רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקשר בין נוה שאנן לחנוך לוין

מה הקשר בין שכונת נוה שאנן בדרום תל אביב לחנוך לוין? ספר חדש טוען שגלגוליה של השכונה הם מטאפורה לגורלם של עלובי הנפש המככבים במחזותיו

תגובות

"תולדותיה של נוה שאנן רצופים מגע ומשא בלתי פוסק בין חלומות ותוכניות לבין המציאות הממשית. היה יפה להגדיר אותם כסחרחרת של עליות ומורדות, אולם דומה שבנוה שאנן החלומות התנפצו עוד טרם שניסו לממשם", כותב האדריכל ניסים דוידוב בספר החדש "תל אביב של חנוך לוין" שערך הד"ר עמרי יבין ויצא לאור בימים אלה (הוצאת מרכז הבאוהאוס).

המציאות, ממשיך דוידוב, "דישדשה במקום והחזירה את החולמים לביצת מוסררה, הוא נחל האיילון שלאורכו הוקמה. ככל שאלה דישדשו יותר, נעשתה האדמה תחוחה יותר והביצה עכורה יותר. נדמה שהתופעה של חלומות מתנפצים מאפיינת את השכונה לא רק ברמת הכלל אלא גם ברמת הפרט, ואכזבה ושברון לב הם מנת חלקם של רבים מאנשי המקום מאז ועד היום".

נדמה שלא יכולה להיות מקבילה מדויקת יותר מזו בין שכונת הולדתו של לוין לבין עלובי החיים המדשדשים את חייהם ללא תקווה במחזותיו. הספר "תל אביב של חנוך לוין" יוצא לאור במלאות עשר שנים למותו של המחזאי ולרגל חגיגות המאה לתל אביב - העיר שלוין היה רחוק מלחגוג אותה, אלא דווקא "מגחך על עבריותה ועל האלהתה כעיר השובבה והדינמית והמצליחה", אומר יבין. את הספר שערך הוא בחר לפתוח ב"שיר געגועים לתל אביב הקטנה" של לוין, פואמה ארסית שמתחילה בשורות "היכן הם חבריא אותם הימים / שדפקנו את רינה בגן השקמים".

בספר, המלווה בתערוכה מינורית במרכז הבאוהאוס בתל אביב, שלושה מאמרים - של דוידוב, אדריכל וחוקר תולדות התכנון בתל אביב, של רות דר, שעיצבה את התפאורה לרבים ממחזותיו, ושל יבין עצמו. יבין הוא בנו של האדריכל שמואל יבין, אוצר הבית במרכז הבאוהאוס ויוזם הספר. המאמרים הכלולים בו נעים בין תל אביב כנוכחת-נעדרת ו"כרעיון חמקמק ולא מקום של ממש" אצל עמרי יבין, דרך תל אביב כתפאורה אצל דר, ועד תל אביב הקונקרטית אצל דוידוב.

תפאורה של רות דר למחזה "קרום" של לוין (מתוך הספר "תל אביב של חנוך לוין" בהוצאת מרכז הבאוהאוס)

דוידוב מנצל את ההקשר הלויני של הספר לסקירת תולדותיה של נוה שאנן הממשית, שבה ניצב עדיין הבית שבו נולד וגדל לוין ברחוב ראש פינה 17, ולידו מתעכבים דרך קבע סיורים מודרכים באזור בעקבות מחזותיו - משכונת גנים בחלומם של מייסדיה ומתכנניה בשנות ה-20 ועד שכונה של פליטים מהגרי עבודה כיום. המאמר מפליא לשרטט קווים לדמותה ולגורלה של השכונה כמטאפורה אורבנית לגיבורים עלובי הנפש המאכלסים את מחזותיו של לוין. כמו חלומותיה, גם "חלומותיהם מתנפצים קודם שהם מנסים לממשם". ההקשר הספרותי-תיאטרוני מעניק להיסטוריה של השכונה רובד פטליסטי וקיום בספירה אגדית כמעט, כמו זו של העיירה מקונדו ב"מאה שנים של בדידות".

חזון ציני והרסני

גורלה של נוה שאנן נחרץ לפני שהוקמה בפועל, טוען דוידוב. השטח המיועד להקמתה נרכש ב-1921. הוא גובל בוואדי מוסררה שאיים עליה בהצפות מדי חורף, ובקו מסילת הברזל יפו-ירושלים שנסלל כבר ב-1892 והיה הראשון מבין שורה של תשתיות שהוקמו באזור מאז ועד היום. לכאורה, סימנים למודרניזציה. למעשה, מטרדים. החל בתחנת החשמל של רוטנברג שהוקמה בסמוך לה ב-1923, דרך התחנה המרכזית הישנה שהוקמה בשנות ה-30 וכלה בתחנה המרכזית החדשה, "החזון" הציני וההרסני מכולם שהנחית עליה מכת מוות.

"בכל עת נפתחו בנוה שאנן שערים לקידמה והתפתחות", אומר דוידוב, "אך מהר מאוד נסגרו והותירו מאחור את השכונה ואת תושביה, שמעולם לא השתתפו בחזון מרצונם ותמיד הודרו ומודרים ממנו". בחזונם של מקימיה נוה שאנן היתה אמורה להיות שכונת גנים חקלאית. אבל שטח המגרשים היה קטן מכדי לאפשר להתפרנס מחקלאות וכבר בשנותיה הראשונות היתה שכונה מעורבת של מגורים ומלאכה זעירה. בראשיתה, חלמו פרנסיה על שכונה אוטונומית אבל שש שנים בלבד אחרי הקמתה של החברה המייסדת, חברת נוה שאנן, החלום עלה על שרטון.

תצלום: ניסים דוידוב

בשכונה התגלו מקרי אלימות, החברה התפרקה ותושבים רבים עזבו. נוה שאנן נאלצה לוותר על חלום האוטונומיה המוניציפלית ולהסתמך על שירותיה של תל אביב. משכונה עצמאית כחלק ממה שהיה אמור להיות אז מרכז העיר, היא נהפכה לפריפריה שולית. אפילו תוכנית "המנורה" האיקונית לשכונה, של האדריכל יוסף טישלר משנת 1922, מעולם לא התממשה במלואה ונותרה כזיכרון של חזון.

עולים חדשים לנצח

נוה שאנן היתה קורבן מראשיתה לתווית שלילית על גבול הגזענות, דימוי שהתקבע כבר ב-1924 עם הקמת שכונת הקווקזים. הקבוצה "נתקלה ביחס של בוז וסלידה והיתה עוד נדבך בדימוי השלילי שדבק בשכונה", מסביר דוידוב, "דימוי שנשאר גם אחרי שהם פונו ממנה במשך שנות ה-50". נוה שאנן נחשבה תמיד שכונה של "עולים חדשים", כמקום מעבר ו"כשכונה של אורזי מזוודות", כהגדרתו הלווינית של דוידוב. כל זאת אף שהנתונים הסטטיסטיים הארכיוניים מעידם שרוב שנותיה לפני הקמת המדינה וגם אחריה, אחוז העולים בנוה שאנן היה נמוך מהממוצע העירוני. "שאלה חשובה, אם כן, היא אילו עולים הופכים לישראלים", שואל דוידוב שאלה רטורית, "ואילו נשארים בבחינת ‘עולים חדשים לכל ימי חייהם".

התכנון העירוני בתל אביב בסוף שנות ה-30 נעץ מסמר חלוד משלו בנוה שאנן ובאזור כולו והפך אותם לחצר האחורית עד היום. ב-1938 אושרה תוכנית מתאר כוללת שהוכנה על ידי מהנדס העיר אז יעקב בן סירה. התוכנית נחלקה לשתי תוכניות נפרדות - תוכנית מס' 58 המתבססת על תוכנית לצפון העיר ויעדה אותו לאזור מגורים, ותוכנית מס' 44 לדרומה, שיעדה אותו כאזור מעורב של מגורים, מסחר, מלאכה ותעשייה. החלוקה יצרה כבר אז הפרדה ניצחת בין "צפון" ל"דרום", בין העיר הלבנה הנחשקת לעיר השחורה הנידחת שמהווה מטרד עירוני. כמו בסרט "מטרופוליס", גם תל אביב, אומר דוידוב, "ניסתה להרחיק את ‘מפלס המכונות' אל מחוץ לטווח הראיה".

לוין היטיב לכתוב על כך ב"האסיסטנטים של הרפובליקה": "ואלה שסייעו להם, עזרו, נשאו כלים ותמכו, ראויים אמנם לכל שבח, אבל אין עניין בהם". סימן ההיכר הבולט של "תל אביב" אצל לוין הוא הכיסופים למקום אחר. אלא שגם לונדון לא מחכה להם ומקום המפלט היחיד הוא הקבר או התיאטרון, אומר יבין. המרחב התיאטרלי אצל לוין הוא נקודת האור היחידה.

מה צופן העתיד לנוה שאנן? דוידוב: "לכאורה נוה שאנן הוא מקום ותופעה אופייניים למרכזי ערים רבות אחרות בעולם, על יתרונותיו ותחלואיו. אלא שבמקרה של נוה שאנן, נדמה שהיו בה רק תחלואים. כיום היא ‘בית' לתושבים קשי יום ולפליטי פורענויות שחלומם להשתדרג למקום ‘אחר'. אם היינו מבינים, אנחנו המתכננים, כי ה'נוה שאננים' הם חלק בלתי נפרד מהעיר ולא תחנת מעבר, אולי היינו יודעים לענות על צרכיה האמיתיים של השכונה ושל בני האדם הנמצאים בה".

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(story) : true