עץ/משפחה: המודרניזם הישראלי

בתערוכה "עץ/משפחה", המוצגת בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, מצליחה האוצרת אלן גינתון להצביע על יחסי אב ובניו בתוך המודרניזם הישראלי

סמדר שפי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר שפי

ה"משפחה" בתערוכה "עץ/משפחה", המוצגת כעת בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, היא "משפחה" מוצלחת: אמנים שעבודתם היא יצוא תרבות ישראלי שזוכה להכרה בניו יורק, המקום שעדיין נתפש כאן כסמכות עליונה, מגדלור ציביליזטורי ששומר על מעמדו למרות צמיחתם של מרכזים חדשים.

זו תערוכה העשויה ומוצגת היטב, כך שיש בה מידה רבה של היגיון פנימי ולכידות של היגד, וזאת על אף שמדובר באצירה המוגבלת מראש לאוסף, עשיר ככל שיהיה. האוצרת אלן גינתון מצליחה להצביע על מהלך מעניין בתוך המודרניזם הישראלי, בעיקר ביחס בין העבודות של נחום טבת (מעין אב או ראש למשפחה) לאלו של אוהד מרומי וגיא בן נר. שלושתם מציגים עבודות מיצב עשויות עץ ובעלות דגש אדריכלי.

חוט השני של המודרניזם ושל תפישת החלל עובר גם בעבודה של יאן טיכי (שנוספה לתערוכה ברגע האחרון ולכן אינה מופיעה בקטלוג או בטקסט הקיר, אך אסור להחמיץ את הצפייה בה), אך אינו עובר מבחינה רעיונית בעבודה של תמי בן-תור. הישג נוסף הוא הצגת העבודות של טבת ושל בן נר באופן מוצלח בהרבה מכפי שהוצגו בעבר. מכיוון שאלה מיצבים, כלומר עבודות שמרכיב החלל הוא חלק מהותי מהן ולא נגזרת, הרי שזהו בבחינת תיקון עוול שנגרם ליצירות בעבר.

טבת מציג את "שאלה חמש" מ-2000-2003, עבודה שהוצגה ב-2007 במוזיאון ישראל בירושלים כחלק משורת מיצבים של האמן. כעת היא מוצגת בחלל סגור, שהותאם למידותיה כיחידה מובחנת, אוטונומית ולכן גם מרשימה בהרבה. במקום תחושות העודפות והמחנק, ששררו בתערוכת היחיד של טבת במוזיאון ישראל, "דבר דבר - נחום טבת עבודות 1994-2006", העבודה מקבלת כאן צלילות. בולטים בה המרכיבים של מעין ספרים - אלבומי תמונות המונחים במקומות שונים, כמו היו זיכרונות אישיים המקופלים באלבום, דוממים ונוכחים במקביל. יש בעבודה גם דימויים של סירות קטנות שכמו עלו על שרטון ושל מדפי עץ ורגליים ארוכות-ארוכות ודקות-דקות, שמחזיקות שולחנות זעירים, שמתגלים מתוך חורש האלמנטים הדומים לריהוט ולעיר צעצוע.

נחום טבת, פרטים מתוך "שאלה חמש", 2003-2000

נגיעות של ירוק רענן מפירות את הנזירות של צבעי החול והחום. טבת מנסח כאן מחווה למודרניזם הישראלי - ממבני האדריכלות בסגנון הבינלאומי ועד הפיסול של מיכאל גרוס - וגם מהרהר על מהותו ועל המחיר שתבע. האימוץ של אתיקת הצמצום לכל פריט ופריט בצד הגדשה כמעט בארוקית של החלל, שמהווה את המיצב כולו, יוצרים את המתח בין הערצה של אתוס להודאה בחוסר הרצון לממשו.

אביזרים להצגה שאינה מתרחשת

אוהד מרומי יוצר מבנים המתייחסים לבנייה הקיבוצית - מוסד מפתח במודרניזם הישראלי והבינלאומי מכל היבט, לרבות ההיבט האדריכלי. אלו הם מעין מודלים מוקטנים לתרגיל תיאורטי אך גדולים מספיק כדי לשמש סביבות תיאטרליות שהצופים נעים בהן.

"Treehouse Kit" (ערכת בית-עץ), עבודתו של גיא בן נר מ-2005, הוצגה בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה באותה שנה אך כאן היא מוצגת בחלל קטן בהרבה. היא אפקטיבית יותר והקשר בין הווידיאו לאובייקט פועל באופן מוצלח בהרבה.

גיא בן נר, "Treehouse Kit, 2005"

העבודה ממשיכה את העיסוק של בן נר בנובלות הגדולות של המאות ה-18 וה-19, כמו "רובינזון קרוזו" ו"מובי דיק", שעניינן הבסיסי הוא קולוניזציה ואימפריאליזם. זאת, לצד הרומנטיקה וההרהורים על השליחות הנוצרית בעולם - כל אלה נושאים שהעסיקו את בן נר מאז סוף שנות ה-90. ב"ערכת בית-עץ" הוא החל התייחסות למודרניזם, כפי שהדבר בולט גם בעבודת הווידיאו המאוחרת יותר, "Stealing Beauty" מ-2007 (המוקרנת כעת במוזיאון ישראל).

"ערכת בית-עץ" מורכבת מאובייקט עץ הבנוי מחלקי ריהוט שניתנים לפירוק ולהרכבה כרהיטים פונקציונליים, כמו כיסא, שמשייה, סולם ומיטה. בווידיאו נראה בן נר, עטור בזקן הרצליאני, כשהוא מפרק עץ זהה לזה שניצב בחלל ומרכיב ממנו את הרהיטים. ההרכבה פשוטה, בנוסח איקאה (שבחנויותיה צולם סרטו החדש). בן נר נוגע באופן אינטליגנטי במודרניזם המהותי באיקאה, שמגשימה - ודאי שלא מסיבות אידיאולוגיות - את חזון הבאוהאוס של רהיטים מעוצבים, המיוצרים בייצור המוני לכל. בעוד הריהוט המרהיב של הבאוהאוס מתהדר בקווים פשוטים אך ייצורו היקר משאיר אותו בגדר מותרות למיעוט, הרי איקאה (ורשתות דומות נוספות) פיצחו את השיטה לייצר ריהוט בעיצוב פופולרי במחיר נמוך, בין היתר כתוצאה מכך שהוא מיועד להרכבה עצמית.

הרצל-רובינזון קרוזו מקפל תצלום של אשתו וילדיו כדי שישמש לייצוב רגל של סולם בצעד סימבולי שהוא מעין "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", וכך הוא בונה עולם חדש אמיץ וגם נוח לעצמו. הקריאה הפוליטית, הקשורה לשאלת הקולוניאליזם הציוני, נוכחת אך באופן מעודן למדי.

עידון אינו התואר שאפשר לקשור לשני סרטי הווידיאו של מרומי - "קיקלופ II" מ-2005 (המשך ל"קיקלופ I", שהוצג בגלריה טל אסתר ב-2004 ובתערוכת "זמן אמת" במוזיאון ישראל) ו"היוצא מהכלל והכלל", שהתקבלו באהדה נרחבת בארץ ובחו"ל. "קיקלופ II", כמו הסרט שקדם לו, מתייחס ל"קיקלופ" של המחזאי היווני אוריפידס, לסרטי מדע בדיוני ישנים ולמה שנראה כקבוצת תיאטרון חובבים בתרגילי אימפרוביזציה. מה שיכול היה להיות מעין אמירה מחויכת דווקא על פוסט-מודרניזם יותר מאשר על מודרניזם קיבל בעיני הד שמעבר למידותיו. סרט ההמשך המוצג כעת מרמז שבהחלט יכול להיות שההצלחה תגרור גם "קיקלופ III".

"היוצא מהכלל והכלל" הוא פארודיה על מוסד ריקודי העם, הטקסים והמסכתאות. בתלבושות של "ערבים" ו"מזרח-אירופים", שנראות כלקוחות הישר מלהקות ייצוגיות בפסטיבלי מחולות, מציג מרומי ריקוד בתוך חורבות ארכיאולוגיות בלתי מזוהות. זהו ספק מופע לתיירים, ספק אוטופיה נוסח סרט מוסיקלי.

עבודה אחרת של מרומי - המיצב "למי שייך העולם" מ-2008 - יוצר הקטנה של חדר לינה משותפת וחדר תרבות בקיבוץ, שמרומי מפשיט אותם לחלקיהם הבסיסיים ביותר ומשאיר בהם מה שנראה כאביזרים להצגה שאינה מתרחשת. הדיבור על הקיבוץ, הניסוי המודרניסטי-סוציאליסטי שהיום נדמה שנכשל, הוא אמביוולנטי. הכוונות הטובות והאוטופיה הנאצלת הופכים אותו ללא ספק לכישלון מפואר, ומרומי אינו נוטל זאת ממנו. כוחו של המיצב הוא בכך שגם מי שאינו מכיר את סיפורם של הקיבוצים בישראל, או את הדימויים של חדר התרבות והלינה המשותפת, יכול לחוש את האנושיות והתקווה יחד עם צעיף מלנכוליה, שנמצא במיטות הקומתיים המוקטנות והריקות ובסל העיתונים הריק. האמירות הפוליטיות הישירות של מרומי (על הגיטרה כתוב "די לכיבוש" באנגלית) נראות כמו הדבקה מלאכותית שהוספה במחשבה שלאחר מעשה.

ניצחון הג'יבריש

העבודה "מיצב מס' 3" של יאן טיכי מ-2007 נוגעת בשאלות המודרניזם באופן צורני ורעיוני. העבודה פועלת על העיקרון של הקרנת תאורה משתנה ודימוי אנימטורי על אובייקט שצלו מוטל על הקיר, מה שיוצר התרחשות שלמה ומקסימה. הדימוי הבסיסי הוא של מבנה נקי קווים, התגלמות רעיון המודרניזם החף מקישוטים, ולתוכו נכנסות ויוצאות דמויות קטנות ללא זהות ברורה, ספק דיירים ספק בנאים. זוהי סביבה יפה, נקייה וסטרילית, שום מקום שהוא כל מקום (כמו "מגדלי תל אביב", שרוצים להיות ניו יורק).

יאן טיכי, "מיצב מס' 3", 2007

הווידיאו "Normal" (נורמלי) של תמי בן-תור מ-2006 הוא מעין קטע קומי שעניינו נוירוטיות של דמות, שיכולה להיות פעילה במעגל התחומים שהעבודה והתקשורת בהם נעשית במחשב ובטלפון, אותם תחומים שמלת המפתח של העשייה בהם היא "פרויקט". במשך כארבע הדקות של סרט הווידיאו, הדמות חוזרת ומשאירה הודעות המתחילות בטון מלאכותי מתרונן, כוללות את המלים "פרויקט", "אימייל" ו"פגישה", ונהפכות פחות ופחות מובנות כשהיחס בין ג'יבריש לשפה משתנה לטובת הג'יבריש. הנוירוטיות, הקריסה של הדמות לתוך עצמה ועוויות הפנים, שנהפכות לעצבניות ומבועתות יותר ויותר - כל אלה הופכות את העבודה למאתגרת לצפייה יותר מעבודות קודמות של בן-תור, כמו "נשים מדברות על אדולף היטלר" מ-2004 (שהוצגה בגלריה רוזנפלד), ובה יצרה האמנית סאטירה על ז'אנר סרטי התעודה העוסקים בצדדים פחות מוכרים בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה.

בקטלוג חוזרת גינתון חוזרת על ההשוואה השכיחה בין העבודה של בן-תור ליצירתה של סינדי שרמן. ואף ששרמן עוסקת יותר בעבודה מצולמת ולא בווידאו, זו השוואה מתבקשת והיא מתחזקת בעבודה "נורמלי", בשל עיצובה הפיסי של הפרסונה שבן-תור מאמצת, עם השיער הבלונדיני הקצר והסתור. עם זאת, "נורמלי" מתייחס הרבה יותר ליצירתה של אמנית הווידיאו מרתה רוסלר ובמיוחד לעבודה "סמיוטיקה של המטבח" מ-1975, עבודה איקונית בתולדות האמנות הפמיניסטית ובתולדות אמנות הווידיאו. רוסלר יצרה בעבודה בת שש דקות הידרדרות לכאוס וטירוף ממה שנראה כביכול תוכנית בישול (בימים שאלו פנו לקהל נשי).

העבודה של בן-תור נשענת על פארודיות של מציאות ומתרחשת במקום שבו הדמיון של הפארודיות האלה למציאות הוא מצמית. הפרשנות של גינתון, המדברת על בן תור כ "מייצרת... אפקט חינוכי באמצעים של חתרנות קתרטית", היא בוודאי רחומה ביותר, אך הקתרזיס נעלם מעיני.

"עץ/משפחה" - רכישות חדשות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ