יש מקום לשימור

חמושה באנרגיות של משוגעים לדבר, הפכה האדריכלית ניצה סמוק את תוכנית השימור התל-אביבית למפעל חייה. תמונת מצב עדכנית של המצב בארץ, ולסיום שיעור קצר בפוליטיקה של השימור

אסתר זנדברג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג

כמעט 20 שנה אחרי, האדריכלית ניצה סמוק מודה כי זאת היתה טעות שלא לכלול בתוכנית השימור של תל אביב את אזורי דרום העיר ויפו שזכו למיתוג "עיר שחורה" בספרו הפופולרי של האדריכל שרון רוטברד "עיר לבנה, עיר שחורה". עם זאת היא הודפת את עצם הטענות כאילו היתה כאן יד מכוונת. "יש בדרום העיר מבנים ואתרים ששווים שימור ולא הייתי מודעת אליהם. אולי זה היה חוסר בגרות מצדי, ואני לוקחת על עצמי את הטעות. השיקולים שלי היו מקצועים בלבד ושלא יבוא מישהו ויגיד שהיתה כאן קונספירציה פוליטית. זוהי שרלטנות", אומרת סמוק באותם להט ואמונה בצדקת הדרך, ובאותה הפרדה הרמטית בתום לב בין התחומים שאיפשרו לה להוביל את תוכנית השימור עד הלום ולהפוך אותה להישג ללא תקדים.

תוכנית השימור של תל אביב היא מפעל חייה של סמוק ובלי כל ספק אחד המהלכים המשמעותיים ביותר בעיר בעשורים האחרונים. מעבר לכל המחלוקות והביקורת, ההתנגדויות, הטענות והמענות, האבחנות השנונות - מה היתה תל אביב בלי יופיו המנחם והמשכי של הבאוהאוס בלב ההקטיות הבלתי נסבלת שלה והכיעור? תוכנית השימור הביאה על תל אביב את הכרזת אונסק"ו ובזכותה הוא מותגה כ"בירת הבאוהאוס" של המזרח התיכון ומעבר לו. השימור גרם ישירות או בעקיפין להעצמת הבאזז התל-אביבי ולהפיכתה ליעד נחשק, נדל"ני ו"תרבותי", להתברגנותה והתייקרותה, ובימים אלה גם להתחלה של התפכחות מהאופוריה עם הידיעות על עזיבת תושבים בגלל יוקר המטראז'. וכל זה לפני שהשלימה גם מחזור חיים קצר אחד.

ערב פתיחתה בפאריס ביום חמישי הבא של תערוכת השימור בתל אביב "לגור על החולות" שסמוק אצרה ונודדת זה כמה שנים בעולם, ולקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה בתוכנית לתואר שני בשימור שבראשה היא עומדת בפקולטה לאדריכלות בטכניון, סמוק מסרבת להניח לביקורות ולמחלוקות על תוכנית השימור ועל פועלה בכלל - שעם חלקן היא עצמה מזדהה (גילוי נאות: כתיבתי בנושא זכתה למנת ביקורת משלה) - להכתים את ההישג ולהפריע להמשך פעילותה ומעורבותה בתחום.

"אני לא מתפלפלת, אני עושה", אומרת סמוק. "הגלגלים שמניעים אותי הם אסתטיים, אדריכליים, תרבותיים. ההחלטה מה שווה ומה לא שווה לשמר היתה מקצועית לגמרי. אני זאת שהסתובבתי ברחובות תל אביב על אופניים והחלטתי על פי שיקול דעתי. אף אחד לא אמר לי 'אל תלכי לדרום העיר' או 'כן תלכי לצפון', כי אף אחד בכלל לא האמין בהתחלה שמשהו ייצא מכל זה. אני מאנשי המעשה. אני לא אומרת שאין בתוכנית השימור דברים שהיה אפשר לעשות אחרת. אבל מבקרי התרבות מדברים על העיקרון כולו. הם יכולים לדבר ולבקר, אבל הם בעצם אלה שהכי אוהבים לגור באזורים האלה, והם אלה שגורמים בעצמם לג'נטריפיקציה. גם בדרום העיר".

אין הגנה הרמטית

סמוק דוחה גם את הטענות הרווחות שהשימור גורם לסחרור במחירי הנדל"ן ומיועד לבעלי יכולת בלבד. "כל התחדשות עירונית יוצרת ג'נטריפיקציה. מבחינת מחירי הדירות בתל אביב אין הבדל בין בניינים לשימור לבין כל בניין אחר בעיר. וזה לצערי הרב. כשגיבשנו את תוכנית השימור היינו מתים להוכיח שהשימור שווה יותר כדי להציג כדאיות לתוכנית, אבל לא הצלחנו. הרי יזמים איימו בתביעות ענק נגדנו על ירידת ערך של מבנים לשימור. הטענה ששימור עולה הרבה כסף היא עוד קלישאה שצריך לנער. השימור יקר רק פעם אחת. לטווח ארוך הוא חוסך שיפוצים ותיקונים חוזרים".

תוכנית השימור כוללת יותר מ-1,000 מבנים, רובם פרטיים. איך קרה שהתוכנית לא הצליחה להגן דווקא על היכל התרבות שהוא מבנה ציבורי?

"העירייה סירבה בזמני להכריז על היכל התרבות כבניין לשימור בהגבלות מחמירות הכוללות גם את פנים הבניין והאודיטוריום, כי אמרו שממילא לא נשקפת לו סכנה ואין טעם להגביל. מאוחר יותר, נכלל הפנים גם בתוכנית השימור וגם בהכרזת אונסק"ו. אבל בעירייה רצו משהו אחר וכשהעירייה רוצה משהו או שהיא נכנעת ללחצים, אז היא תעשה את זה ושום דבר לא יעזור. ואגף השימור מצדו יעשה מה שהעירייה תרצה שהוא יעשה. גם כשאני ישבתי באגף השימור זה היה כך. בהיכל התרבות העירייה עשתה פרשנות לקולא ולקולא של הוראות השימור אבל ככלל אין שום בניין שיש לו הגנה הרמטית. אין חיה כזאת".

סמוק. אי אפשר להטיל את נטל השימור על הרשויות המקומיות (תצלום: דן קינן)

סמוק מאמינה כי פתרון כולל לסוגיית השימור לא רק בתל אביב אפשרי רק במישור הממלכתי ולא המוניציפלי. "לא ייתכן להפיל את הנטל הזה על הרשויות. לא ייתכן שהרשות המקומית שתפקידה לעודד פיתוח היא גם האחראית על השימור שתפקידו להגביל, יש כאן ניגוד עניינים. הגוף האחראי על השימור בטוסקנה באיטליה, למשל, יושב אמנם בפירנצה, אבל הוא גוף עצמאי שמקבל משכורת ממשרד הפנים. המאבקים שמנהל ראש אגף השימור שם הם ראש בראש מול מהנדס העיר, ולא כמו בתל אביב שבה ראש אגף השימור כפוף למהנדס העיר. ישנן באיטליה גם עמותות ציבוריות לשימור, אבל יש להן פחות עבודה כי אגף השימור עושה את העבודה. באיטליה התרבות היא בעדיפות עליונה. בישראל כל הממשלות מנערות ידיים".

הבורות היא עצומה

סמוק נולדה בישראל ולמדה אדריכלות בפירנצה, שם התגוררה ועבדה כ-20 שנה והתמחתה בשימור מבנים. לתל אביב חזרה בתחילת שנות ה-90 בהזמנת קרן תל אביב לפיתוח, כדי לערוך סקר מבנים בסגנון הבינלאומי (באוהאוס) לצורך גיוס תרומות לשיפוצם. מכאן התפתחה רשימת השימור ומדיניות השימור והשאר היסטוריה. היא גרה ועובדת במרכז תל אביב באזור הכלול בהכרזת אונסק"ו, במרחק שנות אור מאזורי העיר שאליהם לא הגיעה במסעות האופניים שלה. ב-1991 הקימה את צוות השימור בעיריית תל אביב שבראשו עמדה עד 2002, אז אולצה למעשה לפרוש. לאנרגיות שלה של משוגעים לדבר לא היה מאז תחליף. קשה לדמיין שמשהו היה זז בלעדיהן.

כיום משמשת סמוק כיועצת מקצועית לשימור ומעורבת במאבקים ציבוריים בתחום. היא פרופסור חבר בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ובעלת משרד פרטי המתמחה בשימור מבנים. מדבריה עולה שדברים שרואים מכאן, בשוק הפרטי לא תמיד ראו משם. "כאן אני מקפידה יותר בתחום חומרי הגימור, אבל מתירנית יותר בתוספות בנייה. אני בוחנת כל מקרה לגופו".

תוכנית הלימודים שבראשה היא עומדת הוקמה לפני ארבע שנים ביוזמה משותפת של הטכניון ושלה ושל פרופ' מיכאל לוין (שפרש בינתיים מהטכניון), היסטוריון ואוצר אדריכלות ודמות בעלת מוניטין משל עצמו בעיר הלבנה. הצורך בלימודי שימור, אומרת סמוק, נוצר לאור העניין הגובר בשימור והעובדה ש"יותר ויותר בונים כיום באזורים בנויים, מה שמצריך ידע ורגישות יתר".

מטרת התוכנית הדו-שנתית שמתחילה השנה את המחזור השלישי שלה, היא להקנות ידע בהיסטוריה, בטכנולוגיה, באדריכלות ובפילוסופיה, מסבירה סמוק. לא רק לאדריכלי שימור אלא לאדריכלים בכלל. "אדריכל שלומד היטב להכיר את המקום שבו הוא מתכנן הוא אדריכל טוב יותר. זה נשמע מובן מאליו, אבל הבורות היא עצומה".

בהבדל מאירופה, שבה שימור הוא חלק מלימודי חובה בכל בית ספר לאדריכלות, הרי "כאן עדיין רוצים להתחיל מחדש והרגישות למה שכבר קיים היא אפסית". הציפייה מבוגרי התוכנית היא שיעבדו בשוק הפרטי או ישתלבו בוועדות התכנון, ומשם ישפיעו ויעשו הבדל. איך זה יקרה?

סמוק: "אני חצי אופטימית. יש התקדמות בהבנות ובנכונות מאז לפני 20 שנה, אבל מחלקות השימור צריכות להיות גדולות ומתוקצבות הרבה יותר, גם בתל אביב, שבה המצב טוב יחסית לרשויות מקומיות אחרות. הצעד הגדול צריך להעשות מהכיוון הממלכתי. המדינה צריכה לקחת את השימור לידיה, כמו במדינות מתוקנות. השאלה עכשיו היא מה ידביק את מה, השימור את הפיתוח או ההזנחה את השימור".

הרבה סוגיות שנויות במחלוקת בעניין השימור, אבל אין ויכוח על חלקו בעיצוב מיתוסים לאומיים וזיכרון משותף. למה בלימודי שימור אין מרצים מהמגזר הערבי, למשל, ולמה את סדנאות הקיץ אתם עושים בפאריס, ולא נניח באום אל פחם?

"הסטודנטים נוסעים במסגרת הלימודים לכפרים ערביים ולפעמים מגיעים מתכננים מטעם המגזר הערבי להרצאות אורח לפי תיאום. אנחנו נוסעים לפאריס כי שם הם יודעים לשמר יותר טוב מאתנו וצריך ללמוד מהם. שלושה ימים של עבודה בשיקום טירה מחוץ לפאריס מסדרים להם את הראש יותר טוב מכל קורס בארץ. התוכנית צריכה להכשיר אנשי מקצוע לקחת החלטות תכנון בעתיד בצורה עצמאית וזה לא ממש משנה איפה מתרגלים את זה".

לסיום: שוחרי שימור הזדעזעו השבוע מהוונדליזם באתר העתיקת עבדת בנגב והזדרזו להוקיע את המעשה כפוגרום ופשע נגד התרבות. לא זכור שאי פעם נחרדו שוחרי השימור מהרס שיטתי של עשרות בתים בפזורה הבדואית בנגב, שמתוכה נעצרו חשודים בהשחתת אתר העתיקות כנקמה לכאורה על הרס בתיהם, או הוקיעו את ההרס כפשע. עבדת היא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. הארגון לא מצא לנכון לכלול את יישובי הבדואים ברשימת אתרי המורשת המהוללת שלו. זהו שיעור בפוליטיקה של השימור.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ