מועדון הג'נטלמנים | גלגולו של מעיל

הוא יצא לקרב הראשון בשוחות מלחמת העולם הראשונה, חימם את המפקח קלוזו וקולומבו, ואפילו הדוב פדינגטון לבש אותו כשהוא אוחז בידו סנדוויץ' ריבה. המעיל הארוך, קווים לדמותו

סהר שלו ואייל דה-ליאו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סהר שלו ואייל דה-ליאו

רבים וטובים כבר הספידו (גם אם בטרם עת) את העונה החמה והמליכו את הסתיו כנסיך האופל, מעורר ההשראה והדיכאון. הג'נטלמנים מבקשים לנסות להתעלם מהיעדרה של עונת מעבר זו ולהתמקד בסממניה האופנתיים: המעיל והז'קט. בילדותם למדו הג'נטלמנים שמעילים ארוכים שייכים לבלשים, סוטים או משוררים - חבורה מוזרה שכל אחד מחבריה קורא תיגר בדרכו על החברה הקונבנציונלית, ולבושם המסתורי מגלה טפח, אך בעיקר מכסה טפחיים.

המעיל מעניק ללובשו הזדמנות להתחמק מההמון, מזמין אינטימיות אישית ונוסך רומנטיות, אבל יותר מכל פריט אופנה אחר הוא מסמל את המפגש בין טכנולוגיה צבאית ללבוש המודרני. דורות של חיילים ודוגמנים, קורבנות של פוליטיקאים ואופנה, החליפו ביניהם מגוון מעילים, שהמפורסם שבהם הוא מעיל הטרנץ' הבריטי. מעיל זה, העשוי מחומר עמיד במים ומגיע לפחות עד הברכיים, יצא לקרב הראשון בשוחות מלחמת העולם הראשונה רוויות הבוץ והדם, ומכאן שמו. את הטרנץ' המיתולוגי המציא לא אחר מרוברט ברברי, מייסד מותג האופנה הבריטי המסורתי, שהמעיל הוא מוצר הדגל שלו גם בתקופת המיתון, ואף פצח לאחרונה בקמפיין וירטואלי מרשים שנקרא "אמנות הטרנץ'".

אחרי מלחמת העולם השנייה עשה הטרנץ' הסבה מוצלחת לתחום הבידור, כשמגוון של דמויות בלשים לבשו אותו וחטפו בתוכו אגרוף בפנים. דמויות כמו דיק טרייסי, המפקח קלוזו והמפרי בוגרט ב"קזבלנקה" פילסו את הדרך לפיטר פאלק כקולומבו, האריסון פורד ב"בלייד ראנר" וקיאנו ריבס ב"מטריקס". בין לבין, אי שם בשנות ה-70, אומץ הטרנץ' על ידי סצינת ההבי-מטאל, דרכה הגיע לתת-תרבות הגותיקה, ומשם למעיליו הפוסט-אפוקליפטיים של המעצב האמריקאי ריק אוונס, אותם הג'נטלמנים חולמים ללבוש ביום מן הימים. אז נכון, הקונוטציה של הטרנץ' אינה תמיד טהורה וטרנדית (מבצעי הטבח בקולומביין נקראו על ידי חבריהם "Trenchcoat Mafia"), אבל המעיל הארוך והאלגנטי הזה, המשלב סגנון, דיוק ופונקציונליות, הפך בעקביות ובהתמדה לדמות מרכזית באופנת הגברים של המאה ה-20, למעיל המעילים.

המעיל השני שכדאי למצוא לו מקום בארון בגדי החורף הוא מעיל הדאפל (בארץ קראו לו פעם "מעיל סטודנטים"). כמו טובים לפניו גם הוא נולד מצורך צבאי, והפעם המשימה היתה להגן על חיילי הצי המלכותי במלחמת העולם השנייה מהרוחות המקפיאות של האוקיינוס האטלנטי והים הצפוני. הדאפל מפורסם בכפתורי עץ דמויי קונוסים גדולים, שאיפשרו לחיילים לפשוט את המעיל בלי להסיר את הכפפות. אבל גם אם אינכם מעריצים של הדוב פדינגטון, הכוכב הספרותי הראשון שלבש את הדאפל כשהוא אוחז בידו סנדוויץ' ריבה, בתי אופנה בעולם מקדישים למעיל זה לפחות דגם אחד כל שנה, מדיור הום ואיי-פי-סי עד קום דה גרסון, שהוציאו השנה מעילי דאפל בצבעים נועזים ובגזרות מדויקות.

הג'נטלמנים מרגישים דווקא יותר קרובים לברנש ששמו אקאקי אקקייביץ', גיבור "האדרת" של ניקולאי גוגול, שחסך מעות רבות כדי לקנות לעצמו מעיל חדש (לא ברור באיזה סגנון), קשר את גורל חייו במעילו, וככל שהמעיל התקמט, התרפט ודהה, כך גם חייו שלו נמוגו במלנכוליה רוסית גוגוליאנית. והז'קט? השם הגנרי מסתיר תחת כנפו סוגים שונים של שימושים, עיצובים וסיפור משעשע על מקורו של המונח. המלה "ז'קט" מגיעה מצרפתית עתיקה "jacquet" כינוי מקטין ל"ז'אק", כך קראו הצרפתים האריסטוקרטים לאחיהם האיכרים. הז'קט, שהיה גרסה מקוצרת וזולה יותר של שריון הקשקשים הארוך והיקר, אומץ על ידי המעמדות הנמוכים באירופה והתקבל כלבוש ג'נטלמני לגיטימי רק במאה ה-19. באנגלית המלה "jacket" מתייחסת לחלקה העליון של החליפה. ז'קט שאינו חלק מחליפה נקרא "odd jacket" והוא מעיל עליון לאירועים פחות רשמיים, לעבודה בעולם המודרני העכשווי ולערבי קיץ במדינות שבהן קודי הלבוש קצת יותר חמורים מאלו שלנו.

לז'קט שני סוגים עיקריים: זה בעל הרכיסה האחת (עם טור כפתורים אחד) וזה בעל הרכיסה הכפולה - מעיל מעט רשמי יותר בעל שני טורי כפתורים. דווקא זה עם הרכיסה הכפולה זוכה בשנים האחרונות לעדנה, ולמרות אופיו המכובד והמבוגר יותר חברות ומעצבים צעירים כמו "filippa k" או אדם קימל נותנים לו מקום של כבוד בקולקציות שלהם.

אבל הג'נטלמנים מבקשים להתעכב על כמה חוקים שאין להפר, חוקים שעניינם מידת הז'קט ואופן לבישתו. לא ברור למה, אבל נדמה שרוב הגברים פשוט לא יודעים לבחור ז'קט לפי מידותיהם. אמנם בימים לא רחוקים, כך מספרים, היו גברים הולכים לחייט, וחליפה היתה נתפרת לפי מידותיו של הלובש אותה. אבל היום, בעידן האינסטנט, את רוב הקניות, כמו את החיים עצמם, מעדיפים אנשים לעשות מהר ומן המוכן והזול. חליפות בכלל, וז'קטים בפרט, נקנים היום ברשתות אופנה גדולות שמציעות סגנון אחיד, ומראם של חייטים ותופרים (מקצוע שהיה כה מזוהה עם יהודים) הולך ונעלם ממחוזותינו.

אגב, בפעם הבאה שאתם בלונדון, הניחו לרחוב אוקספורד וסורו ל-Savile Row על שלל חנויות הבגדים-לפי-מידה שלו, ולו בשביל לראות איך תרבות עשירה עם עבר היסטורי בביגוד עדיין פורחת.

כשאתם עומדים מול המראה בז'קט חדש, שימו לב לכתפיים (שם נמצא הסימן הראשון כשבודקים אם המידה נכונה) ולאורך השרוולים - שם רצוי שיהיה מרווח של אינץ' אחד (בשביל החולצה המכופתרת שתציץ) בין קצה השרוול לשורש כף היד. ועוד משהו חשוב: הכפתור התחתון בז'קט לעולם לא יירכס. הג'נטלמנים שמעו שזה משום שהמלך אדוארד השביעי היה כה שמן עד שלא הצליח לרכוס את הכפתור התחתון בווסט שלו. הנתינים שלו פירשו את המראה כהצהרה אופנתית, ומאז אף אחד (גם לא מעצבי בגדי הגברים שאתם מכירים היום) לא מייעד את הכפתור הזה לרכיסה.

לג'נטלמנים לא נותר אלא לזמזמם את "מעילי הפשוט" ו"מעילך הכחול הידוע", לצאת בקריאה להכנסתם המיידית של הבלייזר והז'קט לארון הבגדים הישראלי ולהמתין לרוברט דאוני ג'וניור המגלם את שרלוק הולמס בסרט חדש של גאי ריצ'י. מעילים, רבותי, זה אלמנטרי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ