סוד ההצלחה של הקולנוע הישראלי בעולם

מבקר הקולנוע ד"ר אריאל שוייצר, שערך את הרטרוספקטיבה לקולנוע הישראלי בפאריס, מסביר מה מושך את האירופים לסרטים המתרחשים בסמטאות יפו ובבטן הטנקים של צה"ל

ד"ר רפאל זגורי-אורלי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ד"ר רפאל זגורי-אורלי

"הקולנוע הישראלי מוכר היום בצרפת בעיקר הודות להצלחתן של היצירות העכשוויות. מעטים יודעים שיש לו שורשים כבר בסוף המאה ה-19, עם המצאתו של המדיום שמקבילה למעשה לראשיתה של התנועה הציונית". כך אומר ד"ר אריאל שוייצר, היועץ האמנותי של הרטרוספקטיבה לקולנוע הישראלי, "תל-אביב, הפרדוקס", שנפתחה בשבוע שעבר בפורום דז אימז' בפאריס ותימשך כחמישה שבועות.

שוייצר הוא חוקר, מבקר ואוצר קולנוע, החי בפאריס זה שני עשורים. הוא מלמד תיאוריה קולנועית באוניברסיטת פאריס 8 ובאוניברסיטת תל אביב. ספרו על הקולנוע הישראלי של שנות ה-60 וה-70 הופיע בצרפת ב-1997 ותורגם לעברית בשנת 2003 (הוצאת בבל-האוזן השלישית). לאחרונה הופיע באיטליה ספר חדש בעריכתו על הקולנוע הישראלי העכשווי (בהוצאת Marsilio). משנת 2004 הוא כותב בקביעות בכתב העת הצרפתי "Les cahiers du cinema" ("מחברות הקולנוע").

בראיון עמו מסביר שוייצר מה הוביל להחלטה להקדיש רטרוספקטיבה כל כך נרחבת (כ-100 סרטים) לקולנוע הישראלי ולתל אביב. "הפורום דז אימז', שהוא אחד משלושת מוסדות הקולנוע המובילים בפאריס, מקדיש מדי שנה רטרוספקטיבה נרחבת לעיר מרכזית ברחבי העולם. הצעתי את תל אביב כבר לפני כמה שנים, אלא שאז התקיימה בפורום רטרוספקטיבה שהוקדשה לטהראן ושנתקלה בקשיים פוליטיים רבים. מנהלת הפורום, לורנס הרצברג, אמרה לי אז בבדיחות דעת, שאחרי מה שהם עברו עם טהראן היא מתכוונת לערוך בשנים הבאות מחוות רק לערים סקנדינביות. לקראת חגיגות 100 השנה לתל אביב, הנושא עלה שוב ומצאנו שזה הזמן הנכון לעשות זאת".

מלמעלה ונגד כיוון השעון:  "לבנון", "עיניים פקוחות", "עץ לימון", "ביקור התזמורת"

מתוך איזו פרספקטיבה נבנתה התוכנית?

"הרטרוספקטיבה בוחנת את התפתחות הדימוי התל-אביבי לאורך כשמונה עשורים, החל בקולנוע הציוני שבו מוצגת העיר דרך הפריזמה של העבודה והפיתוח ("עבודה" של הלמר לרסקי, 1935), תל אביב הבוהמית ו'האירופית' של 'הרגישות החדשה' בשנות ה-60 וה-70 ('השמלה' של ג'אד נאמן, 'שבלול' של בועז דוידזון, 'עיניים גדולות' של אורי זוהר). תל אביב-יפו כפי שהיא באה לידי ביטוי בקולנוע הפופולרי ('תעלת בלאומילך' של אפרים קישון, 'קזבלן' של מנחם גולן), וזאת של הביקורת החברתית ('אור מן ההפקר' של ניסים דיין, 'הבית ברחוב שלוש' של משה מזרחי). תל אביב הפוליטית ('סרט לילה' של גור הלר, 'הכלוב' של עמית גורן, 'החיים על פי אגפא' של אסי דיין), ומצד שני סרטים הבורחים מהסכסוך למחוזות של אסתטיזציה 'פוסט-מודרנית' ('שורו' של שבי גביזון). ומשנות ה-90, העיר כמראה של חברה תחרותית, חומרנית וחסרת רחמים ('דברים' של עמוס גיתאי, 'שנת אפס' של יוסף פיצ'חדזה). כמו כן ייערכו ברטרוספקטיבה מחוות לבתי הספר לקולנוע מנשר ואוניברסיטת תל אביב, ובנוסף יתקיים אירוע מיוחד שיוקדש ל'יומן' של דוד פרלוב שיוצג על ידי בתו ושותפתו לעבודה, יעל פרלוב".

האם לא חשת בצורך לחרוג מהחלוקה של ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי שכבר נהפכה למסורתית-קלאסית-שכיחה?

"בחרנו בהיסטוריוגרפיה פחות או יותר קלאסית וכרונולוגית כדי לאפשר לצופה הזר להבין את המהלכים שהביאו ללידתם של הזרמים והז'אנרים השונים בקולנוע הישראלי. עם זאת היה לי חשוב להקרין גם סרטים שאינם נכללים בקאנון המקובל ושבעיני הם בעלי חשיבות מרכזית. למשל 'שלום תפילת הדרך' של יקי יושע (1974), סרט המשלב באופן מרתק בין אסתטיקה מודרניסטית לביקורת חברתית-פוליטית והוא אחד מהסרטים יוצאי הדופן של הרגישות החדשה, או 'אדי קינג' של גידי דר (1992) המושפע מאוד מהקולנוע של גודאר תוך ניסיון למקם השפעה זאת בהוויה ים תיכונית. נקרין גם את 'ידיים קשורות' של דן ולמן (2006), שנעשה בהשראת חייו של עמוס גוטמן, סרט שאני מאוד אוהב ושלא זכה לחשיפה מספקת, וכן את 'אבנים' של רפאל נדג'ארי".

האם הנחו אותך רק שיקולים אמנותיים או גם פוליטיים? האם אפשר להפריד בין השניים?

"הדבר הראשון שהנחה אותי היה להראות קולנוע ישראלי טוב. מעבר לכך, היה חשוב לנו להציג את הקולנוע הישראלי כצומת של כוחות, התלבטויות, שאלות, ובמרכזן גם שאלות פוליטיות. אנחנו פותחים את האירוע עם הסרט 'עג'מי'. זוהי יצירה חשובה דווקא מפני שאינה מכריזה על עצמה מראש כסרט פוליטי, אלא מגיעה אל הפוליטי דרך היומיומי, האנושי, באמצעות חשיפת המורכבות של החיים המשותפים של ערבים ויהודים ביפו. בהמשך יוצג מגוון רחב של סרטים ישראליים ביקורתיים (יצירות של רם לוי, עמוס גיתאי, עמית גורן, קרן ידעיה) ויתקיים רב שיח שיתמקד בשאלות פוליטיות. עם זאת, היה חשוב לנו להציג את הקולנוע הישראלי כביטוי לחברה שאינה מתגלמת אך ורק בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, אלא שואפת לאיזושהי 'נורמליות'. לכן אנו מקדישים מקום נרחב לקולנוע הנשי הישראלי ונותנים גם ביטוי לקולנוע ההומוסקסואלי הישראלי ולדרך שעשה מהשוליים (עמוס גוטמן) אל המרכז (איתן פוקס)".

מיינסטרים לא וולגרי

זו אינה הפעם הראשונה ששוייצר מציג את הקולנוע הישראלי באירופה. הוא כבר אצר בצרפת את הרטרוספקטיבה לדוד פרלוב במרכז פומפידו (2005), וב-2009 אצר באיטליה את הרטרוספקטיבה המקיפה לקולנוע הישראלי העכשווי במסגרת הפסטיבל לקולנוע חדש בפזארו.

מה בעצם מעניין ומפתה את הקהל העולמי בקולנוע הישראלי?

"הקולנוע הישראלי מצליח בעולם כי הוא קולנוע מעניין פוליטית, אבל גם אסתטית. עם זאת, ההצלחה גם קשורה במידה מסוימת לשקיעתו של הקולנוע האירופי. הקולנוע הצרפתי, למשל, נותן את התחושה שהוא פועל מכוח האינרציה, מנותק לחלוטין מהחברה הצרפתית כפי שהיא היום (חברת הגירה המתאפיינת בניכור, אלימות, גזענות ופערים כלכליים) וממשיך לשווק לעולם גלויות נוף פריסאיות נוסטלגיות מצרפת שלמעשה כבר לא קיימת.

"הקולנוע הישראלי מתחבר למציאות ומביט עליה באופן ישיר, לעתים מנקודת מבט חתרנית. נקודת המבט הזאת, שאיפיינה את הקולנוע האירופי המרכזי בכמה מרגעי השיא שלו (הניאו-ריאליזם האיטלקי, הגל החדש הצ'כי, הקולנוע הגרמני של שנות ה-70), נעדרת ממנו כיום כמעט לחלוטין, אבל היא מתחילה להתפתח בכמה ארצות פריפריאליות כמו רומניה או ישראל".

מתוך "עג'מי"

האם מרכזיותה של ישראל כישות תרבותית-תיאולוגית בשיח האירופי אינה תורמת גם היא לעניין בקולנוע הישראלי?

"ברור כי העניין של אירופה בקולנוע הישראלי קשור גם למה שאפשר להגדיר כאובססיה לשאלה היהודית, ומכאן גם לישראל כביטוי ללאומיות יהודית. מצאתי לכך ביטוי מעניין באחד מסרטיו האחרונים של גודאר, 'המוסיקה שלנו', שם אומר המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש כי הגורל הפלסטיני אינו מעניין כהוא זה את האירופים, אך לעומת זאת יש להם אובססיה אמיתית לנושא היהודי. מכאן, ממשיך דרוויש, מזלם של הפלסטינים הוא שמלחמתם היא עם ישראל, שכן אחרת היו צוללים לנבכי השכחה. עד כמה אובססיה זאת 'תורמת' להצלחתו הקולנוע הישראלי קשה לי להגיד. אני רק מקווה שהקהל ייחשף דרך הסרטים לייצוג של ישראל ושל הקונפליקט הישראלי-פלסטיני החורג מדעות קדומות, מאמונות מיתיות, לעתים קמאיות, שאירופה עדין לא נפטרה מהן לחלוטין".

האם סרטים המופקים בארץ בתמיכת הקרנות השונות באמת נושאים בתוכם אלמנטים של ביקורת, פוליטית או אחרת?

"עד עכשיו המדיניות של הקרנות פחות או יותר מאוזנת. הן מממנות קולנוע פוליטי ולצדו גם סרטים שאינם עוסקים בהכרח בנושאים 'אקטואליים'. הסכנה היא אחרת, והיא קשורה למיינסטרמיזציה של הקולנוע הישראלי. כל תעשייה בריאה מתאפיינת בקולנוע מרכזי, וישראל הצליחה ליצר בשנים האחרונות קולנוע מיינסטרים לא וולגרי (לעומת שנות הבורקס) ולעתים בהחלט מעניין. הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן 'ביקור התזמורת' של ערן קולירין. עם זאת, חשוב מאוד שיהיה מקום לשוליים, לקולנוע הרדיקלי יותר, הניסיוני יותר. במאים כמו אבי מוגרבי, קרן ידעיה, מושון סלמונה או רפאל נדג'ארי הם מעין מעבדה של כישרונות, יוצרים הנוטלים סיכונים, ושבסופו של דבר יוצרים את הבסיס להתחדשותו של הקולנוע הישראלי.

"'לבנון', סרטו של שמואל מעוז, הוא דוגמה מרתקת לדרך שבה הקולנוע המרכזי וקולנוע השוליים יכולים להזין זה את זה. מדובר אכן בסרט מיינסטרים, אך כזה המבוסס על עיקרון אסתטי שמקורו בקולנוע האקספרימנטלי או האוונגרדי: צילום המלחמה מתוך החלל הסגור של הטנק תוך אימוץ נקודת מבטם של החיילים הנמצאים בתוכו. זהו מוטיב אסתטי רדיקלי שבכל זאת מוצא מקומו בסרט המיועד לקהל הרחב".

האם אתה חושב שיש במאים שעונים באופן מכוון על הציפייה הפוליטית מהקולנוע הישראלי "הביקורתי-הנכון"?

"הקולנוע הישראלי עלול לגווע ביום שבו ייהפך לתקין פוליטית. ברגע שקרנות העידוד יתמכו בסרטים שיהיה בהם 'המסר הנכון' ו'האסתטיקה הנכונה'. קולנוע ישראלי ללא אמביוולנטיות, ללא ממד של הטרדה יאבד מהר מאוד מהחיוניות שלו ומהעוצמה שלו. גדולה שבעתיים היא הסכנה שהבמאים הישראלים עצמם ייהפכו לתקינים פוליטית ואסתטית כדי להתקבל על ידי הקהל האירופי והפסטיבלים השונים.

"הדוגמה המקוממת ביותר היא סרטו של ערן ריקליס, 'עץ לימון', שהוא אוסף של קלישאות, סטריאוטיפים ודיכוטומיות פשטניות ("פלסטינים טובים, ישראלים רעים"), שנועדו לשחזר לקהל האירופי את התבניות שהוא נחשף אליהן תדירות באמצעי התקשורת, ללא שום ניסיון לחרוג מהן או להעמיד אותן בסימן שאלה. העובדה שהסרט נכשל לחלוטין בישראל אבל הצליח מאוד באירופה מלמדת רבות על ממד הפיתוי הפרוורטי שיש לקולנוע מסוג זה ביחס לקהל מסוים ברחבי העולם והשימוש הציני שעושים בו לעתים במאים ישראלים. ייצוג ההומוסקסואליות בחברה החרדית בסרט 'עיניים פקוחות' של חיים טבקמן הוא בעייתי לא פחות, שכן הוא 'תקין פוליטית' ואקזוטי ועונה על הציפייה לבניית דימוי של ישראל כחברה 'פיטורסקית' ועם זאת ארכאית, חשוכה, בלתי סובלנית".

אלימות כבומרנג

באירוע בפאריס ינחה שוייצר רב שיח על הקולנוע הישראלי הנשי, בהשתתפות מיכל בת-אדם, רונית אלקבץ, קרן ידעיה, הדר פרידליך, הגר בן-אשר, ומחווה מיוחדת תהיה שבוע קודם לכן לשחקנית גילה אלמגור בנוכחותה.

אתה מדגיש לעתים קרובות את חשיבותו של הקולנוע הישראלי הנשי. מדוע?

"זאת ללא ספק אחת התופעות המרכזיות בקולנוע הישראלי זה כמה שנים. למעשה מאז שהסרט 'אור' של קרן ידעיה זכה ב-2004 בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן, אירוע שמסמל את לידתו של הקולנוע הישראלי החדש, הצעיר ובמידה רבה, הנשי. אני לא יודע אם אפשר לדבר על אסתטיקה נשית בקולנוע הישראלי, אבל בהחלט אפשר לדבר על רגישות נשית, על מבט נשי. ברמה זאת הקולנוע הנשי הוא גם פוליטי, שכן הוא חותר במידה מסוימת תחת המבט הישראלי כהגמוני, שהוא במידה רבה גברי, כוחני, צבאי. סרטי הנשים בישראל מראים כיצד חברה שביסודה מיסטיפיקציה של הכוח, של האלימות כלפי האחר, בסופו של דבר אותה אלימות פועלת כבומרנג, מחלחלת אליה חזרה ומערערת אותה מבפנים. זהו אחד המוטיבים המעניינים בסרטיה של קרן ידעיה, או בסרטן של דליה הגר ווידי בילו, 'קרוב לבית', שאני מאוד אוהב.

בשנים האחרונות החברה הישראלית מיוצגת בקולנוע כמפורזת, מפוצלת, פלורליסטית. מה דעתך על מגמה זאת ובכלל על ההתעסקות עם ה"אתני" בקולנוע?

"הקולנוע הישראלי היה משך שנים ריכוזי מאוד והייצוגים הפריפריאליים בו היו ברובם קריקטוריים. ההרחבה הגיאוגרפית של המבט הקולנועי מבשרת על מגמה של חשיפת החברה הישראלית כחברה רב תרבותית והטרוגנית. הרב תרבותיות הזאת היא בסיס למתחים פוליטיים, חברתיים, עדתיים, אבל גם מגלמת בחובה פוטנציאל אדיר של דינמיקה, עושר ומגוון תרבותיים. סרטים כמו 'חתונה מאוחרת' של דובר קוסאשווילי, 'ביקור התזמורת' של ערן קולירין, 'שבעה' של רונית ושלומי אלקבץ, 'חופשת קיץ' של דוד וולך, 'וסרמיל' של מושון סלמונה, 'ציון ואחיו' של ערן מירב, מבטאים את המתחים האלו, את האמביוולנטיות הזאת ובמידה מסוימת גם את ההבטחה הגדולה שבמרקם הזה של החברה הישראלית. אחרי שנים שבהן הקולנוע הישראלי חיקה מודלים קולנועיים ותרבותיים זרים, הוא הפנים במידה מסוימת את השיעור של הקולנוע האירני: ככל שאתה יותר לוקאלי, כך אתה יותר אוניברסלי. מדהים אכן שסרטים שצולמו בעיירות פיתוח נידחות בנגב או בפרבר תל-אביבי מושכים אליהם מאות אלפי צופים ברחבי העולם. מובן שלייצוג הרב תרבותי הזה אורבת סכנה, זאת של הייצוג האקזוטי, הנפילה למלכודת הפולקלור".

במאמר שפירסמת לאחרונה ב"לה מונד" תקפת את מדיניות ההחרמה של הקולנוע הישראלי. מדוע?

"במאמר הצבעתי על הצביעות המסתתרת לעתים מאחורי הקריאה לחרם על ישראל. קן לואץ' משך את סרטו, 'מחפשים את אריק', מפסטיבל קטן כמו מלבורן מפני שלפסטיבל הוזמנה במאית שנסיעתה מומנה על ידי גוף ציבורי ישראלי, אבל הוא הציג אותו בפסטיבל קאן האחרון שבו השתתפו כחמישה סרטים ישראליים, כשחלק מחברי הצוות של אותם סרטים הגיעו לפסטיבל בסיוע ציבורי ישראלי. כנראה פסטיבל קאן חשוב מדי כלכלית ותקשורתית אפילו לבמאי לוחמני ופוליטי כמו לואץ'. אבל מעבר לכך, אני נגד חרם תרבותי ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בקולנוע הישראלי שהוא במידה לא מבוטלת קולנוע פוליטי, ביקורתי, אופוזיציוני. מבחינתי הרבה יותר נכון ומשמעותי להציג בערב הפתיחה בפאריס סרט כמו 'עג'מי', או את סרטיהם של עמוס גיתאי, קרן ידעיה או רם לוי, מאשר להחרים את הקולנוע הישראלי כמקשה אחת".

כיצד אתה רואה את עתיד הקולנוע הישראלי?

"דוד פרלוב אמר לי פעם שישראל היא מדינה של קולנוע אבל שהיא עדיין לא הבינה זאת. מגוון הפנים האנושיות כאן, מגוון התרבויות, המסורות, השפות, כל אלה הם פוטנציאל אדיר למדיום הקולנועי. שלא לדבר על כך שמדובר במדינה בקונפליקט מתמיד, בדרמה מתמדת, שהם המרכיבים הבסיסים של הנרטיב הקולנועי. הקולנוע הישראלי נדרש לעוד כמה שנים כדי לממש את החזון הזה, להיפטר מהשפעות מלאכותיות, כמו גם מרגשי הנחיתות שלו, ולהבין שחומרי המציאות הישראליים יכולים אכן להיות בעלי עוצמה אוניברסלית. חשוב שתהליך החיפוש והגילוי הזה ימשך, כי ברגע שנכריז 'מצאנו', ברגע שנתחיל לחגוג, ברגע שנתחיל למחזר תבניות פוליטיות ואסתטיות, אז גם יתחיל תהליך הגוויעה. במלים אחרות, הקולנוע הישראלי חייב להמשיך להיות ביקורתי, וקודם כל כלפי עצמו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ