מתגעגעים לקוקו של שלמה גרוניך

מישהו זוכר את כותש הפסנתרים המבריק של שנות ה-70 וה-80? לשלמה גרוניך מתחשק לחזור להשתולל על הבמה, והוא אומר שהוא יכול לכתוב קטעי מופת כמו בעבר, אבל מודה שכשהאזין להקלטות מוקדמות שלו לרגל עריכת אוסף משולש משיריו, הרגיש כמו במפגש עם יוצר שהוא לא מכיר

בן שלו | תצלום: אורי גרשוני
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו | תצלום: אורי גרשוני

ניו יורק, 1979. שלמה גרוניך בן ה-30, תושב הכרך זה ארבע שנים, מרגיש שיוצאת לו מנגינה ומסתער על הפסנתר. בתוך חצי שעה יש לו שיר גמור. קוראים לו "יש לי סימפטיה". מוסיקאי אחר היה יוצא לחגוג אחרי התפרצות יצירתית כל כך סוחפת, ואולי גם מרשה לעצמו לקחת חופשה של שלושה חודשים. לא גרוניך. ברגע שסיים לכתוב את "סימפטיה" הוא הניח את דף התווים בצד, חזר אל הפסנתר והתחיל "לכתוש אותו", כפי שהוא אוהב לומר, עם מנגינה אחרת שצצה במוחו הקודח.

כעבור כמה דקות קטע נוסף, גם הוא מסחרר, היה מוכן. גרוניך קרא לו "!Go". "יש באמת דמיון בין '!Go' ל'סימפטיה'", הוא אומר. "לטובת המוסיקולוגים שבינינו נאמר שזה קשור לטרצות הכרומטיות שנמצאות בשני הקטעים, אבל לא צריך להיות מוסיקולוג כדי לשמוע את הדמיון באנרגיה, בדינמיקה ובקצב".

בשעה ש"סימפטיה" נהפך ליצירת הדגל של גרוניך ולאחד היהלומים המטורפים של הפופ הישראלי, "!Go" נותר "בי-סייד" טיפוסי. גרוניך מנגן אותו מדי פעם בהופעות, אבל הוא לא נכלל בשום אלבום, מעטים יחסית מכירים אותו, וזאת היתה אחת הסיבות להנאה החריפה במיוחד שהקטע האינסטרומנטלי הנפלא הזה עורר כשגרוניך ניגן אותו לפני כחודש בהופעה של להקת "אטליז" שבה הוא היה אורח כבוד.

"אטליז" היא אחת הלהקות העכשוויות היחידות שהפנימו את החידושים שגרוניך וחבריו למפלגת "קצת אחרת" הביאו למוסיקה הישראלית בשנות ה-70. הרצון שלה לארח את גרוניך בהופעת ההשקה של האלבום שלה הוא טבעי ואף מתבקש. ובכל זאת, לגרוניך, שבשנים האחרונות עושה מוסיקה שונה מאוד מימי הרוק המתקדם המטורללים שלו, היו חששות כבדים לפני ההופעה.

"חשבתי לעצמי, החבר'ה האלה מופיעים במועדונים לנוער (גרוניך מתכוון לבארבי, מועדון שהוא מעולם לא הופיע בו). איפה אני ואיפה זה? אבל דוד (אפשטיין, מפיק צעיר שמלווה את גרוניך בשנים האחרונות וערך את אוסף "המיטב" המשולש של הזמר שיוצא כעת בחברת אן-אם-סי) אמר לי: על מה אתה מדבר, לא רק שאתה זה, אתה הרבי של זה. האנשים האלה גדלו עליך. הם וגם הקהל שלהם. אתה תעלה לבמה ותנגן את '!Go' ואתה לא תאמין איך הקהל יגיב".

אפשטיין צדק. התגובה של הקהל הצעיר ל"!Go" (ועוד יותר מכך ל"אבא'לה בוא ללונה פארק", רצועת הפרוגרסיב-נונסנס המונומנטלית של גרוניך מתחילת שנות ה-80) היתה אוהדת מאוד, על גבול ההיסטריה. לא רק שהאנשים בקהל זיהו את ההשפעה העצומה של גרוניך על הלהקה שהם באו לראות, הם גם קיבלו את גרוניך בגרסה שכמוה הם לא ראו שנים רבות. עם כל הכבוד לגרוניך שמלחין פסוקים מהתנ"ך ומוציא אלבומים כמו "מסע אל המקורות", אוהדיה של "אטליז" (ולא רק הם) מתגעגעים לקוקו עם הקוקו, לגרוניך הפרוע והאנרכיסט, לכותש הפסנתרים המבריק. זה מה שהם קיבלו באותו ערב, ומכאן התגובה הסוערת.

גרוניך. "אני אופנתי? תסתכל על הקוקו הזה. מה לי ולאופנה?"

גרוניך היה המום מהתשואות. "הקבלה של הקהל הדהימה אותי", הוא אומר, "היה שם געש קהלי שאני לא זוכר כמותו כבר הרבה שנים". ב"!Go" יש אלמנט של הפעלת קהל: גרוניך אומר "one, two, three" והקהל אומר "!Go". "בהופעות הרגילות שלי אני רגיל לשמוע מין '!Go' שקט ומנומס כזה", אומר גרוניך. "עם 'אטליז' זה היה כמו רעם. קיבלתי הדף. מה'!Go' של הקהל עפתי אחורה, פיסית. זה היה נפלא. יש לי צמרמורת כשאני נזכר בזה".

זה גרם לך לחשוב שאולי החמצת משהו בשנים האחרונות?

"כן. כמובן. לא שישבתי בחיבוק ידיים בשנים האלה. באתי במגע עם קהל אחר, מאופק ומתון יותר. קהל שלא מחפש את האוונגרד. וגם שם היה קסם. אבל כן, החוויה עם 'אטליז' עשתה לי חשק לחזור לעולם הזה עכשיו, לעלות על הבמה ולשחרר את המצבורים שקיימים בתוכי. הם לא נעלמו. אני מרגיש שאני יכול לכתוב עוד קטעים כגון 'לונה פארק'. עוד קטעי מופת כאלה, סליחה שאני נותן לעצמי ציון".

אתה לא צריך להתנצל. זה באמת קטע אדיר. אבל "לונה פארק" נכתב כשהיית בסביבות גיל 30. אתה באמת מאמין שמוסיקה כזאת יכולה להיכתב על ידי אדם בן 61? הגיל לא מנטרל במידה מסוימת את הדמיון והתנופה?

"זה לא שהגיל מנטרל את הדמיון, הוא פשוט מוביל אותך למקומות אחרים, רגועים יותר. ובכל זאת, אני מאמין שאני יכול. לגמרי. החומרים שמהם עשוי 'לונה פארק' - הם עדיין חיים בי, זאת עדיין השפה שלי. אני נושם את זה, בוודאי. וכשהייתי במעוז הרוק המתקדם, מול הקהל של 'אטליז', הרגשתי שיש לי עדיין מה לתת להם".

מאווררים קטעים נדירים ההופעה עם "אטליז" התקיימה לפני חודש בלבד, אבל "לונה פארק", "!Go" והתשואות האדירות שליוו אותם נכללים באוסף "המיטב" החדש של גרוניך. זה אוסף נהדר, מעמיק יותר מאוספים אחרים בסדרת "המיטב", שכוללים בדרך כלל שני דיסקים ובהם להיטים בלבד. "המיטב" של גרוניך מחזיק שלושה דיסקים. בדיסק הראשון נכללים מיטב השירים מאלבומי הסולו שלו. הדיסק השני כולל שירים שהם פרי שיתופי פעולה: מ"מאחורי הצלילים" עם מתי כספי, דרך "קצת אחרת" עם שם טוב לוי ושלמה יידוב ועד מקהלת שבא. אבל האוצר האמיתי - והדבר שמקנה לאוסף הזה איכות של אנתולוגיה - הוא הדיסק השלישי, ובו הקלטות נדירות של גרוניך שרובן לא ראה אור מעולם.

גרוניך, תחילת שנות ה-80

יש כאן קטע של "קצת אחרת" שלא נכלל באלבום של ההרכב; כמה קטעים מרהיבים ועלומים מהמחזמר "אמריקה" - אחד הפרקים המרתקים והפחות ידועים בקריירה של גרוניך; הקלטות ביתיות מ-1971 של שירים נפלאים ולא מוכרים כמו "פתח לי שער" ו"שיר לאדמה שלי"; קטעים נהדרים מפסקולים לסרטים והצגות; וכמה הבלחות מההווה: לא רק שני הקטעים מההופעה עם "אטליז", אלא גם הקדמה אוונגרדית ל"רוזה מרציפן" מהופעה שהתקיימה לפני פחות מחודש בירושלים.

דוד אפשטיין, שערך את האוסף, פגש את גרוניך כשהיה נער בן 14. זה קרה לפני 15 שנה. אפשטיין חיבר מחזה נעורים, שילב בו טקסט חדש ללחן של "סימפטיה" והחליט להקליט את גרוניך שר את הטקסט החדש. "יום אחד יש דפיקה בדלת", מספר גרוניך. "אני פותח ומולי עומד נער עם טייפ ואומר לי: 'באתי להקליט אותך'. אתה קולט את התעוזה?"

כמה שבועות לאחר מכן אפשטיין בא להופעה של גרוניך במועדון בתל אביב. הוא הגיע באוטובוס מרחובות, בלי לדעת שהכניסה למועדון מוגבלת לבני 25 ומעלה. אז הוא ישב בחוץ מיואש, ולמרבה המזל גרוניך הגיע למועדון אחריו, זכר את הנער והכניס אותו. מאז הם חברים, ואפשטיין (שנעשה בבגרותו למפיק) מייעץ לגרוניך ואפילו משמש תאורן בסיבוב ההופעות האינטימי שהוא מריץ לאחרונה. כשאן-אם-סי הציעה לגרוניך לאסוף את שיריו באלבום "המיטב" היה לו ברור שאפשטיין יערוך את האוסף, וכשאפשטיין קיבל לידיו את המשימה היה לו ברור שזה לא יהיה אוסף רגיל ושיהיה בו מקום נרחב לקטעים עלומים מהארכיון העמוס והמאובק של גרוניך.

"שלמה, למרות הראש המעופף שלו, היה מספיק אחראי לשמור את רוב הדברים שהוא הקליט במשך השנים", אומר אפשטיין. מעריץ צעיר אחר של גרוניך, עופר שנער, לקח את כל החומרים ששכבו בבוידעם, המיר אותם לפורמט דיגיטלי, וכך עמדו לרשותו של אפשטיין כ-100 קטעים נדירים, שמתוכם הוא בחר 26 לדיסק השלישי, שהצטרפו ל-55 הקטעים המוכרים יותר שנכללים בשני הדיסקים הראשונים (האוסף החדש ילווה בסדרת הופעות שבכל אחת מהן גרוניך יארח יוצר אחר: במופע הראשון, ב-2 בפברואר במועדון זאפה הרצליה, יתארח אהוד בנאי. בהופעות הבאות יתארחו מארינה מקסימיליאן בלומין, שלומי שבן, אורית שחף מ"היהודים" ובמופע האחרון מתי כספי).

גרוניך עם סולנית להקת "אטליז", לי טריפון, לפני כחודש. מתגעגעים לקוקו עם הקוקו(תצלום: דניאל צ'צ'יק)

"זה אולי יישמע לא צנוע", אומר גרוניך, "אבל כשעברנו על הקטעים בזמן העריכה נדהמתי והשתאיתי אל מול כמות החומרים העצומה ואל מול הכיוונים והסגנונות השונים שייצרתי לאורך השנים. אני שומע את הקול שלי כשהייתי בן 20 - קול תמים, צלול, ילדותי - וזה מרגש אותי. זה כמו לפגוש יוצר שאני לא מכיר. כמה סיגריות עברו מאז. פעם שרתי פלצטים, היום כדי לשיר את 'רוזה מרציפן' כמו שצריך אני זקוק לעזרת הקהל".

מפתיע לגלות שהאוסף המקיף לא כולל את אחת הרצועות הכי מדהימות של גרוניך, "למה לא סיפרת לי". הקטע הזה, שלקוח מתוך אלבום הבכורה של גרוניך, הוא ככל הנראה הקטע הכי חשוף והכי מטלטל בתולדות המוסיקה הישראלית. גרוניך, שנמצא תחת השפעת אל-אס-די, צורח, מיילל, חובט בפסנתר ומתפרק לנגד אוזניו הממאנות להאמין של המאזין. ב-1971, כשיהורם גאון שמע את הקטע הזה ברדיו, הוא התקשר לקול ישראל ודרש להפסיק את הזוועה. ואגב, בניגוד למיתולוגיה שצמחה סביב הקטע הזה, גרוניך שופך את קרביו אחרי, ולא לפני, שמתברר לו שהטייפ מקליט. "כן, זה אומר משהו על האופי שלי", הוא מחייך כמעט 40 שנה אחרי.

אז מדוע "למה לא סיפרת לי" לא נכלל באוסף?

"בשני הדיסקים הראשונים, שבהם נכללים השירים שהופיעו באלבומים שלי, רצינו ללכת לכיוון יותר מתון", אומר גרוניך. "שלמה הלא-מטורף-מדי. דברים נגינים שקל יותר להתחבר אליהם. את הטירוף אפשר למצוא בדיסק השלישי של הקטעים הנדירים, שם זה בלי פילטר". אפשטיין מוסיף שבהצעה שהוגשה לחברת התקליטים היו עוד כמה קטעים ברוח אוונגרדית, שהושמטו על ידי אנשי אן-אם-סי. "ידעתי שזה עשוי לקרות", אומר אפשטיין, "והאמת היא שאפילו הסכמתי אתם. זה היה יותר מדי".

ובכל זאת, שנייה או שתיים של טירוף מתוך "למה לא סיפרת לי" (האלבום, לא הקטע) מצאו את דרכן לאוסף. בין שני שירים מהאלבום האחרון של גרוניך יש קטע מעבר קצרצר, שבו שומעים רעש התנפצות של גיטרה חשמלית ולצדו תקיעת שופר. "הרעש של הגיטרה לקוח מ'למה לא סיפרת לי'", אומר גרוניך. "זה קרה כשגמרנו להקליט את השיר 'אבינו מלכנו'. טכנאי ההקלטה, בחור אנגלי בשם ריצ'י שניגן גם בגיטרה חשמלית, היה בכזה טירוף, שהוא פשוט לקח את הגיטרה וניפץ אותה על הרצפה". פעם עשו כאן רוקנרול.

איש משפחה מאושר אפשטיין ערך את האוסף מתוך תחושת שליחות. הוא רוצה שמוסיקאים צעירים יקשיבו, למשל, לקטעים מתוך "אמריקה" וישאבו מהם השראה, והוא גם רוצה להזכיר לאנשים עד כמה מגוונת ומבריקה המוסיקה של גרוניך. "לישראלים יש זיכרון קצר", אומר אפשטיין. "מה שעשית בשנים האחרונות זה מה שאתה. זה משגע אותי. יש אנשים שלא מודעים למכלול היצירה של שלמה, ויש כאלה שחושבים שמאז שהוא התחיל עם מקהלת שבא ועם 'מסע אל המקורות' הוא הפסיק עם השיגעונות הנפלאים שלו. זה לא נכון. הוא ממשיך לעשות את זה בהופעות. המוסיקה שלו חיה ובועטת, ואני מקווה שהאוסף הזה יזכיר עד כמה היא חשובה ורלוונטית לתרבות העכשווית".

גרוניך עצמו פחות עסוק במעמדו התרבותי, ובוודאי שהוא פחות עסוק בעבר שלו. "אני חי את הרגע ואת מחר", הוא אומר. הניסיון להחזיר אותו, למשל, לשנים שלו בניו יורק ולחלץ ממנו סיפורים על "אמריקה", המחזמר שלו ושל יורם לוי פורת שכמעט עלה בברודוויי אבל בסופו של דבר נגנז, לא עולה יפה. גרוניך "לא נושם" את התקופה הזאת. הניסיון לשאול אותו על אכזבות והחמצות במהלך הקריירה שלו כבר נתקל בסירוב מנומק. "דרכי היתה רצופה ברגעים שחלקם היו פחות משמחים", הוא אומר. "רגעים של תסכול, של 'לא מבינים אותי ולא מקבלים אותי'. אבל אני לא רוצה לדבר על הדברים האלה. החלטתי בראיון הזה, כשיוצא מארז 'המיטב', לא לתת מקום לרעלים שבתוכי אלא רק לאור שבתוכי, ויש הרבה אור.

"אני יותר מוצף אור מאי פעם. אני חושב על הילדות (לגרוניך יש תאומות בנות 12) ועל אשתי מיכל ואני מתמלא אושר. אני איש משפחה מאושר. אתה יודע, פעם המלה הזאת, 'אושר', היתה מין יעד נכסף שלא חשבתי שאני אי פעם אגיע אליו. ויום אחד זה קרה. פתאום יש לי ילדים, אחרי שחשבתי שכבר לא יהיו, ויש לי אשה ואהבה גדולה. הדברים הסתדרו. מישהו חנן אותי מלמעלה".

אתה באמת מאמין שמישהו למעלה חנן אותך?

"כן. אני אומר תודה כל יום על הזכות הזאת, שנפלה בחלקי בגיל מאוחר. ואולי הכי נכון שזה קרה כך. ששנים אני אחשוב מחשבות חשוכות ומעוננות, ופתאום אני מוצף אור. גם ביצירה שלי. האנרגיות של הרעל והמחאה והנגד פחות מבעבעות בי, ולכן המוסיקה פחות נובעת מהן. אבל שלא תבין לא נכון, אני מרגיש שבתוכי יש את כל המרכיבים שיכולים לייצר מוסיקה שהיא תערובת של אור ורעל, מוסיקה שתהיה אולי יותר בוגרת ומעניינת - לא אולי, בטוח - מאשר פעם. הדינמיקה הצעירה, היא קיימת גם היום. כשאני על הבמה אני כמו ילד בן 20. אני נהיה קפיץ, נמר".

ובכל זאת, אתה יכול להבין את מי שחושב שנעשית ממוסד וממלכתי מדי?

"אני יכול להבין, אבל אני יכול גם להיפגע ולהתעצבן. וזה אכן קרה". הוא מזכיר ביקורת אחת, שטענה שאחד משירי האהבה החדשים שלו לא מגיע לקרסוליים של'שיר אהבה טרי' מלפני 30 שנה. "בעיני הוא לא נופל ממנו", אומר גרוניך. "אתה וגם אחרים מחפשים את ההרפתקנות היצירתית של הרוק המתקדם. אז בסדר, אולי יותר מאוחר השירים החדשים יגיעו אליכם".

גרוניך מתעקש שהילד שבו - הילד שנוכחותו הפכה אותו ליוצר כל כך מיוחד - ממשיך לבעוט גם אחרי גיל 60. "יש בזה גם חסרונות", הוא אומר. "לפעמים אני אומר, 'יאללה כבר, תתבגר'. הרגישות המוגזמת לדברים שפוקדים אותך, חוסר היכולת לקחת אחריות על כלכלה וכספים ולהבין את ההבדל בין דולר לשקל. אבל כשזה מגיע ליצירה, זה אך ורק יתרון. הסקרנות הבלתי נדלית. הראשוניות. אנשים שואלים אותי, לא נמאס לך לשיר את 'אל נא תלך'? לא, לא נמאס לי. בכל פעם זה כמו הפעם הראשונה".

לפעמים נדמה שאתה נאיבי מדי כיוצר, וזאת יכולה להיות בעיה.

"נאיבי? אני מודה באשמה. אני נאיבי, תמים, תם. אתה יודע מה, אני טומטום. וזה מלווה אותי כל הזמן. ככה אני חושב. אני לא מבין למה יש מלחמות, בדיוק כמו הילדות שלי. הן אומרות 'למה לא נותנים להם את האדמה ויהיה שלום?'. אני אותו דבר. לא מבין. נאיבי. בעיני זה טוב כי התמימות מובילה לחיבור בין אנשים. פעם היתה לי החלטה כזאת שאני לא מופיע מעבר לקו הירוק. ואז אמרתי לעצמי: רגע, אתה מייצג משהו? אתה מטעם מפלגות השמאל? לא. אני מייצג את עצמי בלבד, ואני יודע שיש קהל שרוצה לשמוע אותי מעבר לקו שקוראים לו ירוק.

"אז חציתי את הקו של עצמי וקרו שם דברים מופלאים. פתאום נוצר חיבור עם אנשים שהם הכי רחוקים ממני בדרך המחשבה שלהם, והם עושים דברים שיכולים להרתיח אותי ממקום מושבי, והדרך שבה הם רואים את העולם היא שונה משלי. אבל ברגע שיש חיבור אמיתי נוצר משהו שיש לו עוצמה. כשהתחלתי להופיע לפני אנשים מהמגזר הדתי, באתי עם חומרים שחשבתי שהם יאהבו - דברים מהמקורות, 'אבינו מלכנו'. ואז התחלתי את ההופעה ופתאום הם צועקים: לא, תעשה את הדברים שלך. הם לא רצו שאני אעשה להם טובות, הם רצו שאני איטרף על הפסנתר".

                          גרוניך, 1974 (תצלומי ארכיון: מתוך ארכיון שלמה גרוניך)

המלה "חיבור" מדליקה אותו. "ככל שעוברות השנים אני מוצא את עיקר ההנאה בחיבורים שאני עושה, משונים ככל שיהיו", הוא אומר. "פעם הייתי מסוגר בתוך עצמי, אגואיסט, שועט על הפסנתר ולא מעניין אותי איפה הנגנים האחרים..."

הטלפון שלו מצלצל. המתופף מאיר ישראל על הקו. גרוניך אומר לו "נדבר אחר כך, מותק" ואחר כך ממשיך: "פעם הייתי כותב למאיר בדיוק מה לעשות. פה רגל, שם סנר. היום הסיפוק הכי גדול שלי זה לתת ביטוי למתופף, שהוא יתופף את עצמו. מכאן גם בא החיבור לילדים האתיופים, לנגנים הערבים, למוסיקאים הרוסים, וכל מה שאני עושה".

החיבור האחרון שלו היה למקורות. בעצם זה לא מדויק. גרוניך מחובר למוסיקה יהודית אשכנזית ולטקסטים מהמקורות מתחילת דרכו. האוסף החדש, שכולל בין השאר לחן לתפילה מ-1971, מדגיש זאת ביתר שאת. גרוניך מתקומם, ובצדק, נגד הטענות שהאלבום "מסע אל המקורות" היה ניסיון לתפוס טרמפ על אופנת הפיוטים. "אני אופנתי?" הוא שואל. "תסתכל על הקוקו הזה. מה לי ולאופנה?"

"מסע אל המקורות" נולד כשמישהו שלח לגרוניך טקסט מהתפילה והציע לו להלחין אותו. גרוניך ניסה והופתע לגלות שהוא חווה התעלות רוחנית ואמנותית גדולה. בתוך שבועיים הוא הלחין 25 טקסטים. ארבע שנים אחרי, הוא כבר לא שם. "נחתתי", הוא אומר. "נחתתי בחזרה. כשהייתי בתוך הטריפ הזה לא ידעתי מה אני אעשה כשהוא ייגמר. מה אתה יכול לעשות אחרי שהלחנת מלים כמו 'הנך יפה רעייתי'? אבל מתברר שיש חיים אחרי הפסוקים. עכשיו אני מקשיב למוסיקה שהבנות שלו שומעות. במיוחד היפ-הופ. אנחנו נוסעים בג'יפ שלי ושומעים את כריסטינה אגילרה, 'בלק אייד פיז', אריאנה".

ריהאנה.

"ריהאנה. אני מוצא את עצמי נהנה ואוגר ואפילו מיישם. לפעמים אני לוקח משהו משם לאולפן ואומר: 'אני רוצה כזה בייס דראם'. זה מדליק אותי. החיבור האקלקטי הזה, לערבב בסיר הגדול של כל הסגנונות, לחצות גבולות, לקרב רחוקים. אני אוהב את הרגע שבו אני נמצא".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ