עוגה לכולנו

הוא גדל במשפחת אומנה ובפנימיות וסיפוריו רוויים בתיאורי השוליים המודרים של החברה. יחזקאל רחמים, שמוציא עתה קובץ סיפורים ראשון, שוקד על דוקטורט בסוציולוגיה וחולם על ראש ממשלה ישראלי שבלשכתו תמונה של מנהיג הפנתרים השחורים

מיה סלע
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע

לפני מספר חודשים הקריא יחזקאל רחמים בפני קהל בבית הסופר את הסיפור האוטוביוגרפי "מים", שבו מתוארת אמו של המספר קמה בבוקר עם ששת ילדיה, ביפו, ומגלה שבברזים אין מים כי החשבונות לא שולמו. האב הולך למחלקת המים "לדפוק על השולחן" ושנים לאחר מכן נפטר. בזמן הרצאה באוניברסיטה משרבט המספר על נייר "סיבת המוות: עוני".

בעת שהקריא, היתה בקהל גם אמו. הוא אומר שלא ידעה איך לעכל את הסיפור, שהיתה מופתעת ונרגשת אבל גם נבוכה. כשיצאו מבית הסופר ועמדו בתחנת האוטובוס, חזרה ואמרה "איזה פאשלות" וצחקה. "היא שאלה 'למה כולם צריכים לדעת ממה שהיה?'", הוא מספר, "אבל עכשיו היא יותר בשלום עם זה. היא רואה את המשמעות הרחבה והיא גאה בי. היא מאמינה בי הרבה יותר ממה שאני מאמין בי".

בימים אלה רואה אור "פיגומים", ספר הסיפורים של רחמים בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרת הכבשה השחורה שעורך חנן חבר. עד כה פירסם בכתבי עת, עיתונים ואנתולוגיות. שני סיפורים קצרים שכתב זכו בהמלצה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". הוא פירסם גם שני ספרי ילדים, וספר ילדים נוסף עתיד לראות אור השנה בהוצאת אגם. הוא מעיד על עצמו שאין לו קשר משפחתי עם הספרות. "אני בן של פועל בניין. אז הכתיבה לא בקעה אצלי מהקשר ספרותי אלא מהחיים. מצד שני, ההתפתחות שלי בתור כותב נעשתה בהקשר ספרותי סמיך. בעצם, אף פעם לא למדתי לכתוב".

הסיפורים בספר כוללים חוויות אישיות שרחמים עיבד לכדי מבט על השוליים המודרים של החברה. קרבות בין ילדים בפנימייה, פועלי בניין מול הקרייה מציצים על חיילות, ודילמה בין שירות צבאי בקבע של מי שצריך לתמוך כלכלית במשפחה שלו לבין מסע של אחרי צבא בבוליביה.

רחמים אומר שהיה לו מזל להיוולד למשפחה שלו, על אף שכילד גדל בפנימיות ובמשפחת אומנה. בתחילה נשלח לעלומים בכפר סבא, משם לאומנה בעכו, לאחר מכן לכפר הנוער הדסים ובסופו של דבר לפנימייה היוקרתית, לילדים מחוננים, בויאר בירושלים. את הסיבות להוצאתו מהבית הוא מסביר כשילוב של קשיים משפחתיים וכלכליים וניסיון לשפר את הסיכויים.

הוא מכיר ומבין את התמיהה שבה אנשים מסתכלים על מסלול חייו, אבל בשבילו זה לא מסלול משונה: "אלה החיים שלי. אני מקבל אותם, לומד מהם, לפעמים אפילו אוהב אותם. אני גם לא עורך ועדות חקירה להורים שלי, זה לא מניע בשבילי, לכתיבה ובכלל".

שנת הפנתר

הגישה של רחמים לחיים ולכתיבה היא לא פסיכולוגיסטית, אלא יותר סוציולוגית. לא מפתיע אם כן שכבר שנתיים הוא חי בפאריס ושוקד על הדוקטורט שלו בסוציולוגיה של הספרות, העוסק בשינויים בשדה הספרות בישראל מאז שנות ה-80. אלא שגם כאן הרקע שלו והעובדה שהוא זקוק למלגות בכדי להמשיך מאיים על ההמשך: "במשך שנתיים קיבלתי מלגה מממשלת צרפת, בניתי בסיס למחקר שבעיני היה יכול להיות מרתק. בחודשים האחרונים הבסיס הזה הולך ומתפרק בגלל מיצר כלכלי שמנתץ לי את האופק. יהיה לי חבל לוותר מסיבות חיצוניות, אבל שמעתי שעדיין יש אנשים טובים בלי תואר דוקטור לפני השם".

יחזקאל רחמים. לא עורך ועדות חקירה להורים (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

בביקור שלו בארץ היה בפגישת מחזור של בית הספר בויאר. הוא מכנה את הקבוצה שלמדה אתו שם "אצולת הפריפרייה" ו"האחים הפסיכולוגיים שלי" ומנסח את מעמדם כאלו שעומדים על הגשר עם רגל אחת בעומקים העניים של החברה והרגל השנייה במסלולים הכי לגיטימיים שלה. "אני מניח שהרבה הצליחו וגם שילמו מחירים על החיים על הגשר. אם במקרה אשמע מישהו מאתנו צועק "כל מי שרוצה יכול!", אקרא אליו, "אחי, אתה שקרן. לשם עוד לא הגענו".

רחמים אומר בשקט שוב ושוב את אותו משפט "או שהעוגה לכולם או שלא תהיה עוגה", ומדבר על סעדיה מרציאנו והתנועה שבה פעל - הפנתרים השחורים, שעליהם שמע לראשונה באוניברסיטה. "המפגש עם המאבק הזה נגע לי מאוד והשתלב בחיפוש שנמצאתי בו. אני חושב שהמאבק של הפנתרים נגע לחיים שאפשר להגיד שהייתי נתין שלהם, אם זה החינוך, הפנימיות, או הדיור הציבורי, הקצבאות, לשכת הרווחה, דברים שהכרתי מקרוב".

הוא אומר שמבחינה דורית הפנתרים הם דור ההורים: "בכרוניקה המתועדת הידיעה הראשונה על הפנתרים היא מינואר 1971, אני נולדתי באוקטובר 1971 - שנת הפנתר כמו שקראתי לה אז. היה לי מוזר ומקומם שאני כיישות ביולוגית והפנתרים כרעיון נמצאים בעולם אותו משך זמן והרבה כל כך מהתביעות שלהם עדיין רלוונטיות. זה סימן שהיה כאן משהו אמיתי שמהדהד ושעוד ימשיך להדהד".

על מרציאנו הוא אומר שדמותו "תפסה" אותו: "אדם בלי כלים כמעט אבל עם אינטואיציה של פנתר, הבנה יוצאת מן הכלל של המימד הסמלי של הקיום, אכפתיות אמיתית וים של הקרבה. אני חושב שמהמצוקה אפשר לקחת כל מיני דברים. אפשר להכריז 'מגיע לי' ולעצום עיניים ואפשר להתקדם ולהבין שמגיע לכולם, כבני אדם, ושהחברה הזאת חייבת להסדיר מינימום של אפשרות קיום ומינימום של כבוד, לא כנדבה אלא לטובת החברה כחברה".

היום, הוא אומר, צריך ללכת מעבר לרטוריקה, "לדבר על יותר משבוע קדימה בישראל זה כמעט לא חוקי, אבל אני באמת מאמין שלפני שימלאו למדינת ישראל מאה שנה, כלומר בתקופת החיים הצפויה סטטיסטית לדור שלי, יהיה לישראל אפילו ראש מדינה שמגיע מעומק החברה, ושהתמונה של סעדיה מרציאנו תהיה תלויה לו במשרד, להזכיר שטוב שהעוגה תהיה לכולם. ותסלחי לי שאני לא מתנצל על האופטימיות".

מראה מעל הגשר

רחמים לא משייך את עצמו לקשת המזרחית או לקבוצה או למפלגה אחרת, "יש קבוצה אחת שאני אוהד ושאני שמח ומברך על הקאמבק שלה וזו מכבי יפו", הוא אומר. בעיניו עדות המזרח "היהודים-ערבים" הם פוטנציאל שהוחמץ: "הם אנשי הגשר, שהיו נטועים בתוך ובין שתי התרבויות, הערבית והעברית. הם היוו גשר חזק ומלא פוטנציאל, שבמידה רבה נשרף ובוזבז, אולי מעיוורון, אולי מתוך בורות. אבל הרעיונות חיים מעל האנשים וגם מתוך גשר שרוף יכולים לצמוח ענפים ירוקים של תקווה".

למה קראת לספר "פיגומים"?

"אולי העמידה שלי בחיים דומה במשהו לעמידה על פיגומים. איש שקצת לא שייך עד הסוף, אבל גם לא ממש לא שייך, יכול להסתכל פנימה והחוצה ומנסה איכשהו לתקן. יש לפיגומים הרבה משמעויות, אני לא כופה את הפרשנות שלי על אף אחד. דווקא מעניין אותי מאוד לשמוע איך אנשים מבינים את זה, מה הם רואים".

במובן הזה הריחוק והחיים בפאריס מועילים, לדעתו, לספרות "אני מבין מה אנשים כותבים מוצאים בפאריס, זאת עיר עם היסטוריה ספרותית נוכחת. לי היא עזרה לאסוף קצת שקט שחסר לי. יש גם יתרון לעבודה בסביבה לא דוברת עברית, ככה המנגנון המייצר יותר נקי ופחות מופרע".

לאחרונה נקלע לדיון בסוגיית החוק הצרפתי, ההצעה הקוראת להגביל את ההנחות על ספרים בשנתיים הראשונות לצאתם, ויש לו דיעה נחרצת כסוציולוג וכסופר: "ככותב אם הייתי עומד בפני הברירה של למכור עותק אחד מ'פיגומים' במיליון שקלים או למכור מאה אלף עותקים באגורה אחת, הייתי הולך בלי שום היסוס על האפשרות השנייה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ