בגרמניה לפני המלחמה: הרומן הגנוז של גולדברג

כ-70 שנה לאחר כתיבתו, מתפרסם עתה לראשונה "אבידות" - רומן גנוז של לאה גולדברג, המתרחש בברלין בימי עליית הנאצים לשלטון. כמו היצירה שאיבד גיבור הרומן, גם הספר עצמו, השופך אור על הלכי הרוח באותה תקופה ועל חייה של גולדברג בגרמניה, נמצא לבסוף

אבנר שפירא | איור: אילה טל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבנר שפירא | איור: אילה טל

מבט וחלון וראי | 40 שנה למותה של לאה גולדברג:• "למי בכל העולם נחוצים אתה ושירתך?" | קטע מתוך הרומן "אבידות"פרסום ראשון: "ברלין" | שיר גנוז של גולדברג מתחילת שנות ה-30פגישה מחודשת עם המשורר אברהם בן-יצחק

"ואנחנו לא נשכח אותך, את פצעי האוהב ואת פצעי השונא לא נשכח. ועד יום מותנו נישא אותה בקרבנו, את הכאב הגדול הזה ששמו אירופה - ‘אירופה שלכם', ‘אירופה שלהם' וכנראה... לא ‘אירופה שלנו' - אף כי אנחנו היינו שלה, מאוד שלה" (לאה גולדברג, "אירופה שלכם", רשימה בעיתון "משמר", 30.4.1945)

רק כמה מאות מטרים מפרידים בין הבניין ברחוב נולנדורף 17 במערב ברלין, שכריסטופר אישרווד התגורר בו במשך רוב שהותו בעיר בשנים 1929-1933, לבין הבניין העורפי ברחוב מוטץ 99, שלאה גולדברג השתכנה בו בעת שלמדה בבירה הגרמנית בשנים 1930-1932. משום כך, אין להתפלא על כי מול חלונו של הסופר הבריטי וגם מול חלונה של היוצרת העברייה, ששניהם היו אז בראשית דרכם האמנותית, נשקפו לא פעם אותם מראות עצמם.

"מחלוני הרחוב איתן וחגיגי ועמוק", כתב אישרווד במשפט הפתיחה של ספרו הנודע "פרידה מברלין", המבוסס בחלקו על חוויותיו בעיר. לעומתו, גולדברג פתחה את הרומן פרי עטה "אבידות", המתרחש באותו מקום ובאותה תקופה ואף הוא כולל לא מעט יסודות אוטוביוגרפיים, בהישענותו של הגיבור על אדן החלון בחדר השכור שהוא מתגורר בו. בגרסה המאוחרת לפרק הראשון רואה הגיבור על השמשה את השתקפות בבואתו על רקע סימני הערב היורד על הכרך הברלינאי.

בדומה לספרו של אישרווד, שפורסם ב-1939 וצייר דיוקן קומי-קודר של ברלין באותה נקודת מפנה היסטורית, ערב עליית הנאצים לשלטון, גם ספרה של גולדברג, שנכתב במחצית השנייה של שנות ה-30, מתבונן דרך עיניו של יוצר זר בעיר הצוהלת והמתהוללת, רגע לפני שהיא נופלת; או בלשונה של המשוררת: "עיר מוצקה זו התלויה על בלי-מה, עיר השלום והחופש על פי תהום הדם".

הדמיון המסוים בין ספריהם של אישרווד ושל גולדברג על ברלין אינו מתמצה בתכניהם, אלא גם בנסיבות כתיבתם: "פרידה מברלין" היה למעשה רק רסיסים מרומן אפי רחב יריעה, "האבודים" (The Lost), שאישרווד התכוון לכתוב על העיר ותושביה בתקופת הדמדומים של רפובליקת ויימאר. אך המשימה היתה מעבר לכוחותיו והוא נסוג ממנה ופנה לכתיבת ספר צנוע יותר, המציג רישומים מקוטעים. גולדברג, שעמלה רבות על כתיבת "אבידות" וככל הנראה השלימה אותו סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, גנזה את הספר ולא פירסמה אותו מעולם, אף כי דמויות ואפיזודות אחדות ממנו מצאו את דרכן ליצירות אחרות שלה.

כ-70 שנה מאז תום כתיבתו ובדיוק 40 שנה אחרי מותה של גולדברג ב-15 בינואר 1970, "אבידות" רואה אור השבוע לראשונה (בהוצאת ספרית פועלים). חוקר הספרות גדעון טיקוצקי מאוניברסיטת תל אביב מצא את פרקי הספר בעיזבונה של גולדברג, ערך את כתב היד והביאו לדפוס, וכך מתאפשרת כעת היכרות עם הרומן רחב-היריעה הראשון שחיברה המשוררת, עוד בשנותיה הראשונות בארץ ישראל. הרומן שופך אור על חוויותיה של גולדברג בשלוש השנים שחיתה בגרמניה לפני עלייתה לארץ, על התייחסותה לאידיאולוגיות הבולטות של התקופה וגם על לבטיה בנוגע לזהותה כיוצרת וכאינטלקטואלית.

גיבור "אבידות" הוא אלחנן יהודה קרון, משורר יהודי ממוצא רוסי, בן 34, היוצר בעברית. לאחר עלייתו לארץ ישראל, הוא חי תקופה מסוימת בקיבוץ אך לא הצליח להשתלב בו ונסע לברלין כדי להשלים מחקר מדעי על זיקת המיסטיקה הערבית הקדומה למקורות היהודיים. קרון, שאפשר לראות בו במובנים רבים את בן דמותה הספרותי של גולדברג, מתאהב באנטוניה, סטודנטית גרמנייה-נוצרייה צעירה, ומאבד בברלין את כתב היד של מחזור שירים שכתב, "בריחת האלוהים" שמו, שהוא מחשיב ליצירתו הטובה ביותר.

שני הצירים הללו - שמצטלבים בשורות החותמות את הספר - מאפשרים לגולדברג לא רק להדהיר את סוסי העלילה, אלא גם לרתום אליהם מטענים אידיאולוגיים, חברתיים, תרבותיים, פוליטיים ודתיים כבדי משקל. גולדברג ביקשה לכתוב רומן היסטורי-חברתי, ובדפיו מהדהדות ללא הרף התהפוכות הגדולות של ראשית המאה ה-20: ממלחמת העולם הראשונה, דרך המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, צמיחת התנועה הציונית והתמורות התרבותיות באירופה, ועד התגברות האנטישמיות ועליית הפשיזם והנאציזם.

באופן אירוני, האבידות ששם הספר מתייחס אליהן אינן רק כתב היד האבוד של הגיבור, הדמויות האבודות שהוא פוגש בברלין, וגרמניה העומדת בפני אובדן הצלם ההומניסטי והנאור שלה; גם הספר עצמו היה לאבידה. טיקוצקי מספר כי גולדברג פירסמה כמה מפרקי הרומן בעיתונות בארץ בשנים 1937 ו-1938 לפני השלמתו, אך לבסוף בחרה לא לפרסמו. "ככל הנראה, היא לא היתה בטוחה ביכולתה כסופרת או שחששה מהתגובות שיקבל הספר, משום שבמובנים רבים הוא היה מנוגד לערכי הקולקטיב הציוני של אותם ימים", הוא אומר. "בספרות העברית בת הזמן שלט הרומן ההתיישבותי הארץ-ישראלי, ואילו גולדברג כתבה, בעיצומם של מאורעות 1936-1939, רומן אורבני-אירופי.

"גניזתו של ‘אבידות' היא במובן מסוים לא רק כישלונה של גולדברג, אלא כישלון המערכת הספרותית הארץ-ישראלית באותה תקופה, שאקלימה התרבותי היה צר מהכיל רומן שכזה", מוסיף טיקוצקי. "במובן הזה, ‘אבידות' מצטרף אל המדף שבו מצויים ‘חיי נישואים' של דוד פוגל ו'סמטאות' של אלישבע, שני רומנים אחרים מאותן שנים שגם הם התרחקו במופגן מההמולה הציונית ולכן לא התקבלו בשעתם בעין יפה. אולי מבלי דעת כתבה גולדברג ב'אבידות' לא רק את סיפור כתב היד שאבד לאלחנן קרון, אלא גם את סיפור כתב היד שלה עצמה: גולדברג ויציר רוחה קרון יודעים אל-נכון שהטקסט פרי עטם זר מאוד למקומם, ושניהם חוששים עקב כך מפני תוצאות חשיפתו".

אל תלכי לגרמניה

"אני בברלין - הנה כבר חודש ימים שאני בברלין. בזה נאמר כל-כך הרבה, ז.א. אני יצאתי מקובנה, ז.א. אין כבר השעמום האפור. ז.א. אפשר כבר להאמין בחילוף החיים ואפשר לנשום בקלות. קלות - כמה שנים התפללתי אל מעט קלות, מעט שמחה פשוטה, לימים שאפשר יהיה לחייך בלי סיבה, והנה באו ימים כאלה. באו" ("יומני לאה גולדברג", 6.12.1930)

עלמה בת 19 היתה גולדברג כשעזבה בסתיו 1930 את קובנה ובאה לברלין, לצורך לימודי מגיסטר בפילולוגיה (בלשנות היסטורית) באוניברסיטת פרידריך וילהלם בעיר (כיום אוניברסיטת הומבולדט). גולדברג, ילידת קניגסברג שבפרוסיה המזרחית, גדלה בקובנה, היטלטלה במלחמת העולם הראשונה עם משפחתה ברוסיה ולאחר שובה לליטא למדה בגימנסיון עברי בקובנה ואחר כך בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העירונית. עוד בנערותה עשתה את צעדיה הראשונים כיוצרת עברייה ופירסמה שירים, סיפורים ורשימות בכתבי עת בליטא ובארץ ישראל, וזאת אף על פי שלמשפחתה לא היתה זיקה לתרבות העברית.

מלגה נדיבה שקיבלה איפשרה לה להגשים את חלומה לרכוש השכלה גבוהה. בדומה ליהודים רבים ממזרח אירופה מאז סוף המאה ה-19 וגם בימיה, היא נשאה עיניה מערבה - אל מוקדי התרבות, האמנות והאקדמיה במערב אירופה ובמרכזה. כמו בקובנה, גם בברלין למדה במקביל לה חברתה הטובה מילדות, מינה לנדוי (סיפור חברותן נפרש בספר "נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1923-1935" בעריכת יפעת וייס וטיקוצקי, ספרית פועלים, 2009).

ברשימות היומן שלה מאותן שנים גולדברג מזכירה את געגועיה למשה (מישה) פרנק, שהיה המורה שלה בגימנסיון העברי בקובנה ומושא אהבתה (הנכזבת) בנעוריה, אך גם מתפעמת מהחיים המאירים לה פנים בברלין ומאוצרות התרבות שהיא נחשפת אליהם. לבד מלנדוי, היו בין חבריה ומכריה בעיר גם צעירים יהודים אחרים, בהם סטודנטים מארץ ישראל כמו אפרים ברוידא (לימים סופר, מתרגם ועורך).

בנוסף לכך, היא קשרה קשרים עם יוצרים ואינטלקטואלים יהודים-רוסים, שברלין שימשה באותן שנים אבן שואבת לרבים מהם. השפעתו של חוג המהגרים היהודי-רוסי ניכרת היטב ב"אבידות", שחלק גדול מעלילתו מתרחשת על רקע המעגל החברתי הזה.

דמות יוצאת דופן בחוג מכריה של גולדברג היתה אילזבה דנקה, סטודנטית גרמנייה-נוצרייה שהיתה ככל הידוע החברה הגרמנייה הלא-יהודייה היחידה של גולדברג. נראה כי גולדברג השתמשה ב"אבידות" בדמותה האמיתית של חברה זו, שהקשר עמה נותק לאחר שגמרה ללמוד בגרמניה, לשם עיצוב דמותה של אנטוניה, הצעירה הגרמנייה שהגיבור מתאהב בה.

כך, למשל, באחת מפסגותיו של הרומן, הפרק "שלג בהרים", קרון נוסע לבקר את אנטוניה בחופשת חג המולד בבית הוריה בעיירה בהרי ההרץ שבמרכז גרמניה. חוויה דומה נקרתה לגולדברג עצמה כשנסעה בדצמבר 1931 אל הוריה של החברה הגרמנייה באותו אזור וזכתה, ממש כמו גיבור הרומן שלה, לקבלת פנים חמה להפליא בחיק המשפחה הנוצרית.

על בסיס מכתבים (בגרמנית) של גולדברג לאילזבה דנקה, שהאחרונה העניקה אותם בסוף שנות ה-80 לבית הספרים הלאומי בירושלים, מראה ההיסטוריונית פרופ' יפעת וייס, ראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, כי בקשר עם החברה הגרמנייה נתנה המשוררת ביטוי מובהק ליחסיה לגרמניה בפרט ולתרבות האירופית בכלל. לדבריה, הסטודנטית הגרמנייה היתה הבסיס לא רק לדמותה של אנטוניה ב"אבידות" אלא גם לאותה דמות עצמה, שהתגלגלה לרומן המאוחר יותר והמוכר של גולדברג, "והוא האור" מ-1946. לפי וייס, "ברומן זה אנטוניה היא חברתה הגרמנייה של גיבורת הספר, הצעירה היהודייה נורה, והיא משמשת את גולדברג כדי לבנות את ההנגדה הטעונה בין העולם היהודי המזרח-אירופי שנורה באה ממנו לבין התרבות הגרמנית".

במאמר שפירסמה בכתב העת "זמנים" (גיליון 100, 2007) מתארת וייס את חידושו המפתיע של הקשר בין שתי החברות כעבור שנים ומנתחת את תרומתו להבנת נוכחותה של גרמניה ביצירתה של גולדברג. כשאחד ממחזותיה של גולדברג, "בעלת הארמון", הועלה ב-1962 בעיר קונסטנץ שבדרום גרמניה, היתה בין הצופים החברה, ששמה לאחר נישואיה היה אילזבה הונקה פון פודוילס. מכיוון ששם המחזאית היה מוכר לה מצעירותה היא פנתה להנהלת התיאטרון, קיבלה את כתובתה של גולדברג בירושלים וכתבה לה.

בעקבות זאת חודש הקשר ומאותה שנה ועד מותה של גולדברג התכתבו השתיים ואף נפגשו פעמים אחדות במקומות שונים באירופה. "מכתביה של גולדברג חושפים כיצד משיבות לה הפגישות עם חברתה מצעירותה את החוויה האירופית האבודה, את השפה הגרמנית והתרבות הגרמנית, ובה בעת גם את המראות, הריחות והטעמים שהכירה מאותה תקופה", אומרת וייס.

גולדברג ניאותה לחדש את הקשר לאחר שווידאה כי חברתה ובעלה היו "אנשים מיוחדים במינם שלא נסחפו עם הזרם" בימי הנאצים (כהגדרתה של המשוררת בראיון עיתונאי). "היא הפרידה בין השתוקקותה להשיב לעצמה את ‘אירופה שלה' לבין השבר שהתחולל בעקבות הנאציזם", מציינת וייס. "חידוש הקשר השיב לה את גרמניה מבלי ששבה אליה".

ואמנם, גולדברג סירבה לשוב ולבקר בגרמניה ותיאמה את הפגישות עם החברה כך שיתקיימו במדינות שכנות. "אם לומר זאת בכנות, לא אלך לגרמניה, כל עוד אני יכולה להימנע מכך", כתבה באחד ממכתביה לאילזבה הונקה פון פודוילס. "זו אינה השקפה פוליטית, או שנאה, זו רק תחושה שיש דברים שלא עושים, (תחושה) שאומרת לי: אל תלכי לגרמניה. מדוע עלי ללכת למקום שבו עלי לחשוב בכל רגע: ‘ואולי האיש הזה, שחולף ברחוב, שרף את אבא שלי?'"

אף שאפשר לפרש את הדברים הללו כביטוי ליחס הכללי של הציבור הישראלי לגרמניה בשנות ה-60, המשפט האחרון צופן בתוכו גם מטען אוטוביוגרפי: זו אחת ההתייחסויות הישירות היחידות של גולדברג בכתב לגורלו של אביה, אברהם גולדברג, שנספה בשואה.

האב עונה בתום מלחמת העולם הראשונה על ידי חיילים ליטאים ובעקבות זאת סבל ממחלת נפש. הידרדרות מצבו הובילה להרחקתו ממשפחתו ולגירושיו מאמה של גולדברג, צילה. כאשר היא ובתה עלו לארץ ב-1935-1936, הוא נותר בגולה. חוקרים המדגישים את ההיבטים האוטוביוגרפיים ביצירתה של גולדברג סבורים כי עקבות ההתעללות שעבר אביה והשיגעון שלקה בו ניכרות בצורות שונות במכלול כתביה, ובאופן מרומז מאוד גם ב"אבידות".

מחויבותו של איש הרוח

"מחוץ לבית, בלבורטוריה הכימית, יש עכשיו מלבד ריח הגזים, ריח גרוע הרבה יותר, ריח שנאת ישראל" (לאה גולדברג, "אבידות")

אם אנטוניה עוצבה בהשראת דמות אמיתית שגולדברג הכירה בברלין, אזי כמה מהדמויות האחרות ב"אבידות" מזכירות אנשים שהיא פגשה לאחר שעזבה את העיר. באביב 1932, לאחר שסיימה בהצלחה את לימודי השפות השמיות והפדגוגיה בברלין, עברה גולדברג לעיר בון בחבל הריין בגרמניה, שם נרשמה ללימודי דוקטורט בבלשנות שמית באוניברסיטה המקומית וסיימה את הבחינות בקיץ 1933.

זהו גם פרק הזמן שעלילת "אבידות" מתרחשת בו וטיקוצקי סבור כי זהו אחד מיסודות הבדיון הספרותי של היצירה. לדבריו, "אף שגולדברג ביססה חלק ניכר מהרומן על דמויות ומאורעות מחייה, היא נענית לציווי האריסטוטלי, הדורש מן הספרות לתאר לא רק את מה שהיה, אלא גם את מה שעשוי היה להיות: כאילו היא עצמה, באמצעות דמותו של קרון, המשיכה להתגורר בברלין, בלב ההתרחשויות ההיסטוריות - ולא בבון המנומנמת - עד אביב 1933".

גולדברג (מימין) בסמינר האוריינטלי בעיר בון, תחילת שנות ה-30. במרכז, ממושקף: פרופ' קאהלה (תצלום באדיבות ארכיון "גנזים" ועו"ד יאיר לנדאו)

גולדברג התגוררה בבון אצל זלמה וינטר, חותנתו של ישעיהו ליבוביץ (שאף הוא למד אז בגרמניה וכך הכיר את גולדברג, ידידות שנמשכה גם בארץ). הסמינר האוריינטלי, שהיא למדה בו באוניברסיטה, היה מוסד מוביל בחקר לשונות המזרח, והיא כתבה את עבודת הדוקטור שלה על תרגום התורה על ידי השומרונים בהנחיית מנהל הסמינר, פרופ' פאול ארנסט קאהלה, שהיה חוקר בולט בתחומו.

לדעתו של טיקוצקי, אחת הדמויות המרכזיות ב"אבידות", המזרחן הכריזמטי בראקה, עוצבה על פי דמותו של קאהלה. "הן בראקה והן קאהלה הם מדענים מבריקים המתנגדים בחריפות לנאציזם ומשלמים על כך מחיר אישי כבד", הוא אומר. קאהלה נאלץ לגלות ב-1939 ללונדון, בשל התנכלות מצד השלטון הנאצי, ואיבד את מעמדו האקדמי הרם. "גם אשתו של בראקה ברומן, שעמדותיה שמאליות הרבה יותר מאלה של בעלה, מזכירה את דמותה של מארי קאהלה, רעייתו של פרופ' קאהלה, שלא היססה להתעמת עם הנאצים, למרות הסיכונים הברורים שהיו בכך".

קאהלה הגן על גולדברג בחודשים הספורים שחיתה בגרמניה לאחר עליית הנאצים, כשם שהגן על סטודנטים וחוקרים יהודים נוספים שלמדו או עבדו בסמינר. ובעת שגם האוניברסיטאות בגרמניה הדיפו "ריח שנאת ישראל" (כפי שמגדיר זאת כימאי יהודי ברומן) ועברו תהליך מואץ של "אריזציה", קאהלה סייע לחניכתו לסיים את לימודיה בהצטיינות זמן קצר מאוד לפני שנאסר על יהודים לקבל תואר דוקטור, ואף דאג להוציא לאור את עבודת הדוקטור שלה בהוצאה גרמנית ב-1935.

הקשר בין התלמידה למנחה שלה נמשך גם לאחר שחזרה מגרמניה לליטא וגם לאחר שעלתה לארץ, כפי שמשחזרת וייס במאמר שפירסמה בכתב העת "יד ושם - קובץ מחקרים" (גיליון ל"ז, תשס"ט). וייס מסבירה שבמאמר זה ביקשה "לבחון את יחסו של קאהלה למשטר הנאצי ולהראות כיצד גולדברג הבינה את דמותו המקצועית והאנושית והושפעה ממנו. קאהלה לא ראה בעצמו מתנגד המשטר ודבק בעבודתו האינטלקטואלית והמחקרית, בלי לתת למאורעות התקופה להשפיע עליו. בניגוד לתפישה מקובלת, שגורסת כי אינטלקטואל הפועל תחת משטר דיקטטורי או בתקופות משבר נדרש להשמיע את קולו בנוגע לבעיות השעה, גולדברג גזרה מדמותו של קאהלה עמדה עקרונית אחרת הנוגעת למחויבותו המוסרית של איש הרוח במשטר של עריצות.

"זהו ‘האומץ לחולין' - כשם רשימתה הנודעת מ-1938, שבה היא עסקה בנשימה אחת באמנים ובאנשי אקדמיה", מוסיפה וייס. "היא הדגישה שם את העמל הנדרש לחיי הרוח והיצירה והלינה על התמכרותם של אנשי האקדמיה לאידיאולוגיות, התמכרות שהביאה לבגידה באמנותם. כמו קאהלה, שעמו התכתבה עד 1935 ועמו חידשה את הקשר אחרי המלחמה, אף גולדברג האמינה כי המשמעות המכרעת של היצירה האמנותית והאינטלקטואלית נתונה בעצם התמסרותו של האדם לשגרה הקשה של חיי הרוח".

הנבואה התממשה

"המסע מתקרב אל ברלין (...) הלץ הקטן שישב רכוב על לבבי ורגליו הארוכות דפקו על קירות חזי, ליגלג: ‘יש להגיד ברוך דיין אמת על העיר הזאת'. אך היתה גם תוגה בדבר" (לאה גולדברג, "מכתבים מנסיעה מדומה")

כל פרסום של כתבים גנוזים מעלה מאליו תהייה בדבר איכותה של יצירה שמחברה לא סמך עליה את ידיו ומעורר שאלות אתיות. טיקוצקי מספק באחרית הדבר המקיפה שהוסיף ל"אבידות" נימוקים כבדי משקל מדוע בכל זאת ראוי היה להוציא לאור את הרומן הגנוז. לדבריו, מהתבטאויותיה של גולדברג ביומניה ובמכתביה עולה כי היא השקיעה זמן ומאמץ מרובים בכתיבת "אבידות", שהיה ניסיון להגשמת חלום שהיה לה מנעוריה - לכתוב רומן רחב יריעה. "נראה כי הציפייה העצמית הגדולה היתה במובן מסוים מסרסת ובעת כתיבתו של הרומן היו לה רגעי התעלות אך גם הרבה התלבטויות והיסוסים - הן בנוגע למידת הדיוק ההיסטורי של האירועים שהיא מתארת והן בנוגע לאיכות הספר והדרך שבה יתקבל", הוא אומר.

"זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היא החליטה לשכתב את כל פרקי הרומן אך חדלה מכך עם תחילת המלחמה, ככל הנראה מפני שהפרספקטיבה השתנתה: חלק מרכזי ברומן הוא האסון המתרגש בפתח, המלחמה העתידית הגדולה שעומדת לפרוץ, שהספר הוא מעין תמרור אזהרה מפניה. כשפרצה המלחמה, המציאות עלתה אפילו על הדמיון הפסימי שבספר. הנבואה התממשה וזה, באופן פרדוקסלי, מה שהפך אותה ללא-רלוונטית".

אז מדוע בכל זאת לפרסם את הרומן כיום?

טיקוצקי: "הרומן הוא מעין ענבר שכולא בתוכו אוויר מתקופה אחרת ומאפשר להבין טוב יותר את הלך הרוחות בארץ ובגרמניה באותה עת, ובמקרה של גולדברג - את חלום אירופה והתנפצותו. חשוב להדגיש שלצד ההיבט ההיסטורי-תיעודי שלו, לרומן יש ערך ספרותי מובהק. גולדברג הלכה כאן בגדולות, ביקשה לכתוב רומן בסגנון דוסטויבסקי, ואגב יש קשרים מפתיעים בין ‘אבידות' לבין ‘שדים'.

"הרומן הוא בעיני מיצוי של תקופה חד-פעמית ביצירתה של גולדברג ובחייה - התקופה הנועזת וההרפתקנית ביותר ביצירתה, בשנים הראשונות אחרי עלייתה לארץ, כשהיתה בת 26 עד 28. אחר כך פרצה מלחמת העולם והיה עליה להתאים את כתיבתה לדרישות המערכת הספרותית והקהל. במובן הזה, פרסום הרומן הוא הגשמת חלום שגולדברג חלמה שנים ארוכות אבל ויתרה עליו בגלל לחצים שונים, חלקם ממשיים וחלקם מדומיינים. ומעל הכל: יש כאן סיפור אהבה יפה, ששזור בעלילה מעין-בלשית. גם בלי להכיר את נסיבות כתיבתו של הרומן, הוא מצליח לרגש ולעמוד כיצירת אמנות שלמה".

באחרית הדבר לספר טיקוצקי גם עומד על הקשר בין הרומן לבין יצירות אחרות של גולדברג (ובהן רומן המכתבים המוקדם יותר "מכתבים מנסיעה מדומה", שפורסם ב-1937 וגם חלק מעלילתו מתרחשת בברלין). בנוסף לכך, הוא מצביע על הקשריו התרבותיים והספרותיים הרחבים של הרומן ומתחקה אחר תהליך כתיבתו באמצעות עדויות שונות. לדעתו, הרומן מעמיק את הבנת היחס האמביוולנטי של גולדברג הן כלפי התרבות הרוסית שהיא התחנכה על ברכיה, הן כלפי גרמניה והנאורות האירופית שהשפיעו עמוקות על יצירתה והן כלפי הציונות.

מזווית ראייה אחרת, אנכרוניסטית במקצת, אפשר אולי לשייך את "אבידות" לא רק לזמן כתיבתו, אלא גם לתקופה שהוא מתפרסם בה: בעשור האחרון חלו שינויים מרחיקי לכת ביחסם של ישראלים רבים לגרמניה בכלל ולברלין בפרט, ואלה לא פסחו גם על הספרות הישראלית. לא מעט סופרים ואנשי רוח ישראלים בולטים, ובהם יורם קניוק, חיים באר, רות אלמוג, בני ציפר, עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, פירסמו רומנים או ספרי תעודה שבמרכזם אותו רעיון המונח בבסיס "אבידות": יוצר או אינטלקטואל עברי העורך מסע לגרמניה (בדרך כלל לעיר הבירה שלה) ומתעמת במהלכו עם שורשי זהותו האישית והקיבוצית. מהבחינה הזאת, נדמה כי גולדברג הטרימה את הגל הספרותי הנוכחי, שמגדיר מחדש את מעמדה של ברלין כמחוז כיסופים וכישופים של התרבות העברית.

"ברלין היא שלד הכואב בקור: היא עצמותי שלי הכואבות", כתב אישרווד בפרק הסיום של "פרידה מברלין" (תרגום: שאול לוין, מחברות לספרות, 2007). כמוהו, גם גולדברג השתמשה בגופה של ברלין כמבט וחלון וראי כדי להתבונן בעצמה.

לקראת סיום "אבידות", כאשר כתב היד האבוד של הגיבור מתגלה במפתיע, מבין המשורר העברי כי יצירתו כבר עשתה לה כנפיים והתעופפה למקומות בלתי צפויים. "הוא, איש המזרח, יהודה אלחנן קרון, לא נשאר כאן כצופה אובייקטיבי של הטרגיקומדיה הזרה: הוא משתתף בה - בעל כורחו הוא משתתף", כתבה גולדברג. בהמשך היא תיארה את יחסו של קרון לאבידה שנמצאה, לכתב היד שלו שראה אור לבסוף אבל בנסיבות שונות בתכלית מאלה שחזה בעיני רוחו: "הוא עמד מול שירו והתבייש לפניו, כאילו היה השיר יצור חי, בכור ממנו בהרבה וחכם ממנו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ