לחנך את ג'ני: הביטי אחורה באירוניה

"לחנך את ג'ני" הוא הערה מחוכמת על המסורת הסיפורית המרתיעה של נערה המגלה את נשיותה דרך קשר עם גבר מבוגר

אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

יש סרטים שמצליחים לדלג מעל למהמורות הטבועות בהם וכך להבליט את האמביוולנטיות הרגשית והמוסרית העוטפת אותם. "לחנך את ג'ני", סרטה הבריטי של הבמאית הדנית לון שרפינג - שביימה בין השאר ב-2000, בחסות "דוגמה", את הקומדיה החביבה "איטלקית למתחילים" - הוא אחד הסרטים האלה.

המהמורה העיקרית שבסרט טבועה בסיטואציה המרכזית שלו, המתארת כיצד, באנגליה ב-1961, דייוויד, גבר יהודי בשנות ה-30 לחייו (בגילומו של פיטר סארסגארד האמריקאי), שינה את חייה של ג'ני, תלמידת תיכון בת 16 (בגילומה של קארי מאליגן, שהיתה בת 22 בזמן צילומי הסרט).

אנגליה של תחילת שנות ה-60 היתה נתונה ברגע של שינוי שקדם לרגע של שינוי אחר. האימפריה הבריטית התפוגגה, ואף שמלחמת המעמדות נמשכה, והיא נמשכת עד עצם היום הזה, דור חדש של סופרים, מחזאים ויוצרי סרטים ביקשו להביא לחזית התודעה אנגליה אחרת, חדשה, שבה מעמד הביניים הנמוך ומעמד הפועלים יזכו סוף סוף להשמיע את קולם הזועם לרוב.

המהפכה הזאת, שבאה לידי ביטוי במחזות וסרטים כגון "הבט אחורה בזעם" ו"קורטוב של דבש", ארכה כמה שנים והוחלפה כעבור זמן קצר באנגליה חדשה נוספת, זו של "לונדון התוססת", של קארנבי סטריט, הביטלס וג'ולי כריסטי. סרטה של שרפינג - שהופק על פי תסריט מוצלח של הסופר ניק הורנבי, המתבסס על מאמר אוטוביוגרפי שכתבה העיתונאית לין בארבר - מצליח בדיוק רב לתעד את הרגע שבין שתי המהפכות האלה.

ג'ני, שמתגוררת בפרבר של מעמד הביניים הנמוך בלונדון עם הוריה השמרנים (אלפרד מולינה וקארה סימור), תקועה בתוך הרגע הזה. היא רבת חן, אינטליגנטית, מנגנת בצ'לו, מאזינה בחדרה לשאנסונים בביצועה של ז'ולייט גרקו ושואפת להגיע לאוקספורד; יותר מכל היא מייחלת לחיות באנגליה שבה נדמה שהחיים עצרו את מהלכם - ובעיקר את נשימתם.

מי משתמש במי

חייה משתנים כאשר ביום גשום אחד, בעודה גוררת את הצ'לו שלה בחזרה מבית הספר, נעצרת לידה מכונית בצבע בורדו, ודייוויד, הנוהג במכונית, מצליח ברוב חנו ושנינותו לשכנע אותה לנסוע אתו בטרמפ.

היינו אמורים להירתע מהחלקלקות שבה הגבר בן ה-30 פלוס מפתה את הנערה הצעירה ממנו בחצי; ומאוחר יותר להירתע מהקלילות שבה גם הוריה של ג'ני נענים לפיתוייו וממש מוסרים לו את בתם, בעיקר אחרי שהם מגלים שהוא אמיד וידיד קרוב של הסופר סי-אס לואיס, שאותו הוא מכנה "קלייב".

אבל הרתיעה הזאת אינה מתממשת מכמה סיבות: ראשית, מפני שסארסגארד המצוין מצליח שלא להפוך את דמותו של דייוויד לחלקלקה מדי. אילו בחרה שרפינג בשחקן נאה יותר, הסרט יכול היה להיהפך לבלתי נעים בעליל; דייוויד היה עלול להיות לגיבור של מלודרמה ויקטוריאנית, ולא היינו מבינים מדוע ג'ני, ואף יותר ממנה, הוריה, נופלים ברשתו בקלות שכזאת. אך סארסגארד בדמותו של דייוויד מצליח לשלב בין הכריזמטי ליום-יומי כך שאין בדמותו איום.

קארי מאליגן ב"לחנך את ג'ני". דמיון לאודרי הופבורן הצעירה

שנית, אנו חשים בעוצמה שכזאת ברצונה של ג'ני לחוות דברים, לחיות באמת, שאנו מבינים את נכונותה לנצל כל הזדמנות שנופלת בחיקה ומזדהים עם הנאתה מההרפתקה שלתוכה נקלעה. אנו גם מודעים לאינטליגנציה שלה, ועוד יותר מכך לכוחה, כך שאיננו ממש דואגים לה; איננו חוששים שהיא תיהפך לקורבן, גם אם סיפור הרומן שלה עם דייוויד לא יתפתח כפי שהיתה מצפה.

ובכלל, לאורך הסרט כולו מתחזקת האמונה בעוצמתה של ג'ני, ובעקבות זאת, ולמרות האפשרות שהיא תיפגע, מתעוררת השאלה מי בעצם משתמש במי: דייוויד בתלמידת התיכון המקסימה או ג'ני בדייוויד למטרת התבגרותה. זה מה שמעניק לסרטה של שרפינג את מעטפת האמביוולנטיות שלו והופך אותו ליצירה בעלת נפח עשיר.

יצירות רבות מציגות את סיפוריהן של נערות שמגלות את נשיותן הראשונית ולומדות לקח בעזרתו של גבר המבוגר מהן בהרבה. ברבות מהן, מהרומנים של ג'יין אוסטן ועד ל"ז'יזי'" של קולט, הגילוי והלקח הזה נעשים בתמיכת משפחותיהן של אותן נערות. "לחנך את ג'ני" (ששמו המקורי והפשוט הרבה יותר, "An Education", מבליט את מורשתו הכאילו קלאסית של הסיפור) הוא מעין הערה אירונית מחוכמת על המסורת הסיפורית הזאת.

פיתוי יהודי

ממד מעניין נוסף של הסרט הוא יהדותו של דייוויד, שעולה מיד בפגישתו הראשונה עם ג'ני. בתרבות הבריטית לדורותיה יש מסורת של תיאור היהודי כמגיע מהחוץ אל החברה, ו"לחנך את ג'ני" ממשיך את המסורת הזאת. יהדותו של דייוויד אינה מפריעה להוריה של ג'ני; להיפך אפילו. היא מחזקת את כוחו המפתה דווקא כשייך ולא-שייך למציאות החברתית והמעמדית שבה מתרחשת העלילה.

בנוסף לדייוויד, לג'ני ולהוריה, משופע הסרט בדמויות מעוצבות היטב, ובהן העלמה סטאבס (אוליביה ויליאמס), מורתה הרווקה של ג'ני, שחרדה לגורלה ובה בעת מקנאת בהרפתקה שהנערה עוברת; מנהלת בית הספר (אמה תומפסון), שמייצגת את ערכיה המסורתיים של בריטניה; וצמד חבריו של דייוויד, דני (דומיניק קופר) והלן (רוזמונד פייק), שנדמים לג'ני זוהרים הרבה יותר מכפי שהם באמת.

מרבית המאמרים שנכתבו כבר על סרטה של שרפינג העלו את הדמיון בין קארי מאליגן לאודרי הפבורן הצעירה, ואמנם הסרט מבליט את הדמיון הזה (גם בעזרת טיול לפאריס, שבה התרחשו כמה מסרטיה הנודעים ביותר של הפבורן, שברבים מסרטיה הופיעה לצדם של כוכבים המבוגרים ממנה בהרבה). אולי ההשוואה בין מאליגן להפבורן מוקדמת, אבל יש בה משהו. מאליגן עושה את תפקידה בחן ובתבונה, ומעניין יהיה לעקוב אחר המשך התבגרותה.

"לחנך את ג'ני". בימוי: לון שרפינג; תסריט: ניק הורנבי; צילום: ג'ון דה בורמן; מוסיקה: פול אינגלישבי; שחקנים: קארי מאליגן, פיטר סארסגארד, אלפרד מולינה, קארה סימור, אוליוויה ויליאמס, דומיניק קופר, רוזמונד פייק, מתיו בירד, סאלי הוקינס, אמה תומפסון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ