לי קוניץ בפסטיבל הג'אז: בלי לחשוב פעמיים

כאשר לי קוניץ מנגן, אין לו מושג מה הוא יעשה בשנייה הבאה. בסוף השבוע יופיע בתל אביב אחד ממבשריו של הג'אז החופשי

בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

כמה דברים שצריך לדעת לפני שקונים כרטיס להופעה של לי קוניץ ביום שישי בפסטיבל ג'אז תל אביב: הוא לא מנגן מהר. הוא לא מנגן חזק. הוא לא וירטואוז. סווינג? זה לא הצד החזק שלו. בלוז? גם זה לא. הפראזות שיוצאות מהסקסופון שלו לא תמיד מושלמות. הקומפוזיציות שלו לא נלמדות בבתי ספר לג'אז. הנגינה שלו לא סוחפת, לא מלהיבה, לא קצבית. גם אם יכוונו אקדח לרקה שלו הוא לא יידע איך לעשות לקהל גוד-טיים.

אז מדוע, עם כל ה"לאוים" האלה, הידיעה על בואו של קוניץ לישראל כל כך משמחת? מדוע בעצם הוא נחשב לאחד מענקי הסקסופון האחרונים של הג'אז? ומדוע כדאי מאוד לבוא ביום שישי לסינמטק תל אביב כדי לראות אותו בפעולה? מפני שקוניץ בן ה-82 הוא אחד המייצגים המובהקים והטהורים ביותר של המהות הכי חשובה של הג'אז: האלתור.

כבר 60 שנה הוא לוקח מנגינות, הופך בהן, חוקר אותן, ואז עולה לבמה, שוכח את כל מה שהוא יודע, ומתחיל לנגן מאפס, כמו לוח חלק. אין לו שמץ של מושג מה הוא יעשה בשנייה הבאה. אילו היה לו, היה פורש מזמן. אבל הוא עדיין כאן. בגיל 82, עם היסטוריה מפוארת, הוא נשאר אחד הלוחות הכי חלקים של הג'אז.

» עכבר העיר מחלק לכם כרטיסים לפסטיבל הג'אז

"המשמעות של המלה אלתור, Improvisari, היא דבר שאי אפשר לחזות מראש. אני מתייחס למשמעות הזאת בצורה מילולית", אומר קוניץ בראיון טלפוני מביתו בניו יורק. "יש הרבה נגנים שאינם שותפים לתפישה הזאת. הם עובדים על קטע, ממציאים משפטים מוזיקליים יפים שמתאימים לו, ואז כשהם עולים על הבמה הם מנגנים אותם. זה כמו להקריא בכיתה את שיעורי הבית. או שהם חותרים בזמן שהם מנגנים לאזור מוזיקלי שבו הם מרגישים בנוח. בוב ברוקמאייר (טרומבוניסט אמריקאי, ב"ש) קרא לזה האזור של גלידת הווניל. אזור שנעים בו, שיש לו תמיד טעם טוב. בשבילי זה לא אלתור אמיתי".

לי קוניץ. "להמציא מוסיקה חדשה בכל ערב"

הרבה מאלתרים מסתייגים כמו קוניץ מהאזור של גלידת הווניל. אבל קוניץ הולך עוד צעד קדימה. הוא לא מקבל גם את התפישה שרואה באלתור מימוש של הצלילים שהמוזיקאי שומע בראשו בזמן שהוא מנגן: "אני לא שומע מנגינה בראש ואז מנגן אותה. אני לא שומע את הצליל הבא. הדבר היחיד שאני שומע בזמן שאני מנגן זה את הצליל האחרון שניגנתי, ואולי גם את הצלילים האחרונים שניגנו המתופף והפסנתרן. לפעמים, כשאני לוקח נשימה בזמן שאני מנגן, אני יכול לשמוע איזו התחלה של מנגינה, אבל זה קורה רק כשיש הפסקה בנגינה. בדרך כלל אני נמצא בתוך הרגע עצמו, לא מעבר לו. זאת חוויית האלתור השלמה. רק בצורה הזאת אפשר להמציא מוזיקה חדשה בכל ערב".

במשך שנים רבות היה פער גדול בין המעמד של קוניץ כאחד מענקי הג'אז, מוזיקאי שהיה שותף לכמה מתחנות היסוד של המוזיקה הזאת, לבין הדרישה להופעות שלו. אבל בזמן האחרון קוניץ חווה רנסנס קטן. בששת השבועות האחרונים הוא ניגן כמוביל הרכב בשלושת המועדונים הבולטים בניו יורק, "דבר שלא קרה לי אף פעם", לדבריו. את ההופעות הנהדרות במועדון הווילג' ואנגרד אפשר לשמוע באתר של NPR ושני ערבים שהוקלטו בבירדלנד אמורים לצאת בדיסק בהמשך השנה.

איך הוא מסביר את הרנסנס הקטן הזה? "אני לא יודע. אולי אנשים רוצים לראות אם הזקן הזה יחזיק מעמד הופעה שלמה", הוא צוחק. ואולי אחת הסיבות היא סקרנות של מוזיקאי וחובבי ג'אז בנוגע לאסתטיקה שקוניץ מייצג. האסתטיקה הזאת, שכורכת בצורה ייחודית את הגישות השונות של הביבופ, ה-Cool Jazz והג'אז החופשי, מזוהה בראש וראשונה עם הפסנתרן לני טריסטנו, שמת לפני 30 שנה. "אנשים למדו לעומק את מונק, את פרקר, את קולטריין, את ויין שורטר. יכול להיות שעכשיו הם מחפשים משהו אחר ומגיעים אל האסכולה של טריסטנו, ומאחר שאני היחיד שנותר בחיים מהקבוצה הזאת הם רוצים לשמוע אותי. אתמול, אחרי ההופעה בווילג' ואנגרד, ניגש אלי סקסופוניסט צעיר יחסית (גרג טארדי, שביקר בישראל כמה פעמים, ב"ש) וביקש שאני אספר לו על טריסטנו. חבל שלא עשו את זה לפני הרבה שנים. זה מה שנקרא גילוי תרבותי מאוחר".

כשקוניץ התחיל את דרכו בעולם הג'אז, לקראת סוף שנות ה-40, מהפכת הביבופ היתה בעיצומה. כל סקסופוניסט צעיר רצה להישמע כמו צ'ארלי פרקר. קוניץ היה אחד מיחידי הסגולה שניסו ללכת בכיוון אחר. פרקר אפילו אמר, או כך לפחות טוענת האגדה, "לי קוניץ הוא היחיד שלא מנסה לחקות אותי".

"אחת הדרכים ללמוד היא לחקות את המאסטרים", אומר קוניץ. "חקרתי את הסולואים של בירד, למדתי איך הוא משתמש באנרגיה ובקצב, אבל רציתי ליישם את מה שלמדתי בדרך שלי. ממילא לא היה לי סיפור החיים שלו, או של לסטר יאנג. אז מה הטעם לנסות להישמע כמוהם? אני חושב לפעמים מה עבר לבירד בראש כשהוא שמע שכולם, לא רק סקסופוניסטים, ניסו להישמע כמוהו".

ב-1949 קוניץ השתתף, יחד עם מיילס דייוויס ואחרים, באחד האלבומים הידועים של הג'אז, "Birth of the cool", שהתווה דרך שונה מזו של הביבופ, יותר מתונה ומרוסנת. אבל הדבר החשוב ביותר שהוא עשה בתקופה הזאת היה הנגינה עם טריסטנו, שהניבה בין השאר את קטעי הג'אז החופשי הראשונים בתולדות הג'אז, עשר שנים לפני שמהפכת ה-Free Jazz של אורנט קולמן וססיל טיילור פרצה ברעש גדול.

"אין לי ספק שאנשי הג'אז החופשי הקשיבו למה שאנחנו עשינו", אומר קוניץ, "אם כי הם לא אהבו להזכיר את זה, כי אנחנו היינו לבנים והם שחורים. אתה יודע, הבולשיט הזה של שחור ולבן שתמיד נמצא בג'אז". אבל ה"בולשיט" הזה רדף גם את קוניץ. הוא אמר פעם שבמשך כל חייו המקצועיים הוא התנצל על כך שהוא מוזיקאי ג'אז לבן. מדוע, בעצם? "כי הג'אז הוא המצאה של השחורים. זאת היצירה שלהם. תמיד היתה לי הרגשה שזאת לא בדיוק המוזיקה שלי".

הוא מודה שקינא במוזיקאים (השחורים וגם הלבנים) שביטאו בנגינה שלהם את האלמנטים ה"שחורים" של הג'אז: סווינג, בלוז, קצב סוחף. "ודאי שקינאתי בהם", הוא אומר. "הם גם הפחידו אותי. לא כל כך אהבתי את המוזיקה שלהם, אבל אהבתי את הדרך שבה הם הציגו אותה, את הכוח שלהם". הוא מספר שפעם סירב להצעה לנגן לצד קנונבול אדרלי, אחד הסקסופוניסטים הגדולים של ההארד-בופ הקצבי והבלוזי. "ידעתי שאני לא ארגיש בנוח לידו", הוא אומר.

אף על פי שהשתתף בהקלטות שבישרו את ה-Free Jazz, קוניץ לא היה אף פעם חלק מתנועת הג'אז החופשי. למעשה, הוא מסתייג מהאסתטיקה הזאת. הוא איש של מלודיה ויותר מכל הוא אוהב לנגן סטנדרטים ישנים, אלא שהוא עושה את זה בדרכו, בצורה חופשית לגמרי. "אף פעם לא נמאס לי מהפורמט של נושא ווריאציות", הוא אומר. "לנגן כך בצורה ספונטנית, בצורה שיש לה משמעות - זה תמיד יהיה אתגר גדול". גם ההופעה שלו בפסטיבל הג'אז (עם חבורה של מוזיקאים ישראלים בראשות הסקסופוניסט יובל כהן, שפגש את קוניץ בניו יורק וניגן אתו) תכלול בעיקר סטנדרטים.

"האם יש מוזיקאי ג'אז שמזוהה יותר עם המושג ‘מוזיקאי של מוזיקאים' מאשר לי קוניץ?" תהה לפני כמה שנים מבקר הג'אז האמריקאי גארי גידינס. לקוניץ אין בעיה עם התווית הזאת. "אני מנגן קודם כל בשביל עצמי, אחר כך בשביל המוזיקאים שמנגנים אתי, ואני יכול רק לקוות שהקהל ימצא עניין במה שאנחנו עושים", הוא אומר. "אני יודע שיש אנשים שחושבים שזאת התנשאות או אנוכיות, אבל זאת כבר בעיה שלהם".

» עכבר העיר מחלק לכם כרטיסים לפסטיבל הג'אז

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ