אור ראשון: האופק הרוחני של הצמצם

התערוכה "אור ראשון" במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב חורגת מהנוסחה הכמעט קבועה של תערוכות צילום בארץ, ומצמצמת את ההישענות המקובלת על נרטיב

סמדר שפי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר שפי

"אור ראשון" היא תערוכה בעלת עוצמה. ינאי טויסטר אצר תערוכה שיש בה עבודות מרגשות (וכמה הפתעות), שמתנסחת להיגד כולל ושחורגת באופן מרענן מהנוסחה הקבועה פחות או יותר של תערוכות קבוצתיות של צילום ישראלי: קצת תצלומים שנוגעים לסכסוך הישראלי-פלסטיני לצורך מירוק מצפון, בתים מתקלפים בשביל להפגין "רגישות" ודיוקנאות אין-סופיים, שרובם המכריע הם פשוט תולדה של אופנה שמסרבת לגווע.

בשתי קומות המרכז לאמנות עכשווית תלה טויסטר את תצלומי התערוכה כשיחה מתמשכת, וכך מודגשת זיקה פנימית בין עבודות של גלעד אופיר לאלו של חיים דעואל לוסקי או לעבודה מוקדמת של יגאל שם-טוב, וזאת מבלי לנסות ולכפות עליהן קיום כקבוצה. יש גם מידה של נועזות בניסיונו של טויסטר להתייחס לאופק הרוחני של העבודות. הוא עושה זאת מבלי להלך בשביל של ניו אייג' או של דת, אלא קרוב יותר לדיבור על שגב רומנטי ועל המקום שבו שקט מוחלט מחדד את החושים, ונדמה שאפשר לחוש יותר ממה שנראה היה בתחילה.

העבודות מ"סדרת סטראווינסקי - פולחן האביב - מחווה לרפי לביא" של חיים לוסקי מ-1985 הן עבודות יפות מאוד, שצפיתי בהן לראשונה (עבודות חדשות של לוסקי בלטו ב"צלםאוצר" בפסטיבל הצילום שהתקיים בסוכות ב"תחנה" בתל אביב). העבודות, שצולמו בצילום ישיר על נייר שחור לבן ועל נייר צבע, הם דימויים ספק מופשטים, ספק דימוי שהשתבש, ומכל מקום חזקה בהם תחושת התנועה. הן מתייחסות ליצירה שהיא אחת החשובות בתחום המוסיקה והמחול במאה ה-20, יצירה המסתיימת בריקוד מוות (הקורבן לאביב). הפנייה של לוסקי לצילום, המתייחס לטכניקות המוקדמות ביותר של צילום, והניסויים באור הם דיבור על מודרניזם, על אתוס של עשייה ועל ערכים צורניים שאינם אמצעי להעברת נרטיב אלא מטרה בפני עצמה.

ויתור (או לכל הפחות צמצום) של הישענות על נרטיב הם אחד ההיבטים המייחדים את התערוכה. זאת, בניגוד לתערוכות צילום רבות שהוצגו בארץ בשנים האחרונות ובהן שימש התיעוד לא פעם כקביים לעבודות בינוניות ומטה.

"רישום העובדות (הצייר בעבודתו)" של יגאל שם-טוב היא גם כן עבודה מוקדמת, מ-1986. היא הוצגה לא מזמן בתערוכת יחיד של שם-טוב בגלריה דולינגר בתל אביב והצגתה בשנית, אחרי שלא הוצגה שנים רבות, מעידה על החשיבות שלה כעבודה שמעבר לאיכויותיה האוטונומיות, גם מאירה מהלכים בתוך הצילום המקומי, שקיבלו במשך שנים פחות מקום. שם-טוב יצר הצבה צילומית מ-13 חלקים העשויים הדפסת כסף מגוונת בצבע טקסטיל, שבה צילם דימוי של גולגולת על בד - מה שנראה כהצבה ללימוד ציור אקדמי (אף כי ציור גולגלות לא נלמד בדרך כלל על קפלי בד; גולגלות צוירו כך בקומפוזיציות עם טבע דומם, למשל בציורי ואניטס או בציור המפורסם של סזאן, "טבע דומם עם גולגולת").

מתוך "סדרת סטראווינסקי - פולחן האביב - מחווה לרפי לביא", חיים לוסקי, 1985

כמו דעואל לוסקי, גם שם-טוב גישש אחר השפה הפנימית של טכניקת הצילום, כאן עם השימוש בצבעי טקסטיל. המפגש של מוות ואסתטיקה, ההתייחסות למומנטו מורי (זכור את המוות) ההיסטורי יחד עם הדיאלוג עם ציור מסורתי (ליתר דיוק, סטריאוטיפ של ציור טבע דומם משלהי הרנסנס ועד ראשית המאה ה-20) - כל אלה יוצרים שיר געגועים לכל מה שלא היה בארץ, לאפלוליות ורכות, וגם יוצרים קשר גורדי לעבר. בניגוד למודרניזם ששלל את הישן, הציור המסורתי יצר עם העבר יחסים מורכבים של תלות.

העבודות ללא כותרת של גלעד אופיר מתוך הסדרה "עשן" מ-2008 מתייחסות אף הן למכלול של שפת המופשט; לזיכרונות הצילום של סוף המאה ה-19, כשעדיין נחשב כלא רחוק מקסם או כישוף, כלומר כדרך לראות את העל-טבעי; וגם לצילום כאמצעי ללכוד את הרגע, כמעט אמירה אירונית על ה"רגע המכריע" - ניסוח תפישה חשובה של אנרי קרטייה ברסון, שנהפכה לקלישאת הצילום החבוטה ביותר.

העבודות של משה ניניו - התצלומים "עימוד (חור)" ו"עימוד (טלאי)", שניהם מ-1992 - הודפסו השנה מחדש בהדפסה דיגיטלית. ניניו, שכמו מבליח בכל פעם מחדש אחרי היעדרויות ארוכות יותר או פחות, מציג עבודות שבולטות באופן שבו הן סיפור-לא סיפור, נרטיב לא ספציפי שמקיף תרבות אבל גם מה שנראה כרגע של צער פרטי, יחד עם דיבור על הצילום עצמו. החור הלבן בתוך השחור ב"עימוד (חור)" הוא כאין צמצם ריק של מצלמה, מתווך לצורך ראיית העולם, שנכשל בתפקידו.

העבודות המצוינות של רותי נמט - שני צילומים קטנים ודחוסים ללא כותרת מ-2006 - הן מעין מבט חיצוני, הרהור על צילום ומודרניזם ואוטופיית "ההארה". היא מצלמת חדר תל-אביבי מובהק, על המרצפות המצוירות והאור החזק, וכן מדפי ספרים מהחומר הפשוט ביותר שכורעים תחת העומס. אתם כמו קרס גם חלום ההשכלה וההארה שטמון בצבירת ספרים כמו היו אותות כבוד במלחמה בבערות ובחספוס. בפינת החדר מוצגת מכונה לא ברורה, כמו בדיחה על מכונות של מדענים גאונים והוזים, שהיו דמויות פופולריות בסיפורי ילדים מסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

ללא כותרת, רותי נמט, 2006

האמפתיה לתערוכה המעניינת הזאת רק גדלה כשקוראים את הטקסט של טויסטר, שכותרתו - "לקראת מניפסט קצר על צילום" - צופנת בחובה את האמונה באפשרות לנסח היום מניפסט, ועוד מניפסט קצר, דווקא בעידן ההתרחבות האינסופית של הצילום והממשק שלו עם הטכנולוגיה הדיגיטלית.

טויסטר בוחן את השאלה שנשאלת שוב ושוב על תוקפו של הצילום במציאות: "כאשר אנו מכנים את הצילום דימוי ותו לא, אנו מבלבלים... ככלות הכל, כל תצלום נוכח בעולם תלת-ממדי והוא עשוי מחומרים ממשיים. לא ניתן לצמצם אותו למצב של דומות גרידא". התערוכה מבקשת, לדבריו, "להניח תשתית לקריאת השימוש בכלים של הפשטה בצילום לאו דווקא כיחס אל העולם האמיתי, אלא בעיקר כקונקרטיזציה של האפשרויות הפיקטוריאליות האצורות בצילום" . אף שטויסטר מצהיר על המובן מעליו ("תצלומים אלו... מגלמים את ההבנה כי כל דימוי שעון, תמיד ובהכרח, על החומרים שמהם הוא עשוי"), הרי כוחה של התערוכה בכך שהרבה יותר מהיותה מניפסט, היא מציעה מבט באופציה של צילום שמוצג פחות וכאן מתגלה כבעל משקל.

"אור ראשון - צילום ישראלי על צילום" (אוצר: ינאי טויסטר). המרכז לאמנות עכשווית, הגלריה ע"ש רחל וישראל פולק בתל אביב (קלישר 5). שעות פתיחה: יום שני-חמישי, 14:00-19:00; יום שישי ושבת, 10:00-14:00. עד 12.11

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ