גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

620 חברים פעילים יש בדף הפייסבוק של התוכנית "מקום לדאגה". סביר להניח שחוץ מהם ואולי כמה אלפים אחרים, לא רבים מודעים לכך שהתוכנית, שיוצריה מגדירים "תוכנית מערכונים לא מצחיקה", חוזרת בשבת הקרובה לעונה שנייה. רוב הצופים, ניתן להמר, כנראה גם לא יצליחו להיזכר מתי שודרה העונה הראשונה של התוכנית.

אפשר להתייחס אל "מקום לדאגה" כאל החמצה. התוכנית מציעה סוג אחר של הומור שבסיסו הרהורים קודרים על החיים הכוללים שתיקות ממושכות, דיבור פנימי ושחיטה בקנה מידה מסחרי של פרות קדושות, הן בתוכן והן בדרך ההגשה. יש בה משהו מטריד במתכוון, לפעמים גם על חשבון הצד הקומי של התכנית, בין שמדובר בילדה המנגנת בחלילית מול אביה שמחקה אותה אחר כך בלגלוג, במערכון על הקמת "תקרת המגן" נגד איומי הקסאמים ובין שזהו קטע על ניתוח לשינוי מין שהשתבש בדרך בלתי צפויה.

כל זה לא עזר ל"מקום לדאגה" לבלוט עד כה בלוח השידורים. העונה הראשונה, ששודרה בערוץ 10 לפני כשנה וחצי, לוותה בשורה של ביקורות טלוויזיה נלהבות, אופציות להפקת הפורמט נמכרו מסביב לעולם והיא אף התחרתה על תואר תוכנית ההומור הטובה ביותר בפסטיבל הטלוויזיה היוקרתי "רוז ד'אור". מצד שני, לאלו לא היתה שום השפעה על הרייטינג החד ספרתי שהשיגה, ומדובר בקביעה חומלת.

מימין לשמאל: עודד סמו, ימי ויסלר ומעיין בלום. מתנהלים כחיה תלת ראשית (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

למעשה, עצם עלייתה למסך נדמית כשורה של צירופי מקרים. ההתחלה היתה ברעיון שהתגלגל בין שלושת כותביה - ימי ויסלר, מעיין בלום ועודד סמו, שהשתעשעו ברעיון לכתוב מערכונים לא מצחיקים. בשלב מוקדם למדי נוצר קשר בין השלושה לרנן מוסינזון והיא חיברה בינם ובין המפיק עמי אמיר וחברת ההפקות "מטר" (המפיקה בין היתר את התוכנית של עדי אשכנזי ובזמנו את החמישייה הקאמרית). אמיר חיבר בין הפרוייקט לערוץ 10 ומשם הלכו העניינים ותפסו תאוצה. מלבד כתיבת המערכונים, ויסלר גם מביים וסמו ובלום משחקים, ולצדם לוהקו גם דביר בנדק, אילנית בן יעקב ושרון שטרק.

"העניין הוא שבהתחלה אף אחד לא חשב שאנחנו ממש הולכים לעשות תוכנית מערכונים עצובים", מספר ויסלר, "הם חשבו שזאת בדיחה. ואז כשהבאנו באמת לערוץ מערכונים שהיו לא מצחיקים וקצת עצובים הם פתאום הבינו, ואז זה נהיה יותר מסובך".

סמו: "במובן מסוים גם אנחנו לא האמנו שזה באמת יהיה ‘לא מצחיק'. עד עכשיו ההגדרה הזאת זה משהו שאנחנו עדיין מתעמתים איתו".

אתכם זה מצחיק?

ויסלר: "אני עדיין מסתכל על זה ולא יודע להחליט אם זה כן או לא מצחיק. זה כמו מתקנים של לונה פארק שחלקם מהנים ומצחיקים, אבל חלקם הם רכבת שדים או התור לשירותים, כל מני סוגים של חוויות".

בלום: "התוכנית הזאת נוצרה בצורה מאוד מפתיעה, ובכלל זה מפתיע שאנחנו יושבים פה ומדברים על עונה שנייה. זה התחיל בתור פרויקט לשעות הפנאי. פשוט עבדנו על כל מני דברים".

את הסיטואציה הזו לא קשה לדמיין. בלום, סמו וויסלר מכירים אחד את השני עוד מבית הספר היסודי. סמו ובלום למדו יחד באותה הכיתה וחיברו מערכונים עוד בכיתה ז'. עם ויסלר, שצעיר מהם בשנתיים (סמו ובלום בני 33, ויסלר בן 31) נוצר הקשר בסיום לימודי המשחק של השניים, אחרי שוויסלר סיים את התואר השני בקולנוע וכבר היה חבר בלהקת ה"בילויים". הם מתנהלים כמעט כחיה תלת ראשית. משלימים משפטים ופאנצ'ים האחד לשני ובדיוק כמו בתוכנית נעים בין פרצי אנרגיה והומור לעגמומיות איטית, מהורהרת ופלספנית. כך למשל, כשהם מנסים להבין יחד כיצד זוכה התוכנית לבאז ברנז'אי ולביקורות חיוביות, ומצד שני נכשלת במבחן הרייטינג.

"אני חושב שהתוכנית היא פשוט אחרת, אבל באופן אחר מהאחר שאנשים רוצים שהאחר יהיה", יורה ויסלר. "אני מניח שמלכתחילה אנחנו אמורים לענות על משבצת של ‘צעיר/ חתרני/פרוע', אבל התוכנית הזאת היא איטית, מלאת שתיקות, ניואנסים ודיבורים פנימיים. זה לא מה שחבורת פרסומאים היתה יוצרת כדי לדבר לצעירים. התוכנית היא גם לא אחידה. כל מערכון הוא אחר ודי קשה למכור את זה".

ובכל זאת אתם עולים לעונה שנייה.

בלום: "ברגע שהעונה הראשונה שודרה היה איזשהו שינוי כיוון, אולי בגלל ההכרה של המבקרים ואולי כי נהיה לה קהל, קטן אמנם, של מעריצים".

סמו: "קטן אבל קולני".

ויסלר: "קולני אבל מופנם".

סמו: "קהל עם קול פנימי חזק".

בלום תוקע בהם מבט וממשיך באותה נימת קול: "מכיוון שהסכמנו לעבוד פחות או יותר באותם תנאים נעשה מהלך מהיר של עוד עונה, והחלטה שנעשה אותה מהר".

ההצלחה, השיאים, ההתמכרות לקוקאין

כשהם לא עובדים על הסדרה הם "מחפשים עבודה אחרת". בלום "מחלטר כשחקן" והצטלם לאחרונה באוגנדה במסגרת סדרה חדשה, ויסלר מרצה באוניברסיטה על קולנוע וכותב דוקטורט על קולנוע ציוני, מנגן עם "זוהר וגנר והמסריחים" ו"מנסה לכתוב דברים חדשים". "זה מרדף", אומר סמו, "מצד אחד קיים צורך להמשיך לכתוב ומצד שני למצוא לדברים האלה בית, איזו אכסניה שתעשה עם הדברים האלו משהו". במקביל השלושה עובדים יחד על סדרה אינטרנטית ששמה "כאן גרים בכיף - השטן ואלוהים" שמתארת את חייהם של שתי הישויות בדירה משותפת, וגם כותבים תסריט לסרט קומי על תולדות העם היהודי, שיורכב מאפיזודות ומערכונים קצרים.

מתוך "מקום לדאגה". שחיטת פרות בקנה מידה מסחרי

העונה השנייה של "מקום לדאגה", הם אומרים, תהיה שונה מקודמתה. "בעונה הראשונה היו הרבה מאוד מערכונים פרובוקטיביים או מקאבריים מאוד, והיה ברור שהעניין עכשיו הוא לא לעשות דברים עוד יותר מזעזעים", אומר ויסלר, "התשובה היא ללכת הצדה. אני חושב שבעונה הזאת, אולי בגלל דברים שקרו לנו, יש יותר חמלה, הבנה של המחיר שהדמויות האלו משלמות כדי להצחיק".

מה קרה לכם בינתיים?

"ההצלחה, השיאים, ההתמכרות לקוקאין, לשכב עם גרופיות בבית הוורד" (משכנו של ערוץ 10).

בלום: "עם גרופית".

ויסלר: "כן, אולי רק אחת".

בלום: "שהיא החברה שלך".

ויסלר: "אמא שלי מתה מוות נורא קצת לפני שהתחלנו לעבוד על העונה השנייה ופתאום הפאסימיות שהיתה מן משהו של צעירים ציניקניים הפכה למשהו יותר מוחשי. כלומר ההבנה שגם בחיים, כמו במערכונים שלנו, הדברים לא תמיד נגמרים בטוב. לפעמים זה רע מאוד ואף אחד לא יעזור לך".

סמו: "זה יותר העניין של החמלה שנוספה וגם נראה לי שהעונה הראשונה היתה ניסוי, מעין ניסוי וטעייה לגבי הגבולות של ההומור. חשבנו שנגיע לעונה השנייה כשאנחנו כבר יודעים משהו, אבל מתברר שגם העונה השנייה תהיה סוג של ניסוי וטעייה. זה חלק בלתי נפרד מהיצירה. כל פעם שחשבנו שאנחנו יודעים משהו התברר שטעינו ושהדרך היחידה היא להמשיך לחפש דברים שאנחנו לא מכירים או דברים שעדיין לא עשינו".

תהליך העבודה, הם מספרים, מתנהל פחות או יותר כמו הפגישה עם השלושה: תנודה מחוסר מעש לעבודה, פיתוח רעיונות ביחד, כתיבה אישית ופגישה בה נכתשת לאבק העבודה שעשה כל אחד עד ל"תחושת ייאוש". "אנחנו לא נפגשים ונקרעים מצחוק", אומר ויסלר. "האנרגיות של התוכנית משקפות את האנרגיות של הכותבים. זה נראה כמו פגישה של פינים שפוטרו מהעבודה".

סמו: "זה מתחיל מזה שרעיונות מייאשים נורא מצחיקים אותי ונראה לי שזה כיף לכתוב עליהם מערכון, ואז אני באמת כותב ומגיע שלב שאתה מבין שזה ממש מייאש. אני מניח את העט, בדרך כלל מכבה את האור, בוהה בחלל". הוא מסיים את המשפט לקול צחוקם של השלושה.

בלום: "נראה לי שאנחנו פשוט אנשים שחושבים על העולם בצורה קצת אחרת. יש דברים שמצחיקים אותנו ואלו דברים שמשותפים לשלושתנו. כשאנחנו ביחד יוצא ששיחה מתחילה ב'איזה מצחיק זה ש... או זה ממש נורא ש... או מה היה יכול להיות אם. יש מערכון שעודד כתב שנקרא ‘ביטול השואה'. הוא התחיל כשעודד חשב לעצמו איזה יופי זה היה אם היו מבטלים את השואה באמצע כי היו מבינים שזה נורא".

השיחה נודדת לניצול מיני של ילדים, עוולות חברתיות שונות ותאונת המטוס שבה נהרג אסף רמון. בתשובה לשאלה המתבקשת אודות קווים אדומים הם מסבירים כי הכלל קובע ש"ככול שהטאבו יותר גדול, המערכון צריך הרבה יותר להצדיק את עצמו".

סמו: "אין נושא שלא נתעסק בו בהגדרה, אבל לא נתעסק באיזה נושא רק כדי להתעסק איתו, כדי לזעזע. באמת יש לנו רצון להראות את העולם כמו שהוא דרך העיניים שלנו. זה העולם ויש דברים שאי אפשר להתכחש להם".

ויסלר: "המערכונים, יותר משהם אומרים לך ‘אתה צריך להתנהג יפה', הם אומרים לך ‘זה ככה - מה אתה חושב על זה'? אתה יכול להתבדר מזה ולצחוק מזה, אבל אז התחושה שלך היא ‘איזה מן אדם אני שאני צוחק מזה'. זה הניסוי שלנו, לבדוק האם צפייה בטלוויזיה היא חוויה מוסרית".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ