איך אני מתפקד בלי הקלרנית

האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים מפתחת אופי רב-תרבותי, אבל מתקשה להיחלץ מהאלמוניות היחסית שלה. נשיא האקדמיה, אילן שול, מוצא שליחות בתוכניות הלימודים למוסיקה מזרחית ומוסיקה חסידית, המנסות להציל יצירות בסכנת הכחדה

נעם בן זאב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים הפעילות האינטנסיבית רוחשת. יותר מ-700 הסטודנטים לומדים בשלוש פקולטות - הפקולטה לקומפוזיציה, ניצוח וחינוך מוסיקלי; הפקולטה לאמנויות הביצוע; ובית הספר למחול. ובמעגל השני סביב האקדמיה מתנהל עולם לימודי שוקק חיים גם הוא, עם הקונסרבטוריון ובו מאות תלמידים וכן אנסמבלים של שירה מקהלתית ונגינה; ובית הספר התיכון למדעים ואמנויות, הכולל פנימייה.

כל אלה, כ-2,000 תלמידים, שייכים לעמותת האקדמיה למוסיקה ומחול; וממשרדו הצנוע בבניין האקדמיה בקמפוס גבעת רם, בניין שנועד במקורו ללימודי עבודה סוציאלית ומותאם למחצית ממספר הסטודנטים שלומדים בו בפועל, משקיף נשיא האקדמיה פרופ' אילן שול בהתלהבות ובגאווה על המוסד שבניהולו. ואולם, הוא גם חש תסכול על האלמוניות היחסית של הפעילות הזאת. "יש לנו בעיה של נראות", אומר שול, "כי מרכז התרבות הוא תל אביב, וגם כי מטבעם מורי האקדמיה עוסקים במה שהם מבינים בו - ההוראה והמחקר - ולא בשיטות ליחסי הציבור לפעילותם. הרביעייה הירושלמית, למשל, מפורסמת בכל העולם, אבל מעטים יודעים שחבריה גדלו כאן, בשלושת המוסדות שלנו. בג'וליארד התברר לי שיודעים עלינו יותר ממה שיודעים בארץ".

אולי אין בכך צורך כלל, כשמדובר במוסד אקדמי?

"יש צורך גדול, כי המציאות השתנתה, המעמד של האמנויות והמוסיקה בחברה הידרדר, והיום נחוצים תורמים כדי לתמוך במוסד כזה - וקשה להגיע אליהם מאלמוניות".

האקדמיה השיגה בשנה שעברה סכום נכבד למלגות למצטייניה, אבל הוא נמוג בגלל פרשת מיידוף. והנה השנה הצליחה בכל זאת לגייס מקרנות של נדבנים 60 אלף דולר למלגות לסטודנטים מצטיינים במוסיקה קאמרית, אופרה, ג'ז, מחול והוראה. זו אינה ההשקעה היחידה שהצליחו שול וצוותו לגייס בשנים האחרונות: מבעד לחלון המשרד אפשר להבחין בתוצאות הגיוס התקציבי החשוב בדמות הבניין החדש שהולך ומוקם, במטרה להקל את הצפיפות הבלתי נסבלת ולספק חדרי לימוד ואימון מרווחים ומשוכללים יותר, וכן אודיטוריום לקונצרטים במקום אולם וייז האוניברסיטאי, שאינו מתאים לקונצרטים, ודאי שלא למוסיקה קאמרית.

גם תואר שני

בישראל כמה וכמה מוסדות להשכלה גבוהה בתחום המוסיקה. בית הספר הגבוה למוסיקה בוכמן-מהטה הוא המקבילה התל-אביבית לאקדמיה בירושלים; אוניברסיטת בר אילן מפעילה מחלקה למוסיקה שכיוונה בעיקר מוסיקולוגי מחקרי; המדרשה למוסיקה במכללת לוינסקי מתמחה בתחום החינוך המוסיקלי; והחוג למוסיקה באוניברסיטת חיפה מציע לימודי מוסיקה מגוונים גם הוא.

אילן שול: "המעמד של האמנויות והמוסיקה בחברה הידרדר"

האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים נוסדה ב-1932 ועברה כמה גלגולים עד לעיצובה במתכונתה הנוכחית, שבה נוהלה בין היתר על ידי מיכל זמורה כהן ומנדי רודן, וקודמו של שול, אבנר בירון. שול מדגיש את האופי הרב-תרבותי ורב-סגנוני של האקדמיה, בשונה ממוסדות אחרים בישראל. "העיר של שלוש הדתות, ושל המגוון התרבותי העצום, משתקפת באקדמיה", הוא אומר, ומונה את התוכניות המוסיקליות העשירות של המוסד, שיש בו מחלקה למוסיקה מזרחית (בראשות תייסיר אליאס), ומחלקה למוסיקה רב-תחומית בשיתוף בית הספר לג'ז ומוסיקה קלה רימון, ואף קורסים למוסיקה מהמזרח הרחוק ולמוסיקה חסידית, "כדי שיהיה המשך לתרבות המוסיקלית היידית, שנמצאת בסכנת הכחדה. התחושה של שליחות תרבותית היא טיפוסית לאקדמיה הזאת", לדברי שול.

הוא מכהן שש שנים כראש האקדמיה, והשנה הוא מתחיל את הקדנציה השלישית והאחרונה שלו. "למוסד צריך להיות חזון שלא תלוי באישיות של הנשיא", הוא אומר, "והחזון הוא יצירתיות, חדשנות, פריצת דרך, וגם מחקר". כמה מההישגים שנעשו בזמנו הם ההכרה של המועצה להשכלה גבוהה בתואר שני מטעם האקדמיה בלבד ללא תלות בלימודים אוניברסיטאיים מחוצה לה; קשרים עם חו"ל ובראשם שיתוף בתחומים רבים עם בית הספר הגבוה ע"ש מנדלסון בלייפציג; היחידה החדשה ללימודי חוץ, שמציעה לקהל הרחב הרצאות וקורסים שונים; ו"מרכז אולדוול" החדש, שמציע כיתות אמן והשתלמויות מפי אורחים חשובים מחו"ל.

כאחד מהישגיו החשובים ביותר מציין שול את מינויו של יאיר ורדי לראשות בית הספר למחול. "עכשוויות ופתיחות - אלה עקרונות פדגוגיים חשובים גם כן", הוא אומר על כך. יחד עם מורים ותיקים וצעירים, ובהם צבי אבני, דליה כהן, גילה ירון, יעלה אביטל, אסף זהר, רפי קדישזון, ורוניקה כהן, אלברט בגר, יוסי ירושלמי וינעם ליף, ורבים רבים אחרים, אכן יש לאקדמיה הירושלמית מה להציע. בנוסף, הוא היה בין יוזמי סדרת "יובלות", 12 קונצרטים לאורך השנה, הרביעי שבהם יתקיים ב-23 בחודש באולם וייז בקמפוס גבעת רם. בקונצרט ינגנו רביעיית כרמל והפסנתרנית עינב ירדן מיצירות היידן, מנדלסון ובלוך.

הנה הכלי שלי

שול, יליד 1956, הוא נגן קלרנית ומנצח במקצועו המוסיקלי, ובעצמו למד באקדמיה והשלים תואר שני ודוקטורט בארצות הברית. בישראל ניגן בתזמורות רבות, תחילה בסינפונייטה הישראלית באר שבע שם גם שימש מנצח משנה והכין את התזמורת למנצחי הקונצרטים. "להיות נגן תזמורת, זה מה שאני הכי אוהב", הוא אומר. "היו שואלים אותי איך יכולתי להיות 20 שנה בתזמורת ולא להשתעמם, ועניתי שהקשבתי תמיד ולא רק חיכיתי לקטעי הסולו שלי, וניסיתי להבין תמיד מה המנצח רוצה, והתרגשתי מהסולנים. כך לא משתעממים".

הוא גדל ברמת גן לאב חובב מוסיקה, ש"חי אותה בצורה הכי חזקה", כדבריו, ולאם מוסיקולוגית: "מהם למדתי איך לנהל וללמד בדרך משפחתית ואינטימית. ההורים שלי לא לחצו עלי מעולם, וכך אני עושה עם התלמידים שלי". בבית הספר למד במגמה ריאלית, והקלרנית בא מאוחר בחייו: "הייתי פסנתרן קלאסי עד גיל 16, ואז שמעתי במקרה את פינת הג'ז של הקלרניתן מל קלר ואמרתי לאבי ‘זהו, הנה הכלי שלי'".

שול היה קלרניתן ראשי בתזמורת הסימפונית ראשון לציון, ובו בזמן לימד באקדמיה בירושלים ולבסוף מונה לדקאן הפקולטה לאמנויות הביצוע. הדרך הניהולית האקדמית נפתחה איפוא לפניו: "הייתי צריך לוותר על אחת מהקריירות, והחלטתי לוותר על התזמורת - כי באקדמיה אני מרגיש שאני מעצב דרך, דרך שיש לה השפעה על החברה. לכן החלטתי לעזוב את התזמורת בעצמי, ובהרבה צער. לאחרונה, כשניגנתי סדרה עם הקאמרטה, אמרתי, ‘מה עוללת לעצמך?'"

למה הגשת מועמדות לראשות האקדמיה?

"בגלל השליחות. בסופו של דבר, גם במקור לא בחרתי להיות מוסיקאי, אלא בעיקר לשרת את החברה. אבל היתה גם סיבה פרוזאית ומעשית יותר: הרגשתי שנחוץ לחולל כמה דברים בתוך הבית האינטלקטואלי שלי, ושלא תהיה לי הזדמנות לעשות זאת בלי לעמוד בראשו. קיבלתי חיזוק חברי ואינטלקטואלי מרבים, וגם מאבנר בירון, שהייתי דקאן כשהוא כיהן כנשיא".

ואיך עושים את המעבר מנגינה והוראה לניהול בסדר גודל כזה?

"הלכתי ללמוד ניהול עסקי בכיר כדי להשתלם בתחומי הניהול, אבל בעיקר כדי להבין איך אני מתפקד בלי הקלרנית שמגן לי על הפנים".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ