ארכיטקטורת הכיבוש של רם כרמי

האדריכלות על פי רם כרמי היא סיאנס מיסטי. לא פלא שהיא מולידה רוחות רפאים. על הקשר בין הכיבוש, ההתנחלויות, התחנה המרכזית בתל אביב ובניין הבימה המשתפץ, בעקבות כתב העת החדש של המכללה האקדמית אריאל

אסתר זנדברג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג

כתב העת החדש לאדריכלות "ארכיטקסט" שיוצא לאור בימים אלה בבית הספר לארכיטקטורה במכללה האקדמית באריאל מציף דילמה שחוקה. לכתוב או לא לכתוב. לכתוב, ובכך להעניק למעשה במה ולגיטימציה לכתב עת המשתף פעולה עם מדיניות הכיבוש וההתנחלות, ועם כללי האפרטהייד ושלילת זכויות אדם השוררים שם - או לא לכתוב, ובכך לשתף פעולה עם מסכת ההכחשה וההשלמה עם מעשיה של ישראל בשטחי הכיבוש, עם קיומו של "מרכז אוניברסיטאי" (תואר שבעצמו סופח למכללה כמו שטח כבוש) על אדמה שדודה, ועם קיומו ופעילותו במרחב הזה, הקרוע והשסוע, של בית ספר לארכיטקטורה.

ארכיטקטורה הוגדרה פעם כ"הומניזציה של המרחב". באריאל היא משתפת פעולה עם הדה-הומניזציה של המרחב. כתב העת הוא תירוץ מספיק כדי להיחלץ מהמלכוד ולהפר שתיקה. מגזין זה, שהתגבש "מתוך צורך אמיתי להרחבת הדיון התיאורטי והאקדמי כחלק בלתי נפרד מהעשייה הארכיטקטונית", ומבקש על נפשו להיות "במה חיה לעשייה ודיאלוג במחשבות על ארכיטקטורה" - הוא למעשה עוד זרוע של מדיניות הכיבוש וההתנחלות. הפעם בתחפושת של דיון אקדמי המבקש לשוות נורמליות לכאורה למציאות מעוותת. כל סטודנט ומרצה הרואה עצמו חלק בקהילה אינטלקטואלית היה מחויב להימנע מללמוד וללמד במכללה באריאל. לא כל שכן ללמוד וללמד ארכיטקטורה ולכתוב על ארכיטקטורה, שהמרחב הוא תחום הפעילות העיקרי שלה.

מתחת לכנפיו של משטר ההכחשה - ועל כך העידו גם בוגרים שרואיינו כאן לפני זמן והתוודו בגאווה ש"מעולם לא דיברו אתנו על פוליטיקה" - לא מפליא שבגיליון הראשון של כתב העת אין מלה על המרחב הקונקרטי שבו הוא יוצא לאור. המאמרים משייטים להם במרחק בטוח ממקום הפשע, אחד מתפלסף על "מקומה של המטאפורה באדריכלות המקומית בישראל", שני מתעמק ב"אופנת המגדלים במקומותינו", בתל אביב, בחולון. כתב העת עצמו מתכחש למיקומו והווייתו של בית הספר שמוצג בו כמוסד המושתת על "אתיקה אישית ומקצועית", "חזון של חברה פלורליסטית המתנהלת בחסד, משפט וצדקה", ו"חשיבה ביקורתית", כאילו היה בגן עדן, ולא בהתנחלות בשטחי הכיבוש.

צינור או כינור

הבולט בתורמים לגיליון הראשון של כתב העת הוא האדריכל רם כרמי, מבכירי האדריכלים הפעילים כיום בישראל אם לא הבכיר בהם, שיודע דבר או שניים על הדחקה והכחשה. לא פלא למצוא אותו בין הכותבים. כרמי, וזה לא חדש, רואה את האדריכלות כבת ערובה למצבו הנפשי של האדריכל ומבודד אותה מכל מגע עם הקשרים חיצוניים כמו פוליטיקה, חברה, סביבה, אקולוגיה. תמיד ידע להתכחש, או להדחיק - אם כבר פסיכולוגיה - את האסונות שגרמו פרויקטים בתכנונו למרחב בישראל, ולמעשה להתנער מאחריות.

התחנה המרכזית בתל אביב. הושמטה מהאוטוביוגרפיה המקצועית של כרמי

מהאוטוביוגרפיה המקצועית שלו, "אדריכלות לירית", השמיט את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב ובמאמרו הנוכחי אין מלה על הפיאסקו האחרון והמהדהד שלו, תיאטרון הבימה. במקום לתת את הדין ולשאת באחריות - הרי מדובר בפרויקטים בעלי חשיבות ונוכחות עצומים במרחב הציבורי - מאמרו של כרמי נמלט למחוזות הנפש ומעמיק לחפור בפסיכולוגיה של הארכיטקטורה. לא עוד מקצוע מן השורה.

"באדריכלות הלירית אנו מנסים להקשיב לראשוניות של שפת האדריכלות שעוד היתה נוכחת בעולם כולו, כשאלוהים היה נמצא בנוף". תכנון הבניין הוא "ההיענות שלו לצורך. את ההיענות הזאת ניתן להגדיר גם כך: לפעמים נדמה לי שיותר משאני מתכנן, התכנון מפעיל אותי. אני מופעל, זאת אומרת אני בסך הכל צינור, או כינור, למשהו גדול ממני, ואני נכון לשרת אותו, כאילו לשמש לו לפה". האדריכלות על פי כרמי היא אם כן סיאנס מיסטי. לא פלא שהיא מולידה רוחות רפאים.

"תכנון של בניין כרוך במאמץ למצוא ריתמוס נכון לכוריאוגרפיה בחלל שמתפתחת בו, ועד שאיני מוצא לבניין את הקצב שלו, איני יכול לסיים את תכנונו. אני מתלבט, אני זורק את הסקיצות המפוחמות שלי לפח, וממשיך לשרבט סקיצות חדשות, עשרות פעמים עד שהבניין הבשל מתחיל להניח את דעתי. אם טעיתי בפרט קטן ונטול חשיבות בתוך מערך התוכנית, אני זורק אותה לפח ומתחיל את כל התהליך מחדש".

נדמה לפיכך שמה שקרה בתהליך התכנון של הבימה, למשל, הוא שנזרקו פחות מדי סקיצות לפח, או שהטעות לא הסתכמה רק בפרט קטן ונטול חשיבות, או חמור מכך, שהבניינים הללו באמת מניחים את דעתו של מישהו. כך או כך, התוצאות מדברות בעד עצמן.

המכללה האקדמית אריאל. לא כתבו אף מלה על המרחב הקונקרטי (תצלום: אלכס ליבק)

הקשר בין הכיבוש, ההתנחלות וכתב העת, לבין התחנה המרכזית החדשה שתיכנן כרמי בשנות ה-70 לבין בניין תיאטרון הבימה שהוא מחדש בימים אלה - הוא לכאורה רופף, ואין מקום להשוואה בין המקרים. אבל למעשה, כל אלה הן חוליות בשרשרת הקשורות זו בזו במאזן אימה אחד. אותו שיכרון כוח שמאפשר את ארכיטקטורת הכיבוש וההתנחלות, את גדרות ההפרדה, המחסומים, הוא מה שמאפשר את המבצר האימתני של הבימה ואת התחנה המרכזית החדשה, הגראונד זירו של האדריכלות הישראלית. פה ושם אותן יהירות ועזות מצח, אותם הכחשה עצמית וגלגול עיניים לשמים.

רגע של נחת

כרמי אינו עוד אדריכל מן השורה. דברו נשמע ומשפיע. הוא חתן פרס ישראל לאדריכלות, אדריכל רב זכויות בתקופת האדריכלות הברוטליסטית בשנות ה-70, גורו נערץ, נצר לשושלת אדריכלית מפוארת, ועם זאת אישיות לא נטולת קווים מגלומניים, האחראית לשורה של כישלונות קולוסליים, ומי שהקנה תפישה מעוותת של מקצוע האדריכלות לדורות של אדריכלים שלמדו או עבדו אצלו. רבים מהם עדיין לא השתחררו מאחיזתו והם תחת השפעה. גם כיום הוא נהנה מהערכה, הערכת יתר וסלחנות יתר שתוצאותיהן ידועות. רק להיזכר בתוכניתו הפרוורטית לבניין ראש הממשלה בירושלים, אסון שרק התערבות מגבוה הצליחה לסכל בעודו באבו.

לא מכבר גילה כרמי את האור של ה"אדריכלות הלירית" שמשחקת משחק מסוכן. זוהי אדריכלות ש"מפנה עורף לקצב החיים של הציוויליזציה", ש"מיטיבה להמחיש על דרך המטאפורה את הקליפות התרבותיות של השפה ולהתנער מתיווכים מיותרים ומשכבות מסורת שמכבידים את חיינו היומיומים כדי להגיע ולנגוע בגרעין החווייתי", וש"חותרת תמיד אל העיקר ומסלקת את כל העודף והטפל כדי להקים מבנים כאלה שאינם צריכים את תיווכו האינטלקטואלי, הפרשני, של המבקר" (גילוי נאות: במאמרו נוקב כרמי בשמי כ"מבקר" שאין צורך בו, מה שגרם לי לרגע של נחת).

כרמי טועה ומטעה. אדריכלות היא בת הזמן והציוויליזציה ואין לה שום פריבילגיות יתר להתנער מתיווכים "מיותרים", אלא להיפך, היא מחויבת לתיווך, לפרשנות ולביקורת, ולאחריות. אפשר עם זאת להציע עסקת חבילה אפלה: העולם יניח לאדריכלות הלירית לנפשה, ואילו היא תתחייב בתמורה להישאר לעד על הנייר או במוחו הקודח של האדריכל ולעולם לא לצאת אל הפועל. עם השחרור מהאדריכלות הלירית, אפשר יהיה לצאת לדרך חדשה של אדריכלות מחויבת, אתית ואחראית, חברתית, פוליטית וסביבתית. בעולם כזה, בית ספר לארכיטקטורה במכללה בהתנחלות על שטחים כבושים עם כתב עת משלו, לא יעלה על הדעת. וגם לא התחנה המרכזית החדשה ובניין תיאטרון הבימה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ