תסמונת הסרט השני של במאי "קירות", דני לרנר

העלילה קצת מופרכת, התפרים לעתים גסים מדי, אבל "קירות", סרטו השני של דני לרנר, מוכיח שהוא אחד היוצרים המעניינים שפועלים היום בקולנוע הישראלי

אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

באחת הסצינות היפות ביותר שנראו באחרונה על בד הקולנוע הישראלי ניצבות שתי גיבורות "קירות", סרטו של דני לרנר, על גג בית בדרום תל אביב בליל סערה חורפית, ואחת מהשתיים מלמדת את רעותה כיצד לירות באקדח, תוך כדי שהיא מתאמת את קולות הירי עם קולות הרעמים בשמי תל אביב הקודרים. זו לא רק סצינה יפה אלא גם שנונה, והיא מממשת באופן השלם ביותר את היעדים שלרנר הציב בפני עצמו. חבל שהסרט בכללותו אינו מצליח לעמוד במשימה הזאת.

אחת ההפתעות הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות אירעה בפסטיבל הסרטים שהתקיים בחיפה ב-2005, כאשר בתום תחרות יגעה של קולנוע ישראלי עלילתי הוקרן סרט לא מוכר שביים יוצר צעיר, בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. זה היה "ימים קפואים", סרטו העלילתי הארוך הראשון של דני לרנר, שהיה סרט שונה ממרבית הסרטים שמופקים בישראל, ובה בעת לא מנותק מהמציאות הישראלית.

כאשר הוקרן הסרט בבתי הקולנוע בישראל, כתבתי כי ההיבט המרשים ביותר שלו, במיוחד כאשר מדובר בסרט ראשון, הוא שליטתו המוחלטת של לרנר בחומרים העלילתיים, הרעיוניים והסגנוניים שסרטו מורכב מהם. בעקבות הצפייה בסרטו השני, אינני נסוג מהקביעה הזאת ואינני סבור שלרנר הוא במאי נבון ומוכשר פחות מכפי שסברתי תחילה. "קירות", שהופק ארבע שנים לאחר "ימים קפואים", מעיד אף הוא על יכולתו של לרנר, והוא אינו מפחית מההערכה שזהו אחד היוצרים הצעירים המעניינים ביותר שפועלים כיום בקולנוע המקומי; עם זאת, ניכרת בו מידה פחותה של שליטה כוללת כפי שאפיינה את סרטו הקודם. יש שיגידו שמדובר בתסמונת הסרט השני, שהוא לעתים קרובות בעייתי, בין השאר בגלל הצורך של הבמאי לעמוד בציפיות שעורר סרטו הראשון; אך הבעיות של "קירות" מהותיות יותר, ונובעות מהדמיון בין הסרט הנוכחי לקודמו, כמו גם מההבדל בין שני הסרטים.

עזרת נשים

ב"קירות", כמו גם בסרטו הראשון, מבקש לרנר לנטוע חומרים ז'אנריים בתוך המציאות הישראלית. ב"ימים קפואים", שעלילתו נרקמה סביב פיגוע המתרחש בתל אביב, השתמש לרנר בחומרים הלקוחים ממסורת סרטי האימים; ב"קירות" הוא פונה לכיוון של סרט הפעולה, כאשר גם בסרט הנוכחי, כמו בסרט הקודם, הוא מציב נשים במרכז העלילה. הבעיות ב"קירות" מתחילות בהבדל בין הדמויות הנשיות שלרנר מציב בסרטו החדש ובין הדמות הנשית שעמדה במרכז סרטו הראשון.

דני לרנר באתר הצילומים. שכלתנות יתר

"ימים קפואים" הציג את סיפורה של סוחרת סמים תל-אביבית צעירה, שידועה אך ורק בכינויה "מיאו", והיא נוהגת לחדור לדירות שמיועדות למכירה ולהתגורר בהן לזמן מה. דרך דמותה וסיפורה של הבחורה, שעדה לפיגוע במועדון תל אביבי, עסק "ימים קפואים" בסכיזופרניה נשית, נושא שהופיע בסרטי אימים רבים; אך הסרט נמנע מלהיות מקרה מבחן פרטי של אשה עם בעיות; כמו סרטי האימים הטובים ביותר שעסקו בנושא הזה - למשל, "הרתיעה" של רומן פולנסקי, שהשפעתו הורגשה בסרט - הצליח "ימים קפואים" להשתמש בנושא המרכזי שלו כדי לצאת ממנו אל המציאות שבתוכה פועלת גיבורת הסרט; בניגוד לסרטים ישראלים אחרים שהופקו באותה תקופה, והשתמשו בפיגוע בראש ובראשונה כמרכיב עלילתי מלודרמטי, לרנר הצליח בראש ובראשונה להביע באופן נבון ובעיקר הגון את האימה העירונית והקיומית הטבועה באירוע מהסוג הזה. "ימים קפואים" היה סרט קונקרטי ובו בזמן מופשט, והשילוב והאיזון בין השניים פעלו באופן מפתיע ומרשים ביותר.

ב"קירות", האיזון פועל בדרך מושלמת הרבה פחות; הבעיות של הסרט מתחילות בהחלטתו של לרנר להפוך את שתי גיבורות הסרט למייצגות "בעיות נשיות" קונקרטיות הרבה יותר מאלה שאפיינו את גיבורת "ימים קפואים". גליה (אולגה קורילנקו), הגיבורה המרכזית של "קירות", היא שוהה בלתי חוקית בישראל, שהובאה הנה מאוקראינה על ידי עבריינים מקומיים, אחרי שנטשה במולדתה את בעלה ובתה. הגיבורה השנייה, אלינור (נינט טייב), שכנתה של גליה בבניין הדירות בדרום תל אביב, היא אשה מוכה. עלילת הסרט מתארת את ניסיונן של שתי הנשים, שבהדרגה מאחדות כוחות, למרוד בסדר החברתי שהפך את שתיהן לקורבנותיה של שליטה פטריארכלית אלימה.

לרנר מנסה ליצור הקבלה מתמדת בין שתי הנשים. הוא עושה זאת באופן קונקרטי, בכך שהוא מבליט את הדמיון בין מצבי המצוקה של שתי הנשים, וגם באופן מופשט יותר, בכך שבחר לתפקידים הראשיים שתי שחקניות שהדמיון הפיסי ביניהן בולט לעין. אולם, הצד הקונקרטי פוגע בצד המופשט. בעוד שב"ימים קפואים" התחבולה העלילתית המרכזית של הסרט (שתי הדמויות המרכזיות בסרט, אשה וגבר, הן בעצם דמות אחת) פעלה היטב, הרי שהבחירה של לרנר הפעם בשתי דמויות שכל אחת מהן מייצגת בעיה חברתית אחרת, פוגעת בניסיונו להציג בפנינו את שתי הנשים כשני חלקים של דמות אחת. העיסוק בבעיות חברתיות - סחר בנשים, אלימות במשפחה - גם משווה לסרטו ממד דידקטי, שנעדר לחלוטין מסרטו הראשון.

בעיה דומה מאפיינת גם את סגנונו של הסרט. בעוד שב"ימים קפואים" הצליח לרנר ליצור סרט מהודק ומרוכז, שנע במיומנות בין המציאותי להזוי ובין הממשי למדומה, וכל חלקיו השתלבו זה בזה באופן שעורר הערכה מרובה, הרי מהלכיו הסגנוניים של "קירות" הולכים בכיוונים שונים. ההרגשה המרכזית שהצפייה בסרט מעוררת היא שלרנר לא הלך באף אחד מכיווני הסרט עד הסוף, ונותר תקוע ביניהם.

יש בסרט רגעים וסצינות מרשימות, שמעידות פעם נוספת על מיומנותו של לרנר. יש בסרט תנועות מצלמה מרשימות, השימוש בצבע מרשים אף הוא (המחמאות מגיעות גם לצלם רם שוויקי, שצילם גם את "ימים קפואים", שמלבד סצינה אחת צולם בשחור לבן); אך יש בסרט גם סצינות מוחמצות, כמו, למשל, סצינת השיא של הסרט, המתרחשת בתוך ולצד התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. זו בחירה מצוינת של אתר התרחשות, אך לרנר מנצל אותה הרבה פחות טוב מכפי שאפשר היה לצפות. ובכלל, שיאו של הסרט סובל ממידה של בלבול ואפילו רישול שפוגמת בכוחו של הסרט להותיר את הרושם הדרמטי והרגשי שהוא מנסה להשיג.

למה חיקית את ניקיטה?

בזמן הצפייה ב"קירות" עולות שאלות לגבי סבירותו ואמינותו של הסיפור והאירועים שמתרחשים בו. גם ניסיונו של לרנר לערב את הצופים במציאות המתוארת בסרט ובו בזמן לתפוס מרחק ממנה, בין השאר בעזרת השימוש בהומור, אינו מאוזן. קל מדי להבחין באופן שלרנר מנסה לעשות זאת ומתי הוא מנסה לעשות זאת, כך שלרגעים זה נדמה שכלתני יתר על המידה ואפילו מכאני.

אותה שכלתנות יתר מאפיינת גם את השימוש של לרנר במקורותיו הקולנועיים ובהתייחסויות הקולנועיות בתוך הסרט. זו נטייה קולנועית מסוכנת כיוון שהיא עלולה להוביל לחקיינות ולטרחנות. החמאתי בזמנו ל"ימים קפואים" משום הצליח להימנע מהסכנה הזאת. בנוסף לפולנסקי, ניכרו בסרט גם השפעותיהם של במאים כגון דאריו ארג'נטו האיטלקי ואפילו אלפרד היצ'קוק; אך בסרטו הראשון הצליח לרנר לעבד את ההשפעות האלה בצורה ייחודית ולנטוע אותם בתוך הסיפור ובתוך המציאות הממשית והנפשית שתוארה בסרט באופן מיומן ומשכיל. ב"קירות" זה עובד פחות טוב.

"קירות" מאזכר סרטי פעולה שנשים ניצבו במרכזם, כגון "ניקיטה" של לוק בסון או "להרוג את ביל" של קוונטין טרנטינו, ומהלכיו הסגנוניים עוברים הפעם מז'אן לוק גודאר ועד לבריאן דה פלמה; אך העיבוד של ההשפעות והחומרים האלה מוצלח פחות מאשר ב"ימים קפואים".

שתי השחקניות המרכזיות של הסרט, אולגה קורילנקו ונינט טייב, עושות את תפקידיהן במיומנות, אך הופעתן חסרה את המורכבות והעוצמה הרגשית שהיו לענת קלאוזנר, השחקנית הראשית של "ימים קפואים" (בסרט הנוכחי עבדה כמלהקת). האשמה אינה בכשרונן של שתי השחקניות, אלא בעיצובן של שתי הדמויות המרכזיות בסרט.

כפי ש"ימים קפואים" עורר סקרנות וציפייה לגבי סרטו הבא של דני לרנר, כך "קירות" מעורר סקרנות וציפייה לסרטו השלישי. למרות הפגמים שציינתי וגם כאלה שלא ציינתי, כגון כמה סצינות מיותרות, אי אפשר להגדיר את "קירות" כאכזבה, אלא כסרט שמצביע על בעיות שהן אולי חלק הכרחי בהתפתחותו של לרנר כיוצר סרטים מקומי. לפחות אפשר לקוות שזה כך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ