די-וי-די: בין ההזיה של "שורו" להזיה של "לבנון"

צאתו של "שורו" לראשונה על גבי די-וי-די מזכיר את היופי שטמון בחוסר תכליתיות. וגם: המעצב האמנותי של הסרט גדל להיות הבמאי של "לבנון"

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נדב הולנדר

סרט שנפתח במוסיקת סווינג עליזה על רקע מסך שחור ועליו כותרות קטנות באותיות לבנות, לא יכול להטעות בקשר למקורות ההשראה שלו. הפתיחה של "שורו", סרטו של שבי גביזון משנת 1990, מסגירה מיד את האווירה הוודי-אלנית ששרתה על יוצריו בעת עשייתו. כמו כמה מסרטיו של וודי אלן משנות ה-80, גם "שורו" מתאר מעשיות קטנות מחייהם של טיפוסים עירוניים שחייהם מלאים בשטויות וריקים מתוכן. וכמו "שושנת קהיר הסגולה", למשל, גם "שורו" מתאר מציאות ריאליסטית ואגדתית גם יחד, שהסוריאליזם בה מנסה לומר משהו קיומי.

"שורו" הוא סרטו הארוך הראשון של גביזון, שיצר אותו מיד לאחר לימודיו וכתב אותו עם יונתן ארוך. הסרט זכה להצלחה רבה אך לא יצא עד כה על גבי די-וי-די. בשבועות האחרונים, במסגרת הוצאת מארז מרובע מסרטי שבי גביזון, זכה הסרט לצאת לראשונה בדיסק, עם יצירות אחרות של גביזון - "האסונות של נינה", "אבידות ומציאות" ו"חולה אהבה משיכון ג'" (שגם הוא יוצא בדי-וי-די לראשונה).

"שורו" מספר את סיפורו של אשר (משה איבגי), איש עסקים קטן עם נטייה לשרלטנות ולכישלונות כרוניים, שמוציא ספר הדרכה תחת הכותרת "איך להיות אידיוט". אחת השיטות שהוא מציע היא לבצע בכל יום פעולה אחת לא תכליתית לפחות. הוא חי עם אביו הנכה ועם אשתו (קרן מור) המתיימרת להיות משוררת ומנהלת רומן עם פרופסור משופם ומנופח (עזרא כפרי), שבכל מקום שהוא נכנס אליו הוא מקפיד קודם כל לשאול איפה השירותים.

חייו של אשר משתנים כאשר פרסומאי שתיין (נתן זהבי), שמנהל (כמו אשר) רומן עם אשת הטלוויזיה טל (שרון הכהן), מגלה את האור בספר ההדרכה האידיוטי ומתחיל לארגן סביבו מפגשים פולחניים. המפגשים הללו מרכזים סביב אשר כמה טיפוסים וזוגות תל אביביים מחפשי משמעות, שעד אז נאספו בעיקר בפאב של אלי (סיני פתר), והחיפוש הזה מוביל אותם לשלל גילויים והרפתקאות.

"שורו" הוא סרט של סצינות צנועות, "מערכונים" כפי שהגדיר זאת פעם גביזון בראיון, יותר מאשר סרט דרמטי עם עלילה חזקה וסוחפת. זהו אוסף של מפגשים עירוניים קטנים, רובם ליליים, בין אנשים בודדים שמחפשים את דרכם זה בזרועותיו של זה. רבים מה"מערכונים" הללו כתובים למופת ומצליחים להעביר איזה טון שובה לב, מצחיק ומלנכולי שנדיר למצוא בקולנוע הישראלי. סצינות פשוטות ונטולות פעלולים, אבל עם רעיון מבריק ובימוי מדויק (גם הליהוק מדויק: איבגי נפלא בתפקיד הראשי, ומעניין לגלות בהקשר זה כי בחייו שלו מסתתר פרק סיינטולוגי, שעליו סיפר בעבר).

משה איבגי ב"שורו". אוסף של מפגשים עירוניים קטנים

זכורות וקסומות במיוחד הן סצינות המעבר בין הקומות, שיטוט אנכי המגלה בכל דירה התנהלות זוגית מעוותת ושגרתית ("למה את תמיד מתחכמת?") וחושף את חוסר ההיגיון שבזוגיות היום-יומית; הנסיעה הלילית המופלאה של נהג המונית ג'קי (אלברט אילוז) עם אשר, שמציע להתבזות בפני הנהג במקום לשלם לו, תפקיד האורח של משה פרסטר כסוכן אנציקלופדיות נרפה והביצוע הנהדר של ערן צור לשירו של מאיר אריאל "נשל הנחש".

על הסקאלה השחוקה שבין קולנוע פוליטי ואקטואלי לבין קולנוע אישי קטן, "שורו" תופס עמדה ברורה. על כרזת הסרט הופיעו שלל מספרים טריוואליים: "73 חיוכים. 51 צחוקים. 3 זיונים. 2 אהבות. 2 פרידות. 7 מצבים אלימים. 11 ציטוטים. 5 רגעים מרגשים". כמו גיבור הסרט, גם "שורו" משדר שלא הכל חייב להיות תכליתי, ושלמעשה מעט מאוד דברים בחיים הם באמת כאלה.

ובצד השני של הסקאלה

אחד השמות הבולטים לעין בצפייה העדכנית ברשימת הקרדיטים של "שורו" הוא שמוליק מעוז, החתום שם על תחום העיצוב האמנותי. שנים רבות לקח למעוז מאז החל לשמש כאיש צוות בהפקות שונות בקולנוע הישראלי ועד לצאת סרטו העלילתי הארוך הראשון, "לבנון", שיצא בשנה שעברה. ההמתנה השתלמה, שכן הסרט הצליח וזכה לשבחים ולפרסים רבים, ביניהם פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה.

אין צורך להכביר בשבחים על הסרט המרשים, המתאר את המתרחש בטנק אחד במלחמת לבנון הראשונה, ומבוסס על זכרונותיו של מעוז מאותה מלחמה. מיותר גם לציין שעל אותה סקאלה שבה תופס "שורו" צד אחד, "לבנון" מתיישב בדיוק בצד הנגדי. סרטון "מאחורי הקלעים" יפה המצורף לדי-וי-די החדש מציג בין היתר את האופן שבו המלחמה המתוארת בסרט התערבבה עם המלחמה שבעשייתו. נדמה שהסקאלה הנפרשת בין ההזיה התל אביבית של "שורו" להזיה המלחמתית של "לבנון", היא למעשה הסקאלה שבה מתרחש הקיום הישראלי.

לבנון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ