רוח הרפאים של הארכיטקטורה הנאצית

גרמניה המאוחדת שאחרי נפילת החומה הציבה על סדר היום שלה את ההתמודדות עם שרידים אדריכליים מטרידים מעברה הנאצי. מחקר חדש מצביע על הניסיון האמיץ להישיר מבט אל ההיסטוריה, ועל המבוי הסתום שאליו נקלע

אסתר זנדברג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג

הביקור הראשון שלי בברלין המערבית, המחולקת, ב-1980, עבר בשלום, יותר מדי בשלום. התארחתי שם אצל חברה טובה. היא וחבריה היו אמנים מחפשי דרך אנטי קפיטליסטים קוסמופוליטים אבודים וחסרי כל, בוגרי המרד של 1968, שחיו על חשבון מדינת הרווחה הגרמנית, וברלין בזכותם נראתה כמעט אנושית. נורא ככל שזה יישמע, השפה הגרמנית הזכירה במשהו את היידיש וגם זה ריכך מעט את המפגש. כמעט שהרגשתי בבית. ברלין המקוללת היתה גם מהפנטת, כפי שנאלצנו להודות.

כדי להשקיט בכל זאת קצת את המצפון המיוסר סיגלנו לנו מנהגים מגונים ומגוננים. פה ושם נטפלנו לאנשים ברחוב שנראו מבוגרים דיים ושאלנו בנימוס ובעברית שוטפת, מה הם עשו במלחמה. השתעשענו בחיפוש אחרי תחליפים למלה "נאצי" שאותה מבינים גם בגרמנית. וליד בניינים שנראו מרשימים והיסטוריים דיים קיללנו פעמים, על מה שהם היו במלחמה ועל זה שהם נראים כל כך טוב לעזאזל. והיו הרבה בניינים כאלה, שמשום מה לא נהרסו במלחמה ונשארו כרוחות רפאים, תזכורת מאשימה.

הארכיטקטורה הנאצית בברלין ובגרמניה בכלל, היתה במשך שנים הנוכח-הנעדר המעיק ביותר בנוף העירוני ותיפקדה כפנטום אורבני, כפי שטוענת ד"ר דנה אריאלי-הורוביץ במחקר הבוחן כיצד ערים גרמניות מתמודדות כיום עם עברן האדריכלי הנאצי. מאמר בנושא פרי עטה מתפרסם בגיליון הנוכחי, מס' 14, של "היסטוריה ותיאוריה - הפרוטוקולים", כתב העת האינטרנטי של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל המופץ כעת באתר המחלקה ברשת.

מאחורי הצמחים

הגיליון מתמקד בקשרי הגומלין בין אמנות, תרבות, חברה ופוליטיקה בגרמניה ובישראל. את הגיליון ערכה אריאלי-הורוביץ יחד עם הד"ר דרור פימנטל, והוא כולל מאמרים של חוקרים בתחומי האמנות, קולנוע, תיאטרון, פילוסופיה והיסטוריה הפורשים קשת של קשרי גומלין בין היצירה בגרמניה ובישראל. זהו סיכום של הכנס השנתי של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל בנושא "גר-מאניה" שהתקיים בבצלאל במאי 2008.

מגרש המסדרים של המפלגה הנאצית בנירנברג, כיום אתר נופש ופנאי

השם "גר-מאניה", של הכנס ושל הגיליון, מתייחס לשמה החדש של ברלין שיועדה לשמש כבירת הרייך בן אלף השנים על פי היטלר, וגם למאניה, האובססיה והשיגעון. את מאמרה בכתב העת הכתירה אריאלי-הורוביץ, מרצה בכירה בבצלאל וראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה באקדמיה, בכותרת "הפנטום הנאצי", המתמצתת בשתי מלים נוקבות את הנוכחות-נפקדות של האדריכלות הנאצית במרחב העירוני בגרמניה.

התופעה עוררה מבוכה עצומה בגרמניה אחרי המלחמה. המבנים ששימשו את השלטון הנאצי, שברובם לא נהרסו בהפצצות, ניצבו ברחובות הערים ולא נתנו מנוח. במשך שנים גרמניה לא ידעה כיצד להתמודד עם העדויות הפיסיות המוחשיות הללו לעברה, טוענת אריאלי-הורוביץ. ההחלטה המקובלת ביותר של גורמי השלטון בגרמניה בכל הנוגע לרוחות הרפאים הנאציות האדריכליות הללו היתה למעשה שלא להחליט.

בשנים הראשונות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, אם היו החלטות על גורלם, הן התקבלו בחופזה וללא מודעות. הפתרונות השכיחים היו בדרך כלל הרס, הדחקה והשכחה. היו גם ניסיונות להסוות בפועל את המבנים באמצעים מקובלים בעולם האדריכלות. במינכן, למשל, הנוהג היה לשתול עצים בחזית של מבנים נאציים לשעבר כדי להסתיר אותם עד כמה שאפשר. אדריכלים נוהגים לומר שרופאים קוברים את כישלונותיהם ואדריכלים מסתירים אותם בעצים. "כאשר מזהים בנוף האורבני במינכן צמחייה עבותה, ניתן לשער כי מאחורי מסתתר בניין נאצי", מסגירה אריאלי-הורוביץ את השיטה.

בשנים האחרונות, ובמיוחד אחרי קריסת הגוש הקומוניסטי ואיחוד שתי הגרמניות, המדיניות ביחס לזיכרונות האדריכליים המטרידים מהעבר השתנתה. ערים רבות בגרמניה ובראשן ברלין, החלו "להישיר מבט באומץ אל ההיסטוריה", אומרת אריאלי-הורוביץ, ואימצו פתרונות מודעים לסוגיה, המבקשים להתמודד אתה ולנרמל אותה. עם זאת כמעט בכולם צפה מעל פני השטח גם האירוניה המרה של ההיסטוריה, ולא לחינם הם נתקלים בביקורת ובאי נחת. בהבדל מגרמניה ה"אחרת" שאחרי המלחמה, גרמניה ה"חדשה" שאחרי נפילת החומה הציבה את שאלת "הפנטום הנאצי" במרכז סדר היום, עד שנהפכה כמעט לאובססיה.

בין קורבן לתוקפן

הפתרונות שנמצאו להתמודדות עם הנוכחות האדריכלית הנפקדת היו מגוונים. עיקרם איוש מחדש של המבנים המטרידים ושילובם במרקם האורבני, או לחלופין, הפיכתם לאנדרטאות ואתרי הנצחה, שנהפכו למעשה לאתרי תיירות פופולרים. ברובם, הפתרונות שננקטו מרמזים כי אכן הגיעה העת לנורמליזציה, טוענת אריאלי-הורוביץ, אלא שבנושא מעין זה נורמליזציה היא לעתים שם אחר, מיופה, לצרימה, ועדות לכך שאולי המשימה עדיין בלתי אפשרית, "אם כי היא משקפת בכל זאת ניסיון להתגבר על הטראומה".

כך לדוגמה, "בית האמנות הגרמנית" במינכן שתוכנן בהזמנתו של היטלר והוקם ב-1934, משמש כיום מוזיאון לאמנות עכשווית. במשך שבע שנים ברציפות מאז 1937 הוצגו במבנה תערוכות הראווה הנאציות ומאז 1945 הבניין היה נטוש תקופות ארוכות. כיום הוא מתפקד שוב כבית אמנות, "ומשמש באופן פרדוקסלי לאותן מטרות שלשמן הוקם תחת השלטון הנאצי", מסבירה אריאלי-הורוביץ, שרואה בכך טעם לפגם.

משרד התעופה הנאצי בברלין, כיום משרד האוצר הגרמני

בניין משרד התעופה הנאצי בברלין, שבו התקיים דיון ראשוני על העלויות של הפתרון הסופי כבר בסוף שנות ה-30, משמש כיום למרבה האירוניה את משרד האוצר הגרמני. "העובדה שנציגי השלטון כיום מקבלים החלטות במבנה מתקופת הרייך השלישי מעוררת, בלשון המעטה, אי נוחות", דברי אריאלי-הורוביץ.

מתחם כינוסי המפלגה הנאצית בנירנברג, שעיצב האדריכל של היטלר, אלברט שפאר, משמש כיום אתר פנאי פופולרי. ספק אם רוכבי הרולר-בליידס הפוקדים אותו, תוהה אריאלי-הורוביץ, ערים לעובדה כי במקום נמצא גם מרכז מידע בנושא הנאציזם, מהחשובים בגרמניה, או מוטרדים מנוכחותה של הטריבונה שממנה נשא היטלר את נאומיו.

על חורבותיה של לשכת הרייך החדשה בברלין שתיכנן שפאר בשעתו, ניצבת כיום מסעדה סינית. אולי כך צריך להיות. גם הפיכתם של מבנים נאצים לאתרי הנצחה לא מבטיחה גאולה ומולידה מעגל קסמים מרושע בזכות עצמו. רק לפני שני עשורים עוד ניסו להעלים את קיומם - והנה הם נהפכים אחרי איחודה של גרמניה לחלק מתעשיית הנצחה והתיירות האופנתית המשלבת זה בזה אתרי שואה, אתרי הנצחה ורוחות רפאים של אדריכלות נאצית.

ואין מה להיתמם, הם מהלכים קסם על רבים. המסלול של סיורים מודרכים רבים כיום בגרמניה עובר מאתר פרובוקטיבי אחד למשנהו, "ובאופן פרדוקסלי מטשטש למעשה את ההבחנה בין קורבן לתוקפן", מציינת אריאלי-הורוביץ. מדריך התיירים מישלן מ-2002 ממליץ על נופש ו"התרגעות" בוואנזה, מול הווילה שבה הוחלט על הפתרון הסופי.

הדיקטטור הגדול

מאחורי ההחלטה של אריאלי-הורוביץ להעמיק במחקר על הפנטום האדריכלי הנאצי עמדה חוויה אישית מכוננת. ב-1985 ביקרה באתר מחנה הריכוז דכאו ומצאה את השער נעול ועליו תלוי פתק בארבע שפות המודיע כי "מחנה הריכוז סגור היום". נדמה שכל מלה מיותרת. כמו שם הגיליון שערכה, אריאלי-הורוביץ פיתחה בעצמה אובססיה לתחום מחקרה, שנדמה שגם בו יש מידה של היקסמות. "כל מחקר צריל להיות טוטאלי".

לפני כמה שבועות חזרה מסיור אובססיבי בעקבות אתרים וחפצים נאציים בגרמניה, שאירגנו לבקשתה מכון גתה ומשרד החוץ הגרמני. "הכנתי להם רשימה היסטרית", היא אומרת, "וכל בקשה שלי נענתה". במשך כשבועיים נקבעו לה ארבע פגישות ליום, היא ריאיינה 40 איש, ביקרה ב-16 אתרים ארכיוניים, מוזיאונים, מבנים נאצים לשעבר.

בברלין התבוננה מקרוב בגלובוס מלשכתו של היטלר, שמזכיר את הסצינה המפורסמת בסרטו של צ'פלין "הדיקטטור הגדול", וצילמה תקריב של הירייה שירו בו חיילי בנות הברית בדיוק במקום שבו מופיעה גרמניה. באתר מחנה בוכנוולד נכנסה למעבדת שימור שבה חופרים לצורך שחזור בערימות של חפצים, בכללם משקפיים ומסרקים ממתחם המגורים של חיילי האס.אס במחנה.

משני עברי האובססיה, אריאלי-הורוביץ לא היתה יכולה שלא להתפעל בביקור מ"ההיענות והפתיחות" של הממסד הגרמני לחשוף לפניה את הסודות המטרידים והעדויות לקיומם, והעמדה הביקורתית המוקדמת שלה כלפי גרמניה כהתה מעט. ואולי גם בכך ישנו מעגל קסמים. "הלוואי שהחברה הישראלית היתה פתוחה לדון בעברה כפי שהגרמנים עוסקים בו", אומרת אריאלי-הורוביץ. "הנכבה הפלסטינית אינה נוכחת-נפקדת, אלא פשוט נעלמה מן הנוף ומהתודעה. אין ארכיונים, אין תיעוד שיטתי, ובוודאי שאין מעקב אחרי המבנים או החפצים. אני תוהה מה היה מוצא חוקר גרמני שהיה בא לכאן לחקור את הנושא הזה".

ברלין השתנתה מאז שאוחדה לה יחדיו. אמנם גם בביקורים חוזרים היה בה אותו משהו מהפנט, אבל היא כבר עוררה פחות סימפטיה - אינית וקולית, פחות קדורנית, אפשר היה להבחין בסממנים שיובילו אותה החודש לקרנבליות הזחוחה של חגיגות ה-20 לנפילת החומה. נכון שברלין מישירה מבט אל ההיסטוריה. היא בונה את עצמה ב"שקיפות" בתקווה שהזכוכית תחלץ אותה מהאופל, והיא מנציחה את עברה באובססיה עד שנדמה שמרוב זיכרון היא עוד תשכח מי היא באמת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ