על מה כותבות נשים בישראל כיום?

גיליון מיוחד של "עיתון 77" עוסק כולו בכתיבה נשית, העורכת תמר משמר מסבירה למה הנושא הזה עדיין רלוונטי בישראל

צפי סער
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צפי סער

האם מישהו עדיין מפחד מווירג'יניות? ובמלים אחרות - האם הדיון בנושא כתיבת נשים וספרות נשים לא נשחק עד דק בשנים האחרונות? אם שואלים את המשוררת וחוקרת הספרות והתרבות תמר משמר, התשובה היא לא. לדעתה, שאלות כמו "האם יש כתיבה נשית" ו"מה זה (אם בכלל) לכתוב כאשה" לא נדונו באופן משמעותי בתרבות הישראלית הרחבה. משמר ערכה את "מי מפחד מווירג'יניות - נשים כותבות נשיות", גיליון מיוחד, דמוי ספר, של כתב העת הספרותי "עיתון 77", הרואה אור בימים אלה.

אף כי חלפו הזמנים שבהם בכל דור של כותבים בעברית היו רק כותבות מעטות, משמר סבורה כי הגיליון מבקש, בין השאר, לבחון על מה כותבות נשים בישראל כיום, מה מעסיק אותן בחיים וביצירה, ותוך כדי כך לבדוק עד כמה יצירתן מכילה יסודות ביקורתיים ביחס לתרבות הגברית השלטת.

רשימת המשתתפות ארוכה, מכובדת, רב-דורית: ביניהן, המשוררות אגי משעול, מאיה בז'רנו, תרצה אתר, שרון אס, ברכה סרי, יודית שחר וסבינה מסג; החוקרות אורלי לובין, טובה כהן, יפה ברלוביץ, קציעה עלון, רוני הלפרן, דינה חרובי ויעל מונק; הסופרות לאה איני, ענת עינהר, אסתי ג' חיים, שרה שילה, יהודית קציר ועינת יקיר; האמניות חן שיש, אתי אברג'ל וטל שוחט. עורכת האמנות של הגיליון היא רותי דירקטור.

הנושאים הנידונים ביצירותיהן הם, בין השאר, יחסי נשים, זהויות מגדריות, יחסים בין המינים, אוטו-ארוטיקה, אנורקסיה, מעמד כלכלי-חברתי ושיוך אתני. משמר מצביעה על "העמדה הפמיניסטית הלא מסתתרת ולא מתנצלת של חלק מן המשוררות הפועלות בעשור האחרון, כמו ענת זכריה ויונית נעמן. אלה נשים בסוף שנות ה-20 או בשנות ה-30 לחייהן, שכבר גדלו אחרת".

הגיליון נכתב כולו בידי נשים. למה בעצם? "חשבנו שכדי לפתוח את הסוגיה צריך פעם אחת ליצור באופן זמני את הגטו הזה", אומרת משמר. בין השאר, אורלי לובין ממפה את מצבו העכשווי של השיח על כתיבה נשית. יהודית קציר בוחנת במסה אישית את המורשת של וירג'יניה וולף ואת השפעתה על כתיבת הנשים הישראלית העכשווית. רונית ליברמנש פורשת דיאלוג בין שתי נשים המערער על הזיהוי האוטומטי בין אמהות לנשיות.

בין הכותבות גם הסופרת הפלסטינית סאמיה עטעוט, שסיפוריה, לדברי משמר, "מזכירים לנו בדרכם הסמלית המיוחדת כי נשים, במצב של כיבוש, מדוכאות פעמיים ואולי אף שלוש. הכללת סיפורים פלסטיניים בגיליון כה יהודי-ישראלי היא עצמה שכפול של מצב הכיבוש, אך היא גם תזכורת ואי-התעלמות ממנו".

משמר מודה כי בארצות הברית ובאירופה זהו שיח ותיק, שהחל עוד בשנות ה-70, אך מדגישה כי בארץ עדיין לא ניתן לו ביטוי ציבורי של ממש. "בתרבות הישראלית יש בעיה של יצירת רצף", היא אומרת, "שיח נחשב 'ישן' עוד לפני שנדון בכלל בצורה רצינית". היא מוסיפה כי הדיון הישראלי העכשווי מתבסס על עצם תקפות השיח הזה.

בעבר עסק השיח על כתיבת נשים במיפוי המאפיינים ה"נשיים" של הכתיבה, כאלה הקשורים למשל בדמויות, בסוגי העלילה, בתכנים, מסבירה משמר. הצבה של יחסי אמהות ובנות במרכזה של יצירה ספרותית, לדוגמה, נחשבה למאפיין כזה, חדש לזמנו. כיום השאלה היא לאו דווקא מהו התוכן המוצג, אלא מה יחסה של המספרת לעולם שהיא מציגה: האם הוא מעוצב על פי ערכי התרבות השלטת או באופן ביקורתי.

וכן, אומרת משמר, בתיאוריה אולי גם גבר יכול לכתוב "כתיבה נשית". אבל "אנחנו מניחות שיש משהו בניסיון החיים של נשים, בחינוך שלהן, בקונפליקטים שהן נקלעות אליהם, בעצם התהייה על התפקידים הנשיים המסורתיים - שמציב אותנו במקום אחר".

משמר מדגישה, כי "השיח על כתיבה נשית הוא חלק משיח כולל יותר על דמותה של החברה הישראלית ועל יחסי הכוח המתקיימים בה". למפקפקים בכך אפשר להזכיר, שרק לאחרונה הכריז המשורר אורי ברנשטיין, בראיון ל"הארץ" בנושא אחר לגמרי, כי הבינוניות של הספרות העברית העכשווית נובעת מהעובדה שהיא נכתבת בעיקר בידי נשים. פרובוקציה או משהו אחר, נדמה שהנושא עדיין אינו מובן מאליו עד כדי כך שמיותר להתייחס אליו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ