לו: ‘אצלנו אתה לא תצליח לעשות שום דבר. אף אחד כאן לא יודע לשיר, אף אחד לא מנגן, אף אחד לא רוקד'. בסוף, כשהם היו רואים מה הוא עשה, הם היו יוצאים מדעתם".

גם השיר שפירסם את ברקני, "ביתי אל מול גולן" (את המלים כתב חברו הטוב יוסף נצר), נכתב ליובל קיבוצי: יובל ה-25 של שער הגולן, שחל ב-1962. "ביתי אל מול גולן" היה חלק ממחזמר שלם שנכתב לכבוד האירוע והושפע לדברי גדעון ברקני מהמיוזיקל "אוקלהומה". המחזמר הועלה כמה פעמים בשער הגולן ולאחר מכן הוצג באמפיתיאטרון בצמח. התגובות היו נלהבות ביותר. "זה הכה גלים בעמק", אומרת הלינה ברקני. הגלים הגיעו אפילו לתל אביב: המחזמר הועלה בהיכל התרבות, שם ככל הנראה שמע אותו איש קול ישראל מאיר הרניק, שלימד את השיר בתוכנית הרדיו הפופולרית שלו. כך נהפך "ביתי אל מול גולן", שיועד במקור לשימוש פנים-קיבוצי, לנחלת הכלל.

יפה ירקוני שרה את "ביתי אל מול גולן", שמעון ישראלי ביצע אותו בקול הבס העמוק שלו, ומי שהפכה את השיר ללהיט גדול היתה שלישיית שריד. ברקני הסתייג מהביצוע של שלושת הקיבוצניקים, ששינו את ההרמוניה המקורית של השיר. בתחילה הוא ממש נחרד, "אבל הוא לא יכול היה להתכחש לכך שבזכות הביצוע הזה השיר שלו כבש את המדינה", אומר גדעון ברקני. בחלוף השנים ברקני שינה את דעתו על הביצוע של שלישיית שריד, ובכלל הוא נעשה פתוח יותר לגרסאות שלא היו נאמנות למקור. בשנות ה-90 להקת "סטלה מאריס" ביצעה את "ביתי אל מול גולן". "הם עשו מזה רוק כבד, ממש כמו ‘מטאליקה'", אומרת הלינה ברקני, בת 83 ועדיין עם היד על הדופק, "ולא רק שהוא לא כעס, הוא היה מאושר. הוא השתגע על הביצוע שלהם".

תחושת פספוס

חיים ברקני, שכונה בפי כל "הניק", נולד ב-1923 בלודז'. אביו היה צייר ונגן, "שידע לעשות הכל חוץ מלהתפרנס", אומרת הלינה. אחיו הגדול של ברקני, בנו, היה פסנתרן מוכשר, והניק היה יושב מתחת לפסנתר ומקשיב לו כשהיה מנגן ג'ז. מכאן אולי צמחה אהבת האלתור שלו. "בנטייה שלו הוא היה ג'זיסט, איש המוסיקה הקלה", אומר גדעון. ב-1942 ברחה המשפחה לרוסיה, ועוד לפני כן הניק התפרנס ככל הנראה מנגינת פסנתר באולמות ראינוע. "זה בדיוק הוא: לאלתר, בלי תווים, בלי שאף אחד יכתיב לו מה לעשות", אומר גדעון.

אחרי מלחמת העולם השנייה יצא ברקני לעלייה ב' ובאיטליה פגש את הלינה. הם ניסו לעלות לארץ באוניית מעפילים, אבל נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנה מעצר בקפריסין. הם התחתנו בקפריסין, "וזמן קצר לאחר מכן הניק נעלם לשני-שליש לילה", מספרת הלינה. "אני מאוד נפגעתי. רק התחתנו וכבר הוא מתחיל להתפרפר? התברר שהביאו לשם פסנתר, ואז הבנתי שיש לו אשה נוספת, המוסיקה. או שאני מקבלת את זה או שלא".

       דף התווים של "את תלכי בשדה" בכתב ידו

הניק והלינה עלו לארץ ב-1949 והתיישבו בשער הגולן. רוב המוסיקאים שחיו בקיבוצים בשנים האלה, גם אם היו אמנים נפלאים, נאלצו לעבוד בעבודה "אמיתית", אבל שער הגולן היה קיבוץ בעל תודעה אמנותית מפותחת וברקני שוחרר מעבודה פיסית (למעט גיוסים ותורנויות, מדגישה הלינה). הוא לימד קצת, אבל לא אהב את זה. את מרב זמנו השקיע בכתיבת עשרות ומאות שירים ליובלות קיבוציים, וכן בייסודה וניהולה של התזמורת שזכתה לשם "ברקנית" - תזמורת של מוסיקה קלה על טהרת נגנים חובבים מקיבוצי עמק הירדן. הוא גם היה קריקטוריסט, וציורים הומוריסטיים שלו הופיעו במשך 20 שנה במוסף סוף השבוע של "על המשמר".

האם הרצון להתפרסם כמלחין לא פיעם בו אחרי ש"ביתי אל מול גולן" נהפך ללהיט? "אני חושב שכן", אומר גדעון ברקני. "הוא לא היה שאפתן, ודאי שלא היו לו מרפקים. אבל בעומק לבו הוא היה מאוכזב מכך שהוא לא התפרסם. היתה תחושה של פספוס".

הסיבה העיקרית לכך שהוא לא התפרסם היתה שהוא נשאר כל חייו בשער הגולן. האם הוא חשב אי פעם לעזוב את הקיבוץ? "לא, מה פתאום", מזדעקת הלינה. "הוא אהב את הקיבוץ בצורה בלתי רגילה. היה איזה זמן שאני רציתי לעזוב. היה לי משבר אישי-קיבוצי. אבל לא היה עם מי לדבר. זה היה או להישאר בקיבוץ או להיפרד מהניק".

ב-1970 ברקני כתב יחד עם יוסי גמזו את השיר "ילדי איננו ילד", ששרה חוה אלברשטיין בפסטיבל הזמר של 1970. "לא השתגעתי על המלים", אומרת אלברשטיין (הטקסט דיבר על חייל שנהפך מילד לגבר לאחר ש"ידיו נגעו בפלד בימים של אש"), "אבל נורא התלהבתי מהמנגינה". חמש שנים לאחר מכן, כשעבדה על האלבום "כמו צמח בר", היא שמעה מנגינה נוספת של ברקני, והפעם לא רק שהיא התלהבה, היא ממש "נפלה מהמלודיה", כדבריה. זה היה השיר "את תלכי בשדה".

כהרגלו, ברקני כתב את הלחן ל"את תלכי בשדה" לצורך אירוע ספציפי - טקס יום השואה ביד מרדכי, שם בוצע השיר על ידי אורה זיטנר. לדברי אלברשטיין, היא קיבלה קלטת עם השיר כשעמדה לסיים את הקלטת "כמו צמח בר". "האלבום כבר היה מוכן, ופתאום הגיעה הקלטת הזאת. שמענו אותה, אני ומתי (כספי, שעיבד את האלבום, ב"ש), ופשוט נפלנו. השתגענו על זה. החלטנו שאנחנו חייבים להכניס את השיר לאלבום, אף על פי שהאלבום כבר היה גמור. דהרנו לאולפן באותו לילה, מתי ניגן בכל הכלים. מאוחר יותר אמרו שהעיבוד של השיר הוא מלאכת מחשבת, אבל זה היה אלתור של הרגע". לאחרונה נערך באחת מתחנות הרדיו מצעד שירי לאה גולדברג. "'את תלכי בשדה' הגיע למקום השני, אבל כמובן שלא הזכירו את שמו של הניק", אומרת כלתו של המלחין, לילית ברקני.

מכור לגרשווין

בתחילת שנות ה-80 אלברשטיין ביצעה שיר נפלא נוסף של ברקני, "החיטה צומחת שוב". את המלים כתב דורית צמרת, בת בית השיטה, לזכר 11 הלוחמים בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום כיפור. הטקסט נמסר בתחילה לנעמי שמר, שלא הצליחה להלחין אותו. "היא אמרה שהיא לא הצליחה להתמודד עם העוצמה של הטקסט, אבל היא המליצה למסור את השיר לאבא, אף על פי שככל הידוע לי היא לא הכירה אותו אישית", אומר גדעון ברקני. ברקני הלחין את "החיטה צומחת שוב" בתוך חצי שעה, אומרת הלינה. "הוא תמיד כתב בלילות", היא מספרת, "וכשהיה מסיים שיר היה מעיר אותי ומשמיע לי. אם היתה לי צמרמורת, זה היה סימן שהשיר טוב. אם לא היתה צמרמורת, הייתי שולחת אותו להמשיך לעבוד. כשהוא השמיע לי את ‘החיטה צומחת שוב' היתה צמרמורת רצינית".

"תראה מה זה", אומרת אלברשטיין, "בדיוק השבוע חזרתי מארצות הברית, ופגשתי שם פסנתרן ג'ז ישראלי שתקע לי באוזן אם-פי3 עם ביצוע שלו ל'החיטה צומחת שוב'. ביצוע ג'זי מעניין מאוד, חצי באך-חצי תלוניוס מונק. זה לא מקרה שיש ביצוע ג'זי לשיר הזה. יש ב'החיטה צומחת שוב' איזשהו אלמנט של ג'ז. במובן הזה ברקני הזכיר פולני אחר, משה וילנסקי. אלה אנשים שבאו מרקע קלאסי, אבל במהות שלהם הם היו אנשים של מוסיקה קלה. תמיד היה אצלם משהו קברטי, ג'זי".

אף על פי שהשירים של ברקני שאת שרת הם שירים די כבדים.

אלברשטיין: "זה נכון, אבל זאת כבדות מתגלגלת כזאת, כבדות זורמת".

הלינה מספרת שהמלחין הנערץ על בעלה היה ג'ורג' גרשווין. "בבית שלנו הוא היה אלוהים", היא אומרת. "הניק היה מכור לגרשווין". אולי בהשפעת גרשווין, שיצירתו השיקה גם למוסיקה הקלה וגם למוסיקה הקלאסית, ברקני ביקש בגיל מבוגר להשתלם בעיבוד תזמורתי. בשנות ה-70, כשהיה בן יותר מ-50, נסע בכל שבוע לתל אביב כדי ללמוד תזמור אצל נועם שריף. שריף אומר שלברקני היה "כישרון מלודי עצום. בכלל, לפולנים יש את זה. וילנסקי, כמובן, אבל גם הפולנים הצעירים יותר: אפרים שמיר, צביקה פיק". שריף זוכר גם את חזותו של ברקני: "שיער שחור, מסורק למשעי, ג'נטלמן אמיתי, אציל נפש. היתה קבוצה שלמה כזאת של מלחינים קיבוצניקים שבאו ללמוד בגיל מבוגר. למדתי מהם המון. צניעות בלי סוף, דרך ארץ, להסתפק במה שניתן לך ולרצות ללמוד בכל גיל. הרצון לדעת".

ברקני המשיך לעבוד במרץ גם בגיל מבוגר. בשנות ה-70 וה-80 ניהל מוסיקלית את "הבחורים מאפיקים", שבה היה חבר בנו גדעון, ועד סוף חייו, חרף שני התקפי לב וכריתת כליה, המשיך לחבר שירים ליובלות, לנגן עם תזמורת הברקנית, לנגן בהרקדות. "לא היה שום דבר שהיה למטה מכבודו", אומר גדעון. "הוא עשה הכל: ממופעים גדולים ועד ללוות באקורדיון ריקוד של ילדי הגן. הוא ראה בעצמו נותן שירותי מוסיקה".

"הוא תמיד היה צריך פרויקטים. כשלא היו פרויקטים, הוא היה נופל", אומרת הלינה. "וכמעט תמיד היתה עבודה. הוא הפסיק רק בחודשיים האחרונים לחייו". ברקני הלך לעולמו באוקטובר 2001, ואחרי מותו הועברו מאות שיריו - כתובים ביד אמן על דפי תווים - אל הספרייה הלאומית בירושלים. רובם המכריע יישארו באלמוניותם, אבל כמו שאומרת אלברשטיין: "לא צריך יותר משניים-שלושה שירים כדי להיכנס אל הנצח".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ