מישל פייפר חוזרת לקולנוע

בסרט החדש "שרי", פייפר מגלמת קורטיזנה מזדקנת ותככנית המתאהבת בבחור צעיר. בראיון עמה היא נזכרת בשנים שבהן היחס לשחקנית דמה ליחס לזונה

ג'פרי מקנב | גרדיאן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'פרי מקנב | גרדיאן

למישל פייפר יש הגדרה לסרט שאי אפשר לסרב לו: היא קוראת לזה "תסריט שיא החורף". היא מסבירה: "בשביל שאקום בשיא החורף ואעזוב את המשפחה, כשהילדים בבית הספר ולא יכולים לבוא אתי - זה צריך להיות תסריט טוב במיוחד".

לא מכבר היא חשה כך בנוגע לסרט "שרי", שיעלה לאקרנים בישראל בשבוע הבא ומבוסס על ספרה של קולט. פייפר חוזרת בו לעבוד עם הבמאי הבריטי סטיבן פרירס ועם התסריטאי כריסטופר המפטון, שאתם עבדה ב"יחסים מסוכנים" לפני מעט יותר מ-20 שנה. אז היא היתה מועמדת לפרס אוסקר על הופעתה בתפקיד מדאם דה טורוול הנשואה והמוסרנית, שהמרקיז דה ולמונט, בגילומו של ג'ון מלקוביץ, אינו מרפה ממנה. הפעם פייפר מגלמת זונת צמרת מזדקנת, שעם ההידרדרות בהופעתה החיצונית ניצבת מול האפשרות שתיהפך לדודה מוזנחת, כמו חברתה ויריבתה לשעבר מדאם פלו (בגילומה של קתי בייטס). היא מתחילה רומן עם שרי, בנה המפונק של מדאם פלו. מה שהחל כשעשוע נהפך עד מהרה לאינטנסיבי. הסרט עוסק בכמה נושאים שבהם עסק גם "יחסים מסוכנים" - יריבות בין נשים, אובדן היופי, שחיתות מינית - אלא שהפעם פייפר היא שמגלמת את הדמות המעוותת יותר.

פייפר, בת 51, הזדעזעה מהקווים המקבילים בין הדמות לבין חייה במציאות. "אני חושבת שבנקודה מסוימת, להיות שחקנית היה כמו להיות זונה", היא אומרת. "היחס היה דומה, פחות או יותר. זה השתנה מאוד מאז, תודה לאל". ואף על פי כן, היא אומרת, היא נתקלת בסקסיזם דומה לפעמים. "אין ספק שככל שאת מזדקנת, כך מעטים יותר התפקידים הטובים".

בשנים האחרונות, הן מבחירה והן בשל גחמותיהם של האולפנים האמריקאיים, היא משתתפת בפחות סרטים. "למזלי, זה הגיע בתקופה שבה מתאים לי מאוד לעבוד במרווחים גדולים", היא אומרת. "עבדתי כל כך קשה במשך תקופה כל כך ארוכה - עשיתי המון סרטים. עבדתי הרבה גם כשהילדים שלי היו קטנים, לפני שהלכו לבית ספר (בתה קלודיה בת 16, בנה ג'ון בן 14). כשהם התחילו ללמוד בבית ספר ידעתי שלא אוכל פשוט לקום ולנסוע כמו פעם. לא רציתי לפרק את התא המשפחתי לתקופות זמן ארוכות. המשכתי לחפש דברים. אני יודעת שבכך הגבלתי את עצמי".

"שרי" התגלה כסרט קשה יותר מששיערו פייפר, פרירס והמפטון. "התברר שאיש מאתנו לא העריך נכונה את ההיקף שלו", היא אומרת. חוץ מזה, התלבושות לא היו נוחות ללבישה: "הכובעים היו הדבר הגרוע ביותר. היתה לי על הראש פיאה ועליה היה כובע כבד".

ההיכרות שלה עם פרירס הקלה עליה. "עבר הרבה זמן עד שהבנתי שהוא אף פעם לא עונה על השאלות שלי", היא מספרת. "גם כשהוא ענה, הרגשתי שזו לא היתה תשובה לשאלה שלי בעצם. הוא מסתובב באתר הצילומים כמו הבלש קולומבו, ממלמל ומתנהג כאילו הוא לא יודע מה קורה והכל מבלבל אותו. אבל האמת היא שאין חכם ממנו. הוא תמיד חושב ולעולם אינו מתפשר".

פייפר היתה צריכה לתת בפרירס אמון רב במיוחד כשהגיעה העת לבחור את השחקן שיגלם את שרי, הגבר שלצדה: הכימיה בין השניים גורלית לסרט כפי שהיתה בין פייפר למלקוביץ ב"יחסים מסוכנים" (אחרי הסרט התפתח בין השחקנים רומן). "סטיבן הכיר לי את רופרט (פרנד, שגילם את אלברט בסרט 'ויקטוריה הצעירה' והוא בן זוגה של קיירה נייטלי). הוא היה משוכנע שהוא מתאים והתלהב ממנו. אני לא ראיתי שום דבר שהוא עשה קודם לכן, אבל הוא נפש מקסימה ממש. לא תמיד אהבתי את הגברים ששיחקו לצדי", היא מוסיפה, אף שלמרבה הצער אינה מוכנה להסגיר למי כוונתה.

פייפר אמנם היתה מועמדת לאוסקר שלוש פעמים (על "יחסים מסוכנים", "נערי בייקר המופלאים" ו"שדה האהבה"), אבל נדמה שעדיין אינה מוערכת דיה כשחקנית; איכשהו, יופיה תמיד נזקף לחובתה. הקריירה שלה היתה תזזיתית ומגוונת. היא החלה ב"גריז 2" וכללה גם את תפקיד אשת החתול בשובר הקופות "באטמן חוזר" ודמויות כמו אם עובדת ("יום בהיר אחד", עם ג'ורג' קלוני) ומורה בתיכון ("סיכון מחושב"). פייפר שיחקה בדרמה תקופתית, בקומדיה מטורפת, בסרטי גנגסטרים, בסרטי זוועה ובעיבוד קולנועי של שייקספיר ("חלום ליל קיץ", עם קווין קליין ורופרט אוורט). הז'אנר היחיד שלא התנסתה בו הוא כנראה המערבון הישן והטוב, אף שאפשר לנחש שיכלה להצטיין גם שם.

"אין לי ז'אנר מועדף", היא אומרת. "לא קל לי בקומדיות. אני לא יודעת למה, אולי אני חושבת על זה יותר מדי, אולי כי יש לחץ עצום להצחיק. בדרמה, מספיק שתהיי אמיתית".

היא חושבת שהיתה נאיבית מאוד בתחילת דרכה המקצועית. אחרי "גריז 2" גילמה את אשתו הצעירה והמוטרדת של אל פצ'ינו ב"פני צלקת" של בריאן דה פאלמה. "כששיחקתי ב'פני צלקת' הייתי צעירה כל כך, לא היה לי שום מושג מי הדמות שאני מגלמת", היא מגלה. "נעזרתי רבות בנשים שסביבי, במאפרת ובמעצבת השיער שלי, אנשים שהיה להם יותר ניסיון חיים, והן אמרו לי מי היא. לא היה לי מושג".

האם היתה שאפתנית? "לא, פשוט חיפשתי עבודה. אף פעם לא היתה לי תוכנית אב גדולה. אולי היתה צריכה להיות לי, אבל לא היתה. לטוב ולרע, אני בוחרת בתפקידים באינסטינקטיביות, פחות או יותר. רק כשאני מחויבת לסרט ומתחילה לעשות את העבודה אני מתחילה לראות חורים ענקיים בתסריט וחושבת, 'אף אחד לא יראה את הסרט הזה'. אני נוטה לקבל את ההחלטות האלה ברמה הרגשית".

היא מתגוררת עם ילדיה ועם בעלה, תסריטאי הטלוויזיה ומפיק "אלי מקביל" דייוויד אי קלי, בצפון קליפורניה. היא אינה מגלה בדיוק היכן ואומרת רק: "אני גרה בקהילה שמגוננת עלי ועל משפחתי. זו לא קהילה של אנשי בידור, למרבה הפלא". תמיד גוננה בקנאות על הפרטיות שלה והביעה את מורת רוחה מהאובססיה המודרנית לסלבריטאים. האם היו מציעים לה תפקידים טובים יותר בשנות ה-40 לחייה אילו היתה מוכנה להתקרב יותר אל אור הזרקורים ולגלם את הכוכבת ההוליוודית?

"בימים ההם", היא מנמיכה את קולה במלה "ההם", כדי להדגיש שהיא מדברת באירוניה, "כשעמד לצאת סרט, או אם היית במוקד של איזו שערורייה, היה אפשר לסמוך על כך שהתקשורת תמצא אותך, כי היית מעניינת באותו זמן". עכשיו, היא אומרת, עונת הציד נמשכת כל השנה. "זה כבר לא משנה, כי הם יכולים למכור תמונה שבה את מצולמת כשאת זורקת את הזבל".

והיום, היא מציינת, כמעט כולם - לא רק שחקנים הוליוודיים - מתנסים, במידה זו או אחרת, בחוויה של הפיכת החיים הפרטיים לציבוריים. "אנשים שותים יותר מדי, נניח, ומתפרעים", היא מסבירה. "ואז מתברר שמישהו לקח את הטלפון הסלולרי שלו וצילם אותם שוכבים על הרצפה מעולפים או מקיאים לתוך שיח, והעלה את זה לעמוד שלו במייספייס. מהרבה בחינות, הציבור מבין איך סלבריטאים מרגישים. הקווים האלה מיטשטשים".

היא לא משתכנעת מהטיעון שהסלבריטאות והנוכחות המתמדת של צלמי פפראצי הן חלק מהמקצוע. "כשאני רואה עם מה שחקנים נאלצים להתמודד אני לא מאמינה שהם מביאים את זה על עצמם, כמו שאנשים טוענים. אני רוצה לחנוק אנשים שאומרים את זה. לא תצליחו לשכנע אותי שזה משהו שהם בוחרים בו. מספיק קשה לעבד את התהילה כשאתה בגיל הזה. אני לא התחלתי להתפרסם בגיל צעיר כל כך כמו כמה מהשחקנים האלה - אבל בכל זאת הייתי צעירה. זה היה לי אתגר, להסתגל לפרסום. מעולם לא הרגשתי לגמרי בנוח עם זה, אבל עכשיו אני חיה אתו בשלום, ונדרשו לי הרבה שנים לשם כך".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ