ג'יי-די סלינג'ר מתבודד? לא בעיני שכניו

ארוחות ערב בכנסייה, ביקורים בספרייה, השתתפות בכנסים קהילתיים ומסיבות ביתיות. בתקשורת הוא הוצג כמתבודד, אבל שכניו של הסופר ג'י. די סלינג'ר בעיירה קורניש זוכרים דמות אחרת לחלוטין

קייטי זזימה | ניו יורק טיימס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קייטי זזימה | ניו יורק טיימס

הולדן קולפילד, הדמות המפורסמת ביותר שלו, אמר שאין בנמצא מקום "נחמד ושליו", אבל ג'יי-די סלינג'ר כנראה מצא משהו קרוב לזה לעצמו, בין עצי העיירה הקטנה קורניש שבניו המפשייר. כאן סלינג'ר היה פשוט ג'רי, איש שקט שהגיע מוקדם לארוחות הכנסייה, הניד בראשו כשקנה עיתון בחנות וכתב כרטיס תודה למכבי האש לאחר שאלה כיבו שריפה וסייעו לו להציל את מסמכיו וכתביו.

למרות השם שיצא לו, סלינג'ר "לא היה מתבודד", אומרת ננסי נורווק, ספרנית בספרייה בפליינפילד, שסלינג'ר היה מבקר בה דרך קבע. "הוא היה מבני המקום". ובשבוע שעבר, לאחר מותו, שכניו לא הסכימו לדבר עליו, בציות למה שמכנים "צופן הגבעות". "איש לא תיכנן מראש לשמור על פרטיותו של סלינג'ר, אבל כולם שמרו על פרטיותו - אחרת הוא לא היה נשאר כאן", אומרת שרי בודרו מווינדזור שבוורמונט השכנה. היא מספרת שאביה, פול סאיה, התיידד עמו בשנות ה-70. "חברי הקהילה ראו בו אדם, לא רק מחבר ‘התפסן בשדה השיפון'. הם מכבדים אותו. הוא היה אדם פרטי שרצה לחיות את חייו בשקט".

בראש השולחן

סקרנים הגיעו לקורניש ולסביבותיה, וביקשו מהתושבים הוראות נסיעה לביתו של סלינג'ר. במקום למצוא את ביתו נשלחו החטטנים לשוב על עקבותיהם. סלינג'ר, אומר מייק אקרמן, בעל חנות המכולת בקורניש, "היה אייקון, כמו באטמן. כולם יודעים שבאטמן קיים וכולם יודעים על מערת העטלף, אבל אף אחד לא יגיד לך איפה היא נמצאת".

קורניש, עיירה שאוכלוסייתה מונה 1,700 איש, שוכנת על גדות נהר קונטיקט. יש בה שתי חנויות מכולת, סניף דואר, כנסייה וקילומטרים של עצי אורן, עצי אלון, שטחים חקלאיים וגבעות. העיירה משמשת כעיר מקלט לאמנים ולכותבים השוהים בה בקיץ, מפלט של התבודדות ביער.

הדיינר בווינדזור שבו סלינג'ר נהג לאכול. אהב מאוד את האזור(תצלומים: ,Gretchen Ertl ניו יורק טיימס)

על פי כל הדיווחים, סלינג'ר אהב את האזור. עד לא מכבר הוא נהג להצביע בבחירות ולהשתתף בכנסים הקהילתיים בבית הספר היסודי בקורניש, והוא פקד את חנות המכולת כל יום לפני שעת הסגירה. לעתים קרובות נראה בסופרמרקט בווינדזור, שגשר מחופה והנהר שכעת צפים בו שברי קרח חצצו בינה לבין קורנפילד. הוא הרבה לסעוד בגפו בדיינר בווינדזור. סלינג'ר הרבה גם לפקוד את הספרייה במכללת דרטמות ומדי פעם התארח במסיבות ביתיות.

בשנות ה-50 התרועע סלינג'ר עם תלמידי בית הספר התיכון מווינדזור, כך מספרים התושבים. הוא היה נפגש אתם בקיוסק "נאפ'ס לאנץ'". סלינג'ר ואשתו, קולין אוניל, היו "נדיבים מאוד" ביחסם לעיירה קורניש, מספר קית ג'ונס, חבר מועצת העיר ובעליו של מפעל המכוניות "קורניש אוטומוטיב". אוניל, שנישאה לסלינג'ר בסוף שנות ה-80, היא מומחית עטורת פרסים לתפירת בדי טלאים (קווילט), ופעילה בענייני העיר. היא גם פעילה למען שימור הסביבה ולכן קנתה שטחי אדמה באזור שנשקפה להם סכנת תיעוש. בקיץ שעבר שימרה אסם ישן בשטחם של בני הזוג, שלפי הדיווחים משקיף להר אסקוטני ולנוף בוורמונט. "היא היתה אומרת, ‘ג'רי רוצה שאהרוס את האסם, אבל אני רוצה לשמר אותו'", אומר סטיבן טיילור, מתושבי העיירה.

בשנים האחרונות מיעט סלינג'ר לצאת מביתו, אבל "הוא אהב את ערבי הכנסייה", אומר ג'ונס. סלינג'ר נמנה עם המבקרים הקבועים בארוחות הרוסטביף ב-12 דולר בכנסיית "פירסט קונגרגיישנל" בהרטלנד שבוורמונט. הוא נהג להקדים בכשעה וחצי והעביר את הזמן בכתיבה במחברת ספירלה קטנה, אומרת ג'נין פרייזר, חברה בכנסייה. סלינג'ר לבש בדרך כלל מכנסי קורדרוי וסוודר, היא אומרת, ולא נהג לדבר. הוא ישב בראש השולחן, בסמוך למקום שבו הונחו מאפי הפאי. ביקורו האחרון של סלינג'ר בארוחה כזאת היה בדצמבר, ואוניל לקחה לו מנות בשתי השבתות האחרונות. הוא היה מהמעטים שנתנו טיפ לנערים שעובדים כמלצרים בדיינר.

לא חשש מילדים

מרילין בורן, יושבת ראש מועצת נבחרי העיר של קורניש, קנתה בית מאשתו הקודמת של סלינג'ר, בסוף שנות ה-70. בבית היתה מנהרה שהוליכה מהמוסך אל הבית הראשי, לשמירה על הפרטיות. בורן אומרת שבזמן שתיקנה צינור דולף במטבח זמן קצר לאחר שקנתה את הבית, שמעה פתאום קול רועם, "מי כאן?" מחדר אחר. זה היה סלינג'ר, שתהה מי נמצא בבית. היא הסבירה מה מעשיה, והוא עזב. השניים לא החליפו מלה מאז. הגשר המחבר בין קורניש שבה התגורר סלינג'ר לווינדזור

כעבור כמה שנים עברה בורן להתגורר בבית קרוב יותר לסלינג'ר. סלינג'ר נהג לעצור את מכונית הטויוטה לנדקרוזר שלו, בצבע בז', ולפטפט עם ילדיה של בורן, ששיחקו בחצר. הוא שאל אותם על מעשיהם בבית הספר ושוחח אתם על צעצועיהם. בחורף היו הילדים נוקשים על דלתו של סלינג'ר ושואלים אם מותר להם להחליק במזחלות במדרון הגבעה שלו. הוא תמיד נענה לבקשתם. "אני יכולה להבין אותו. אחרי שנים שהציקו לו, מבוגרים היו חשודים בעיניו, אבל לא ילדים", אומרת בורן.

פיטר ברלינג, תושב קורניש וסנאטור לשעבר, גר בילדותו בסמוך לביתו של סלינג'ר. הוא זוכר אותו כשכן ידידותי, שמקפיד לברך לשלום. לפני שנים רבות בנה ברלינג לבנו הקטן תחנת אוטובוס צבועה אדום למרגלות הגבעה שלהם. באתרי אינטרנט שונים התפרסמה הנחיה למחפשים את ביתו של סלינג'ר לפנות בתחנת האוטובוס הזאת. לימים מכר ברלינג את תחנת האוטובוס לתושב אחר, כריסטיאן קארל גרהרטסרייטר, גרמני שהציג את עצמו כאיש בעל אמצעים ובהמשך הורשע בחטיפת ילד. הסקרנים היה באים לביתו, מספר ברלינג, "הם היו מופיעים בחצרו ודורשים לפגוש את ג'יי-די סלינג'ר". סלינג'ר לא התייחס בחיוב לכל מנהגי החיים בניו-אינגלנד. לפני שנים רבות נהגו העיירות למנות בכל שנה באסיפת העיירה אנשים שתופסים חיות משק נמלטות. בקורניש, לשם השעשוע, נהגו למנות זוגות שזה עתה נישאו לתופסי חיות לשם כבוד. בשנות ה-50 הוענק הכבוד לסלינג'ר ולאשתו הראשונה קלייר, מספר טיילור. "על פי הדיווחים, זה לא הצחיק אותו", אומר טיילור.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ