מטמון הבגדים של אודרי הפבורן

שמלות שחורות קטנות ופריטים קסומים אחרים ששימשו את אודרי הפבורן, בסרטים ומחוץ להם, הוצעו אתמול במכירה פומבית. וגם שמלת כלולות, שנתפרה למענה אך משהפרה את אירוסיה לאריסטוקרט אנגלי ביקשה למסור אותה ל"נערה איטלקית יפה וענייה"

סוזי מנקס | ניו יורק טיימס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סוזי מנקס | ניו יורק טיימס

"כמו חג המולד, אבל פי אלף", אומרת טניה סטאר-באסמן על "תהלוכת הקופסאות" שנהגה לקבל מחברתה אודרי הפבורן. תפנוקי תהילת הצלולויד היו נשפכים מתוכן: שמלות שחורות קטנות, מחוטבות ומפוסלות או פריכות ועטויות תחרה; שמלות ערב דקיקות בצבעי סורבה רעננים; כובעים מתרפקים, מעוטרים בגדילים; ופריטים אישיים מזדמנים של כוכבת הקולנוע הנערית למראה, כגון סוודר מלחים או מעיל טוויד בדוגמת אדרת דג שלבשה כשטיילה עם כלב היורקשייר שלה, פיימס ("מפורסם").

מטמון הבגדים, שנשמר במשך יותר ממחצית המאה, לרבות מכתב שכתבה הפבורן לידידתה ובו שיתפה אותה בפחד הבמה שלה לפני בכורת "ז'יז'י" בברודוויי ב-1951, הוצע למכירה אתמול במכירה פומבית בלונדון. "הבגדים משרטטים את הדרך שעברה הפבורן כשנהפכה מסינדרלה לכוכבת", אומרת קרי טיילור, אוצרת המכירה ששמה "Passion for Fashion" ("תשוקה לאופנה"). המכירה התקיימה לאחר תערוכה נודדת בשיתוף סותביס, בברכתו של הובר דה ז'יוונשי, האופנאי החביב עליה. "כל מה שקשור באודרי מדבר אלי", אומר ז'יוונשי, בן 82, "ואם יבקשו ממני עזרה בעניין שקשור אליה, תמיד אגיש אותה".

התפישה של אודרי הפבורן כמוזה של ז'יוונשי שייכת למיתולוגיה של האופנה, החל בשמלה שעיצב לה המעצב הצרפתי ל"סברינה" ב-1954 ועד לשמלת הערב מאורגנזה ועליה פרחים מ-1967. בנה הבכור, שון פרר, הממונה על קרן אודרי הפבורן למען ילדים (שתקבל חלק מהכנסות המכירה), זוכר את אמו בעיקר במכנסי ג'ינס ובחולצות לקוסט. אך הוא גם זוכר שמלות פרחוניות בעלות קו מותן גבוה משנות ה-60, כשהמשפחה התגוררה ברומא וולנטינו היה כוכב עולה. "היא היתה נכנסת למטבח בזמן ארוחת הערב ואומרת, 'הלוואי שהייתי יכולה להישאר בבית, לאכול ארוחת ערב ולצפות בטלוויזיה אתכם'", מספר פרר. "אחרי שחיבקה אותנו היא היתה מדברת על ילדים במצוקה, על הרעב, לא רק של הגוף, אלא רעב של הנפש. כשמתה (ב-1993), היא הותירה לנו מורשת הומניטרית".

המכירה כללה שמלת מיני מתחרה של ולנטינו - אותו לוק של תפירה עלית שג'קלין קנדי לבשה בטקס כלולותיה עם אריסטוטל אונסיס ב-1968; אך גולת הכותרת שלה היו הדגמים שעיצב ז'יוונשי. ביניהם, שמלה מתחרת שנטילי שעוצבה לסרט "כיצד לגנוב מיליון" (1966); שמלת משי שלבשה הפבורן במסע קידום המכירות של "נוצצים בפאריס" (1964) וגם גרסה שחורה לשמלה לבנה שלבשה בסרט "אהבה אחרי הצהריים" (1957). לא פעם קנתה הפבורן שתי גרסאות של שמלה שמצאה חן בעיניה במיוחד. פרר מספר שאמו היתה מבלה "שעות אין-ספור" בסטודיות של אופנאים, בתיקוני הבגדים וב"גניבה" של קישוטים כגון "שני סרטים קטנים על הכתף".

פריט דרמטי במיוחד במכירה (שתוצאותיה עדיין לא התפרסמו בעת ירידת הגיליון לדפוס) היה שמלת כלולות שלא שימשה את הפבורן, לא על המסך ולא במציאות. השמלה נתפרה למענה בידי האחיות פונטנה מרומא ב-1952. לפני שהפרה הפבורן את אירוסיה לאריסטוקרט אנגלי, ביקשה הכוכבת המתחילה מהמעצבות למסור את השמלה ל"נערה האיטלקית היפה ביותר והענייה ביותר שתוכלו למצוא". את השמלה לבשה בת איכרים שנעשתה אשת חוואי, והשמלה שכבה עטופה בנייר רך במשך ארבעה עשורים לפני שהוצעה למכירה, בלוויית תמונה של הפבורן דמוית הפיה לובשת אותה.

גישה, תחושה, הגדרה של הרגע

מכירה נוספת בלונדון - של בגדיה של אייקון הסגנון אנה פיאג'י - הציגה נקודת מבט אחרת על המודרניות הנצחית של בגדי וינטג'. המכירה, "Fashion Through the Ages" ("אופנה על פני הדורות"), היתה בכריסטיס ביום חמישי שעבר. נכללו בה, בין השאר, שמלות של שאנל, לנוון ופוארה; שמלת גביעי השדיים המפורסמת בעיצוב ז'אן פול גוטייה (שלבשה מדונה); שמלה בהשראת החורים המפוסלים של הנרי מור שעיצב אוליבייה גילמן; וגם פריטי לבוש "שקשורים לראש שלי", כדברי פיאג'י, שהיתה בין השאר עורכת האופנה של "ווג" האיטלקי. על בגדיה היא אומרת: "תמיד התייחסתי אליהם כאל ידידים, והיה משהו שהיה צריך לגלות בקשר אליהם - גישה, תחושה, הגדרה של הרגע". את האוסף היא זוקפת לזכותו של האספן יליד אוסטרליה ורן למברט, שאתו נהגה לחפש מכירות בבתי כפר בריטיים ("בתים קרים מאוד של אנשים עשירים מאוד").

לדברי פאט פרוסט, האוצרת של כריסטיס, "אנה פיאג'י לקחה דברים והתיכה אותם. היא יכלה לאהוב דגם של פוארה או בגד מקונפקציה". בקיצור של חצאית או בשילובים רבי אומץ, הפכה פיאג'י לשלה ז'קט מחויט של בלנסיאגה, שכמיית פוקסיה של סימונטה או שמלת ערב מקטיפה בצבע חלודה של פוארה. "לעולם אינני מסתפקת באספנות בלבד", היא אומרת. "צריך לחשוב על העתיד בדרך מודרנית - גם אם הבגד הוא שאנל מ-1928. אני פוקחת עין אל העבר, אבל לא מרשה לעבר לבלוע את ההווה".

את קטלוג המכירה העשירו רישומים שבהם צייר קארל לאגרפלד את פיאג'י כמוזה. "אם מצא חן בעיניו איך שנראיתי, הוא היה מוציא את העפרונות שלו", היא מספרת. "אם לא, הוא לא היה אומר כלום".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ