מה יעלה בגורל ההיכל

בשבוע הבא יונח גורלו של היכל התרבות על שולחנה של ועדת הערר בתל אביב. מה שלא יעמוד לדיון בשום ועדה, אך יהיה מן הסתם עניינם של חוקרי תולדות העיר וחוקרי תרבותה וצפונות נפשה, היא השאלה כיצד כל זה קרה

אסתר זנדברג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג

לקראת הדיון ביום שני הקרוב בערר נגד התוכנית החדשה לשינויים בהיכל התרבות בתל אביב, יש להציג שוב את הדברים כהווייתם: אם יידחה הערר ותבוצע התוכנית, שכבר אושרה לבנייה בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, זה יהיה סופו של ההיכל במתכונת שזיכתה אותו בהערכה והכרה כאחד ממבני הציבור המוצלחים בישראל, כאחד מאולמות הקונצרטים הטובים בעולם וכמופת נדיר במינו לאדריכלות ישראלית מודרנית בשיאה.

זהו הערר השני על תוכנית השינויים שהוגש לוועדת הערר המחוזית בתל אביב מטעם הפורום להצלת היכל התרבות ואחרים נגד יוזמי התוכנית ומקדמיה בעיריית תל אביב ובחברת היכל התרבות, שההיכל הוא בבעלותן המשותפת. במשך שנים הוזנח ההיכל הזנחה משוועת על ידי בעליו. כעת לבם גס בו והם מבקשים את נפשו.

הערר הראשון הוגש על תוכנית השינויים המקורית, שנפסלה בידי ועדת הערר בגין הליך תכנון לא תקין שאינו הולם את גודל השינוי והשלכותיו. התוכנית קודמה במסלול ישיר להיתר בנייה בוועדה המקומית לבנייה, כשהיא עוקפת את השלב הציבורי הדמוקרטי (יחסית) של הפקדת תוכנית בניין עיר חדשה בוועדה המחוזית לצורך שמיעת התנגדויות הציבור.

הערר הנוכחי מוגש נגד תוכנית מצומצמת יותר, אך עדיין הרסנית להיכל ולאולם הקונצרטים, ששוב אושרה במסלול להיתר בנייה. מה שלא יכול לעמוד לדיון בשום ועדת ערר, ויהיה מן הסתם עניינם של חוקרי תולדות העיר וחוקרי תרבותה וצפונות נפשה, היא השאלה כיצד כל זה קרה, כיצד נטפלה עיריית תל אביב דווקא למצוין שבין נכסי התרבות והאדריכלות שלה.

חרף דברי החלקות שבפיהן, עיריית תל אביב והתזמורת הפילהרמונית אינן מתכוונות לרגע לשמור על מאפייניו היחודיים של אולם הקונצרטים בהיכל. כל הדיבורים היפים ש"גם אנחנו" אוהבים את ההיכל, כל ההבטחות וההתחייבויות והמצגות הצבעוניות המתעתעות המשווקות את תוכנית השיפוץ החדשה כ"צנועה" ו"מינורית" - אינם אלא זריית חול בעיני הציבור. ולא צריך יותר מאשר להביא דברים בשם אומרם.

עכשיו נפל הדולר

בספטמבר, בישיבת מליאת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שאישרה מתן היתר בנייה לתוכנית השיפוצים הנוכחית בהיכל, אמר ראש העיר רון חולדאי בלי ששפתיו רעדו כי "אני מצטער שעצרו את השינוי הקודם כי אם היו עושים את השיפוץ הקודם היינו מקבלים איכות אקוסטית הרבה יותר גבוהה... אי אפשר להיות אורתודוקס על קוצו של יוד כל הזמן ולהיות קדוש מעונה". אכן דברים כדורבנות.

"התוכנית הקודמת" כללה כזכור שינויים מפליגים במעטפת החיצונית של היכל התרבות והרס האודיטוריום דמוי המניפה כדי להקימו מחדש בצורת קופסת נעליים לפי צו האופנה האקוסטית העכשווית. רק ועדת הערר - אלוהים מאחורי המכונה - הצליחה לעצור אותה. מי שמתרפק על התוכנית ההיא אינו רשאי להתקרב להיכל התרבות או לכהן בכל תפקיד שהוא הקשור לתכנון בעיר. זהו אותו ראש עירייה שאיפשר את הקמתה של המפלצת הפרנקשטיינית המכונה בניין תיאטרון הבימה, ועדין ידו לא רועדת.

היכל התרבות אתמול, במבט מתוך בניין תיאטרון הבימה

מאלפים ופוקחי עיניים עוד יותר הם דבריו באותה ישיבת מליאה, של חבר מועצת המנהלים בתזמורת הפילהרמונית אהרן פוגל, שהודה בלי כחל וסרק כי "תרומה הולכת לדבר שיוצר שינוי מהותי. אי אפשר לגייס תרומות לתיקון פה תיקון שם. אם לא נעשה, היכל התרבות כמבנה לשימור ידרדר... ואז העירייה תצטרך - אם היא תעשה או לא אני לא יודע - להכניס מכספה, מהתקציב הרגיל שלה".

יו"ר הנהלת התזמורת יהושע פסטרנק הצטרף לעמיתו כשאמר בכנות ראויה לציון, כי "שיפוץ מסיבי ללא המרכיב האקוסטי יהיה החמצה, ויותר מזה: היכולת שלנו לבוא לתורמים שלנו ולנסות לגייס אותם לטובת השיפוץ הזה מוטלת בספק". עכשיו נפל האסימון. או בעצם הדולר. מה שפוגל ופסטרנק אומרים למעשה הוא ש"תיקון פה ותיקון שם" - או במלים מפורשות יותר, תוכנית שדרוג תוך שימור כהלכה - טובים ומספקים דיים ואין צורך בתוכנית השיפוצים, שלא נועדה אלא כדי לגייס תרומות למימונה. זהו בלי ספק מלכוד המאה, שאלמלא היכל התרבות נקלע לתוכו היה אפשר לכתוב עליו ספר.

עוד היה אפשר ללמוד מדבריהם של פוגל ופסטרנק שתוכנית השיפוצים ה"מינורית" אכן אינה מינורית כלל ועיקר כפי שמנסים להציג אותה בטעות מכוונת, אלא היא אכן כרוכה ב"שינוי מהותי", שינוי שיראו אותו ושיהיה אפשר לנפנף בו מול עיני התורמים. חרב התורמים היא איום נוח לחסות בצלו. אלא שבמקרה הזה לפחות ערוותו נחשפת. כפי שנמסר באותה ישיבה, העירייה התחייבה לממן מחצית מעלותה של תוכנית השיפוצים, הנאמדת בכ-27 מיליון דולר. בחשבון פשוט אפשר להעריך ששיפוץ ללא "שינוי מהותי", אלא כזה הדבק בשימור כהלכה ושיפוץ ושדרוג של מה שצריך, בלי קפיצה מעל הפופיק - יעלה פחות, ויעיק פחות על התקציב העירוני שכבר שפך מיליונים רבים ומיותרים על תכנוני סרק בהיכל.

קנו סחורה בשק

על כוונותיהן של העירייה והתזמורת היה אפשר לעמוד כבר מיומה הראשון של התוכנית המקורית, וכיוצא בזה גם בתוכנית ה"מינורית". אף שמדובר במבנה לשימור, הרי על התוכנית בגלגלוליה השונים לא הופקד מלכתחילה אדריכל שימור כמתכנן ראשי, אלא כיועץ בלבד. גם כך נדמה שהיועץ, האדריכל אמנון בר אור, מורחק מקדמת הבמה והסימנים מראים שהוא נדחק גם ממעורבות שוטפת בתכנון הפרויקט.

באופן פרדוקסלי, הפקדתו של צוות השימור העירוני על הפיקוח על התוכנית היא עוד סיבה לדאגה. צוות השימור הוא החוליה החלשה במערכת התכנון העירונית והעומד בראשה, האדריכל ירמי הופמן, הוא יושב על הגדר אופייני, אם לא למטה מזה. לא הרבה אפשר לצפות ממי שכבר בדיון פומבי ראשון על תוכנית השיפוצים המקורית, מצא לנכון להביע הסתייגות מערכו האדריכלי של היכל התרבות. בכך התחיל למעשה את ההידרדרות במדרון החלקלק.

חוות הדעת של מחלקת השימור, שנלוותה למסמכי האישור של התוכנית, היא אכן מלאכת מחשבת של התחמקות מנקיטת עמדה בנושא שבאחריותה, והשלכתו אחר כבוד לפתחה של ועדת הערר. יש לקוות שהוועדה תרים את הכפפה ותדחה את התוכנית על הסף.

ההד התקשורתי שהתעורר מסביב לתוכנית השינויים בהיכל מטעה לחשוב כאילו ניתנה לציבור הזדמנות להביע התנגדותו לתוכנית כקבוע בחוק. אבל לא כך הם פני הדברים. התוכנית לא הופקדה כאמור בוועדה המחוזית לשמיעת התנגדויות, והצגתה בכל השלבים חסרה פירוט הכרחי. בלעדיו אפשר למכור הכל לכולם. ואכן, חברי הוועדה המקומית קנו את הסחורה שהוצגה להם בשק, והרימו את ידם לאישורה.

יש להאמין ולא רק לקוות שהחלטת ועדת הערר תעצור גם את תוכנית השינויים הנוכחית בהיכל, ובמקומה תוגש תוכנית לשימור ושדרוג חיוניים מקיפים במבנה ללא פגיעה בציפור הנפש. לתוכנית כזאת אין בנמצא מי שיתנגד. אבל בכך לא די. רוח הרפאים של ה"תוכנית" לא תמצא מנוח עד שישתנה משהו בהלך הרוח, ונכסי אדריכלות לא ייחשבו עוד כמקל בגלגלי התרבות אלא כחלק ממנה. אז גם האקוסטיקה תשוב למקומה הטבעי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ