חיית במה: הרוזן ממונטה כריסטו

העיבוד החדש של תיאטרון באר שבע ל"הרוזן ממונטה כריסטו" הוא הוכחה לכך שיצירות אמנות גדולות מתכתבות ביניהן גם כשהיוצרים לא בהכרח מודעים לכך

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

סיפרתי כבר לא פעם ש"הרוזן ממונטה כריסטו" מאת אלכסנד דיומא האב הוא הספר בה"א הידיעה של חיי. קראתי אותו לראשונה בגיל שבו מתעצבים הרשמים החזקים ביותר, 10-11, בפולנית, במהדורה המלאה (ארבעה כרכים). גם כשחזרתי אליו שנים מאוחר יותר המשכתי לראות בו ספר מופת, על אף שנכתב לא מעט בשביל הרייטינג (ופורסם ב-18 המשכים בין 1844-1846).

למי שאינו יודע - וכדאי לו מאוד למהר ולקרוא - זהו סיפורו של אדמונד דנטס, מלח בן 20 העומד בפתח קריירה של רב חובל וערב נישואיו לאהובתו הקטלנית מרסדס, הנופל למלכודת שטמנו לו חברים צרי עין בתקופת גלותו הראשונה של נפוליאון באי סנט-הלנה. דנטס מושלך ללא משפט ל-14 שנה במבצר כלא, שם הוא פוגש כומר המנחה אותו בדרך לשינוי חייו ונותן לו מפה לאוצר. דנטס חוזר לפאריס בדמותו של הרוזן מונטה כריסטו ויוצא למסע נקם אכזרי וחסר רחמים באויביו.

מובן מאליו שחששתי מעיבוד הרומן לתיאטרון. כבר חזיתי בכמה עיבודים כושלים של הספר לקולנוע, וממילא הרי קשה לספק את רצונו של אוהב כשמראים לו את אהבתו כשהיא משנה את פניה. אבל קריאת דבריו של המעבד והבמאי עידו ריקלין בתוכנייה של ההצגה בתיאטרון באר שבע הרגיעה אותי לא מעט. לא רק בגלל ההערכה שיש לי לעבודתו של ריקלין, הערכה שנרכשה, בין היתר, בשני עיבודים תיאטרוניים לספרים ידועים שיצרו תיאטרון-סיפור מרתק, המזכיר באמצעיו ובחיותו משהו שריקלין לא היה יכול להכיר מפאת גילו: את עבודותיו של מייקל אלפרדס ב"מנדרגולה" בתיאטרון חיפה בשנות ה-70 ועם להקתו האנגלית "החוויה המשותפת".

אמיר קריאף ומרינה שויף ב"הרוזן ממונטה כריסטו". מחזה על התיאטרון של החיים (תצלום: אייל לנדסמן)

בעיקר נרגעו מעט חששותי כי בתוכנייה מספר ריקלין שכמו ישראלים רבים אחרים התפלא לגלות שהספר אינו סתם רומן הרפתקאות (זה הרושם שיוצרים גרסת התרגום המקוצרת ועיבודיה) אלא רומן חניכה פסיכולוגי-מוסרי, שבאמצעות עלילתו המעולה לכשעצמה, אפשר לומר משהו על מהות האישיות ועל אופיו של התיאטרון.

משתנה עשויה בד

בתוכנייה מספר ריקלין שדווקא ברומן היסטורי-ריאליסטי המתרחש בתקופה ובמקומות מוגדרים בחר בבמה ריקה (למעט שלושה תרנים על מפרשיהם, בעיצובה של נטע הקר, וזה נכון כל כך, כי הספר מתחיל ומסתיים עם ספינת מפרש, שמגיעה בהתחלה ומפליגה בסוף). "בחודש החזרות הראשון נוצרה שפה בימתית, שלפיה אין על הבמה פריטי ריהוט והשחקנים מגלמים את התפאורה בגופם", כותב ריקלין. "אחרי חודש של חזרות שבהן נשאלתי מדי יום 'גם בסצינה הזאת לא יהיה כיסא?!' - דנטס זוכה לנוח רגע על כיסא של ממש, לצד אשה נדיבה ואוהבת, לפני שהוא יוצא שוב למסעותיו".

כשקראתי את הפסקה הזאת, וגם כשראיתי את הכיסא על הבמה בתמונה האחרונה, ידעתי שהדימוי הזה, של כיסא בודד על במה ריקה, מוכר לי היטב מאיזשהו מקום - ולא מ"הכיסאות" של יונסקו - אבל לא ידעתי מאיפה ולמה. בינתיים נסחפתי אחרי ההצגה.

מטבע הדברים ריקלין היה צריך לוותר על הרבה דמויות ועלילות משנה. הוא מיזג דמויות, ערך בהן שינויים מרחיקי לכת (המשרת האילם עלי הופך במחזה לפטפטן שהוא גם קול המוסר והמצפון, בעבודה משחקית מבריקה של יוסי צברי) אך בעיקר מיקם את כל העלילה במסגרת תיאטרונית: היא מתחילה כשדמויות מההצגה משקיפות מתוך האולם על הבמה ומעירות על אופיו המלאכותי של התיאטרון (ביניהן בולט באישיותו ונוכחותו אלון אופיר, שמגלם בהצגה שורה של דמויות, קטנות וגדולות, וביניהן את התובע וילפור) והיא מסתיימת כשהרוזן פונה אל האשה שנשארת אתו בסוף נדודיו וגלגוליו בשמה הפרטי שהוא שמה של השחקנית, מרינה שויף (היפהפייה שמשחקת גם היא בהצגה כמה דמויות, אך בעיקר את אהבתו הגדולה של דנטס).

וכך זהו מחזה על התיאטרון של החיים: זוהי הצגה על אדם "טבעי", שמפשיטים אותו מאישיותו והופכים אותו לאסיר, ואז הוא משתחרר ועוטה מסכה של נוקם כדי לגלות שזה אינו עונה על מצוקתו, ומעמיד פני אל מיטיב כדי לחזור לבסוף אל עצמו, אל השחקן, שאחרי יצירת אשליות על הבמה נח לרגע על כיסא אמיתי, לצד אשה אמיתית.

זו הצגה מלאת המצאות והברקות (סרט בד המוחזק לפני אזור האגן של הרוזן מונטה כריסטו והרוזן מורצרף מצביע כי התמונה מתרחשת כביכול במשתנה ציבורית, או שחקנים הרוקדים סטפס כדי לסמן תשדורות טלגרף הן רק שתיים מהן) והיא נשכרת ממשחק מגויס של כל הלהקה, כשכולם מחליפים דמויות, כאנשים או חפצים: יונית טובי היא גם ולנטין דה וילפור (שריקלין הורג אותה, בניגוד לדיומא) וגם היידה, בת חסותו של הנסיך וגם שולחן כתיבה וקסת דיו; רון ביטרמן הוא גם פרננד, יריבו של דנטס, גם השודד האיטלקי לואיג'י ומפה (שבספר הוא דמות מרתקת במיוחד); צבי סהר הוא גם הבנקאי-ברון דנגלר וגם מר נאורטיה הנכה האילם; נילי צרויה היא גם גברת דנגלר, וגם לה-קרקונט; ירמי רייך הוא אלבר וסוהר ומה לא.

השינוי הבולט ביותר בעיבוד של ריקלין הוא בדמותו של בנדטו, הבן הלא חוקי של גברת דנגלר והתובע וילפורט, שבלידתו נחשב ונקבר כמת, אך הרוזן מגלה אותו ומשתמש בו ככלי נקמה. ריקלין מעצב אותו כגבר בדמות אשה, זהות מינית מטשטשת ומטעה, ואורן כהן מגשים את האי-בהירות הזאת להפליא.

מסע בין מדפים

לכל ההמולה התיאטרונית העמוסה והפשוטה להפליא כאחת (האשליה נוצרת דווקא כשאתה רואה ממה מורכבת המלאכותיות שלה, בסיועם המהותי של אורן דר ואינגה ברבה; המוסיקה של דורי פרנס בהפקה של עמית פוזננסקי והתאורה של עדי שמרוני) יש ציר מרכזי: השחקן אמיר קריאף בתפקיד הראשי. הוא מוכר לצופים רבים כדמות מרכזית בהצגה "הצמה של אבא", אבל תפקיד זה לא מנצל אלא חלק קטן מאיכויותיו: הוא נראה מצוין, בוגר, גברי, בשל, הוא מדבר מצוין, והוא גם מקרין רגישות, פגיעות ומורכבות. בבית הספר למשחק ומיד אחריו גילם את "המיזנטרופ". עכשיו סוף סוף יש לו תפקיד למידותיו, והוא מוליך את הקהל ביד בטוחה בתהפוכות דמותו.

ועתה הזמן לחזור אל אותו כיסא. מה שעוד זכרתי ממנו הוא שהוא קשור איכשהו ל"פדרה" בגרסתו של ז'ן רסין. אבל איך? חרשתי את האינטרנט עד שעליתי על עקבותיה של פדרה על הכיסא: ג'ורג' שטיינר כותב על כך בספרו המפורסם "מות הטרגדיה" (1961). הוא מתפעל שם מאמנותו הבימתית של רסין בכניסה הראשונה של פדרה לבמה.

המסגרת היא ניאו-קלאסית: עלילה מיתולוגית בשורות ממושקלות בקפידה, על במה ריקה. והנה, כותב שטיינר, נכנסת פדרה לבמה, כורעת תחת העומס של בגדי האבל על בעלה תזאוס, ומודיעה שאינה יכולה ללכת יותר ועליה לשבת. בשום מקום אחר אצל רסין או בטרגדיה הנאו-קלאסית הדמויות לא יושבות, כותב שטיינר. פדרה המתיישבת מוותרת על העמדת הפנים הנשגבת, וכך נכנעת ליצריה, נפגשת עם אופיה האמיתי המוביל למותה (ולמותו של היפוליטוס). "הריקנות של הבמה הקלאסית, המופשטות של הצורה הטכנית, הם המאפשרים למחזאי להפיק את מלוא המשמעויות העשירות והאלימות מסתם כיסא". וזה נכון גם בתיאטרון המודרני של ריקלין.

אינני יודע אם ריקלין מכיר את הספר של שטיינר ואת הציטוט, וזה גם לא משנה. יצירות אמנות גדולות מתכתבות ביניהן גם בלי ידיעתם של היוצרים. אבל עכשיו, כשידעתי מה מקור הציטוט, רציתי למצוא את ההקשר. ידעתי שהספר של שטיינר נמצא בספרייתי, זכרתי שעיינתי בו לא מזמן, והחזרתי אותו למדף. זכרתי באיזה אזור, אבל לא איפה בדיוק. ביליתי ערב שלם במעבר שיטתי על כל המדפים, אך שטיינר (ספר אדום, בהוצאת פייבר, עם שדרה שחורה) נעלם כלא היה.

החלטתי לוותר על קריאת ההקשר ולהסתפק בציטוט מהאינטרנט. כמין פיצוי רציתי לעיין במהדורה המלאה של "הרוזן ממונטה כריסטו" בצרפתית שרכשתי פעם, אף על פי שאני לא קורא צרפתית. הוא נראה היטב על המדף, בשדרתו הכתומה והעבה. שלחתי יד, שלפתי אותו ממקומו, וצמוד אליו גיליתי את "מות הטרגדיה" של שטיינר. מעוצמת הרושם צנחתי על הכיסא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ