האלבומים הישראליים שעשו את תשס"ט

למרות הרושם המתסכל שהותירה השנה החולפת, כשמקשיבים שוב למגוון האלבומים הישראליים שיצאו בה, קשה שלא להתרשם מכוחם, מבגרותם ומתעוזתם. 30 סיבות לכך שתשס"ט היתה שנה טובה

בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

לכאורה זאת היתה עוד שנה משברית בחיי המוסיקה הישראלית. מכירות הדיסקים הוסיפו לצלול אל מותן; המיינסטרים ייצר עוד ועוד זמרים מנומסים ומשעממים עד אימה; השוליים הפיקו יותר מדי אלבומים בינוניים ומטה; ובשמונה מתוך עשר פעמים שפתחת את הרדיו ונפלת על שיר ישראלי חדש מיהרת להחליף תחנה. האזנה חוזרת לאלבומים שיצאו השנה היתה אמורה לאשש את הרושם המתסכל הזה. למרבה ההפתעה והשמחה, היא סותרת אותו.

10 האלבומים הישראליים הטובים של השנה - על פי רוי רגב• שי לחג: 13 שירים ישראליים חדשים להאזנה

בציר האלבומים של תשס"ט, כך מתברר, היה מוצלח מאוד. נכון שאת רוב האלבומים המצוינים שיצאו בשנה החולפת היה צריך לחפש מתחת לפנס, לעתים בעזרת מיקרוסקופ משוכלל. הם לא היו באוויר, הם לא הגיעו ליותר מאשר כמה מאות (ובמקרה הטוב כמה אלפים) של משוגעים לדבר. כל אחד מהם, כשהוא לעצמו, לא הותיר חותם.

אבל כשמציבים את האלבומים האלה זה לצד זה אי אפשר שלא להתרשם מהמגוון, מהבגרות, מהכוח ולפעמים אפילו מהתעוזה של המוסיקה הישראלית שיצאה בשנה החולפת. הנה 30 סיבות לכך שזאת היתה, למרות הכל, שנה טובה. 15 האלבומים המצטיינים (על פי הטעם שלי, כמובן) מחולקים לשתי קבוצות: חמשת האלבומים הנפלאים של השנה, ועשרה אלבומים מצוינים שנמצאים קומה אחת מתחתם (בתוך כל קבוצה אין חשיבות לסדר). רשימת 15 השירים הבולטים כוללת בעיקר שירים מעולים מתוך אלבומים אחרים שיצאו השנה. גם כאן אין חשיבות לסדר.

האלבומים הנפלאים

• רונה קינן - "שירים ליואל" (אן-אם-סי). אילו עמוס קינן היה יכול להקשיב לאלבום הזה בראש צלול, הוא היה הולך לעולמו בחזה מתוח מגאווה. רונה קינן נכנסה לתוך הביוגרפיה הנפיצה של אביה, חקרה אותה, פירקה אותה, דימיינה אותה, הרכיבה אותה מחדש ובראה סיפור שפרטיו מרתקים, אבל הרבה יותר מרתק הוא האופן שבו הם ארוגים והטון שבו הם נמסרים. הטון הזה, מאופק ולפעמים מרוחק, עשוי לצרום למי שמחשיב את קינן לנסיכת הקרח של המוסיקה הישראלית. אבל ללא הממד המרוחק "שירים ליואל" היה נותר סיפור פרטי ומוגבל ולא נהפך ליצירת אמנות נפלאה ובעלת תוקף כללי. חוץ מזה, צריך להיות חירש ואטום כדי לא להיתקל כאן באינספור ביטויים של רגש.

• רונה קינן – מתי יש הופעה?

יוני קרצ'מר - "New Dilemma" (Earsay's Jazz). הג'ז הישראלי עשה בשנים האחרונות קפיצת מדרגה מרשימה למדי, אבל שום דבר לא הכין את האוזן לקראת האלבום הפנטסטי הזה. יוני קרצ'מר הוא מוסיקאי צעיר, והלהט והתעוזה שמאפיינים אנשים צעירים פורצים מתוך הסקסופון שלו. אבל לצד אלה ניכרים בקרצ'מר גם בגרות, עומק וניסיון של ג'זיסט ותיק ולמוד קרבות. הוא מלחין בחסד, מלודיסט נהדר, נגן מדויק להפליא, ויחד עם ההרכב המצוין שהוא אסף לצורך האלבום הזה הוא יצר מפגש מלא שאר רוח (ונגיש באופן יחסי) בין מוסיקה כתובה ומאולתרת ובין ג'ז חופשי למוסיקה בת זמננו.

• "נערות ריינס" - "נערות ריינס" (לבונטין 7). מדי כמה זמן, כשיוצא בחו"ל אלבום רוקנרול פשוט ומושלם, עולה מאליה השאלה מדוע לא עושים דברים כאלה גם בארץ. אז הנה, עושים. אלבום הבכורה של "נערות ריינס" הוא פצצת רוקנרול מהירה, משוננת, היסטרית-משהו, שמערבבת בחוכמה בין אירוניה לרגש מתפרץ. וכל זה בעברית, בניגוד למקובל בז'אנר. עברית רזה, מדויקת ונהדרת. "פעם רציתי להיות חופשי, עכשיו אני עניין של מה בכך", מייבב הסולן רועי פרייליך, דרמה-קווין ממין זכר, בשיר געגועים לבחורה שהוא לא רצה פעם, ועכשיו הוא מדמיין אותה עושה את זה עם מישהו אחר. אם היא תשמע את האלבום הזה, יש סיכוי שהיא חוזרת אליו.

קותימאן - "Thru You". קותימאן (המפיק אופיר קותיאל) הרוויח ביושר את הפיכתו לסנסציית אינטרנט שהיבהבה על כל רדאר אפשרי, מה"ניו יורק טיימס" דרומה, במשך כמה ימים טובים, שהם נצח בזמן רשת. קותימאן עלה על רעיון גאוני בפשטותו: הוא סרק את האוקיינוס הבלתי נגמר של יוטיוב, שלה ממנו כמות גדולה של סרטונים ביתיים שבהם נראה אדם אחד המצלם את עצמו שר או מנגן, ואז ערך את הסרטונים לכדי יצירה חדשה. התוצאה - מעין תזמורת של אנשים בודדים, סימפוניה של אלמונים - לכדה את הרגע הנוכחי בתרבות יותר טוב מכל אלבום קונבנציונלי, וגם נשמעה מצוין. בסוף, כשאנשי "כוכב נולד" שכרו את קותימאן לעשות להם פרומו על פי אותו רעיון, הוא גם עשה מזה כסף. מגיע לו.

» לאתר Thru You

ברי סחרוף ורע מוכיח - "אדומי השפתות" (נענע דיסק). ומיוטיוב לשירת ימי הביניים. מצד אחד, ז'אנר הפיוטים המאיס את עצמו סופית השנה. מצד שני, הוא הניב לא פחות משלושה אלבומים נהדרים. "אדומי השפתות" של סחרוף ומוכיח הוא הטוב שבהם. סחרוף ומוכיח הקשיבו לא רק למשמעות של הטקסטים של שלמה אבן גבירול, אלא גם למוסיקה הדחוסה, האפלה והמחשמלת שלהם. התוצאה: אלבום דחוס, אפל ומחשמל, חגיגה ייצרית אך מוקפדת של קצב משתולל.

• ברי סחרוף – מתי יש הופעה?

האלבומים המצוינים

אביב גדג' - "תפילה ליחיד" (התו השמיני). מתי אתה יודע שאתה עומד מול יצירה מוסיקלית בעלת שיעור קומה? כשאלבום ארוך מדי, של זמר שאת הקול שלו אתה לא אוהב, נכנס לך מתחת לעור ולא מרפה ממך. חודש אחרי שיצא, "תפילה ליחיד" של אביב גדג' ממשיך לגדול מהאזנה להאזנה ולסחוף אל עומק הדרמה הפצועה שלו.

גדג' (תצלום: ינאי יחיאל)

• אביב גדג' – מתי יש הופעה?

תמר אייזנמן - "Gymnasium" (אן-אם-סי). אם אתם מכירים את אייזנמן רק כגיטריסטית של ליאור שליין, אתם לא יודעים מה אתם מפסידים. היא כותבת נהדרת, מעבדת מוכשרת, דוקטורנטית לגרוב וגם - זאת ההפתעה הכי גדולה באלבום החדש שלה - יצרנית בלדות נפלאה. לא בלדות משתפכות ומלטפות, בלדות עם קצב, נשמה ומנה גדושה של מה שאסף אבידן היה מכנה "מוג'ו".

• אסף שריג - "Fat Elvis" (פית/קית). "איפה הילד" עשתה את הקאמבק שלה השנה, והוא היה מוצלח, למה להכחיש. אבל החדשות המשמחות באמת הן שאסף שריג הוציא אי-פי מצוין, שהוכיח שגם אם הוא ממשיך להתחפר בשוחות הכי מחורעות של האינדי הישראלי, הוא עדיין אחד המלחינים המעולים שפועלים כאן. "Kill you", הרצועה הפותחת, הוא שיר שרוב הרוקרים הישראלים היו רוצחים בשביל הלחן שלו.

שריג (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

• אנסמבל "תפילאלת" - "תפילאלת" (Tzadik). המקישן והזמר יאיר הראל, הוויולן נורי יעקבי והצ'לן יונתן ניב חיברו את המסורת של הפיוט למסורת של הקומפוזיציה בת זמננו והזריקו לתוך הנגינה המעמיקה והאמנותית שלהם הרבה הומור, תיאטרליות ורגש חשוף. ג'ון זורן, הגורו של סצינת הדאון-טאון הניו-יורקית והבעלים של חברת התקליטים "צדיק", נפל מהכיסא כשהוא שמע את המוסיקה הזאת, ובצדק.

"מריונטה סול" - "עיר הפועלים" (שקשוק השפנים). למוסיקה של סוף העשור הזה יש אובססיה קשה לשנות ה-80. החיבור בין פופ סינתסייזרים לפוסט-פאנק, עם תוספת של טוויסט אלקטרוני עדכני, הוא במידה רבה הצליל של התקופה, ואף אחד לא הביא אותו לישראל בצורה יותר מרשימה מ"מריונטה סול".

• אוריאל הרמן ואהוד אטון - "חצאי צבעים, חצאי קולות" (תובנות ועוד). אחת ההפתעות של השנה. שני סטודנטים באקדמיה למוסיקה בירושלים, שהלחינו את שיריה של רחל בצורה ששילבה בין הלחנה אמנותית לבין כתיבה של שיר פופ. הם קיבצו סביבם אנסמבל נפלא של זמרות (איילה אינגדשט, ליאורה יצחק, נתי רוזנטל) וזמרים-נגנים (אלי מגן, אלי דג'יברי), מסרו את שרביט העיבוד בידיו החכמות של עדי רנרט ויצרו אלבום יפהפה.

אתי אנקרי - "בשירי רבי יהודה הלוי" (התו השמיני). בניגוד לברי סחרוף וחברי אנסמבל "תפילאלת", אתי אנקרי לא לקחה את הפיוטים של רבי יהודה הלוי למקום חדש ומסעיר. להיפך, היא הביאה אותם למקום הכי קרוב, הכי אינטימי, ועשתה אתם נפלאות. מבחינה ווקאלית טהורה, זה האלבום הכי יפה של השנה.

רמי פורטיס - "פורטיס משולש" (נענע דיסק). כל מה שאנחנו אוהבים בפורטיס, כפול שלוש (טוב, כפול שתיים: "חימושניגיגי", החלק האחרון באלבום החדש והמשולש, לא באמת מחזיק מים. הלוואי על כולם צרות כאלה).

קרני פוסטל - "חדר" (T-Ent). לא לגמרי ברור מה ההצדקה לאלבום הזה, שבו פוסטל מבצעת שירים ישנים שלה עם אנסמבל נגנים מובחר. אבל כשמוסיקה מצלצלת כל כך יפה היא לא זקוקה להצדקות.

אסף אמדורסקי - "הרי את" (א"א מוסיקה). אלבום גירושים שהוא ההיפך המוחלט מכתבת סופשבוע צהבהבה לצורך קידום של אלבום גירושים. מוסיקה רכה ומורכבת, טקסטים שמביאים את הצד שלה יותר מאשר את הצד שלו. אמדורסקי כמעט הרס את כל העדינות הזאת עם מופע אלקטרוני אלים, שהוא זנח למרבה השמחה אחרי כמה ניסיונות.

15 השירים הטובים

• אסף אמדורסקי - "רכבת לצפון". רצועה שצריכה להופיע בספר ההדרכה של הפופ הישראלי תחת הכותרת "כך בדיוק צריך להישמע שיר פתיחה של אלבום".

• יעל דקלבאום - "100% Light". אופטימיות קוסמית בלתי ניתנת לעצירה. גם כך צריך להישמע שיר פתיחה של אלבום.

שלומי סרנגה - "מונו". שנה שבה השיר שהושמע הכי הרבה ברדיו הוא שיר מצוין לא יכולה להיות שנה גרועה.

• גלעד כהנא - "Money Man". מטפלת פיליפינית סוגרת חשבון עם הקשיש שלה. גלעד כהנא בשיאו.

• שלום חנוך - "העיקר". שלום חנוך 2009 הוא כבר לא המלך שהיה פעם. איזה כיף לשמוע שהוא יודע לצחוק על זה.

• אבי בללי ויהודית רביץ - "מחבואים". המלים הקשות של דליה רביקוביץ' והחזון המוסיקלי של אבי בללי מוציאים מיהודית רביץ עומקים לא מוכרים של יגון וקדרות.

• אלי רוזן - "בתים בעיר". "עוד לא מצאתי את המשקה שלי, שלא לדבר על דברים אחרים", שר אלי רוזן. שיר נפלא אחד הוא כבר מצא.

• רמי פורטיס - "השיר של ז'ק". ז'אן ז'ק גולדברג ז"ל מחבק את הסנר בקברו. אחד השירים הכי מרגשים בקריירה המפוארת של פורטיס.

• "טרי פויזן" - "Comme Ci Comme Ca". יש רגעים שבהם אדם צריך את פופ הסינתסייזרים שלו כוחני, מלאכותי וחסר בושה. ההנאה האסורה של השנה.

• דניאל זמיר - "סוויטה לגלעד שליט, חלק 2". סוויטה? לגלעד שליט? בקולו של סקסופוניסט ג'ז? הרעיון נשמע בעייתי, הביצוע מופלא.

• "מריונטה סול" - "עשור". ליין הקלידים של השנה.

• הפרויקט של עידן רייכל - "מהיום שהלכת". גם באלבום משעמם יכולות להתחבא פנינים. הלחן של רייכל יפהפה והשירה של שמעון בוסקילה קורעת.

• עמיר לב - "YMCA". "ילד מזיע נכנס מבקש טרופית / כל הדרך מהמגרש בשמש ליד הכביש / ועוד אחרי אימון, אני משתדל לזכור את הפנים / הכוכבים הגדולים באים מהמקומות הקשים". עמיר לב מדווח מהשטח כמו שרק הוא יודע.

• אביתר בנאי - "לילה כיום יאיר". האלבום של בנאי עבד נהדר ברמת השיר הבודד וקצת פחות טוב כיצירה שלמה. זה השיר הכי יפה.

• אביב גדג' - "תפילה ליחיד". זה לא שיר, זאת מפלצת. 11 דקות שמתחילות במשפט בלתי נשכח ("בסוף היו אלה עלים דקים של סתיו שהכריעו אותי בכל כובד משקלם") ומסתיימות עם קרשנדו מפיל של גיטרת מטאל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ