כנר מכוכב אחר

גדעון קרמר, אחד הכנרים החשובים בעולם, שביקר וניגן כאן החודש, מגדיר עצמו "חוצן". המוסיקאי, שנולד בלטוויה לאם גרמנייה ואב יהודי, חי במשך שנים ברוסיה וכיום נודד ברחבי העולם, מסביר: "אני גר במוסיקה"

נעם בן זאב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

ישנן שלוש תחרויות בינלאומיות בכינור שנחשבות ליוקרתיות והקשות מכולן: תחרות צ'ייקובסקי ברוסיה, תחרות המלכה אליזבת בבלגיה ותחרות פגניני באיטליה. גדעון קרמר זכה בפרס ראשון בכל השלוש. עצם הזכייה אולי לא מעידה על גדלות: לפעמים יש סוסי תחרויות שיודעים לזכות, אף שאינם דווקא אמנים טובים או מעמיקים מאחרים; אבל מי ששמע את קרמר מנגן, סונטה של בטהובן או פרטיטה של באך, וגם קונצ'רטו רומנטי מסובך עם תזמורת, יודע שהשופטים בתחרויות ההן לא טעו: אכן מדובר באחד הכנרים החשובים שצמחו במאה ה-20.

קרמר בא לביקור לא ארוך בישראל, לנגן בפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית בירושלים בתחילת החודש - פסטיבל שמנהלת הפסנתרנית אלנה בשקירובה, שהיתה אשתו הראשונה ואחרי פרידתם נישאה למוסיקאי בינלאומי מרכזי אחר: דניאל בארנבוים.

בעקיפין תולה קרמר את התהפוכות הרומנטיות בחייו בנדודים שהם מנת חלקו. הוא חולק את זמנו בין ביתו בריגה, לטוויה, שם נולד, לבית שהוא מחזיק באוסטריה ובמקביל הוא נע ונד בין פסטיבלים ברחבי אירופה, שמהם הוא ממשיך מיד הלאה למסעות קונצרטים בעולם. "הנסיעה היא משא כבד", הוא אומר. "מלחינים וסופרים וציירים יכולים ליצור ולגור במקום אחד. כמבצע אין ברירה, חייבים לנסוע, כמו איש שירות משלוחים. לקהל נראה טבעי לגמרי שהאמן בא אליו, ואיש לא מקדיש אפילו מחשבה רגעית על החיים של האמן הזה - שמבלה ימים אין-סופיים בבתי מלון, שדות תעופה, לרבות עימותים מייגעים חוזרים ונשנים עם אנשי המכס והביטחון שם. לא הייתי ממליץ על כך לאיש".

דווקא זה נשמע מאוד רומנטי.

"זה לא היה מעולם רומנטי, ובוודאי לא עכשיו, בתקופה הטכנולוגית: להיות כלוא שעות וימים במטוסים ורכבות ואוטובוסים, יש בכך משהו רומנטי? והחיים הפרטיים שנפגעים: רק בני המזל מצליחים לבסס חיים יציבים עם בני זוג קבועים. לכן יש הרבה מאוד מבצעים שנפרדים ומתאהבים ומתחתנים ומתגרשים. לאור הזרקורים יש גם צל, צד אפל - וזה הוא".

הפרסום וההצלחה לא מקלים במקצת?

"הם מביאים אתם רק יותר דאגה ויותר אחריות. הפרסום רק מגביר את הקושי לבדוק ולשאול תדיר מה אני צריך לעשות, מה אני עושה מתוך רצון אמיתי ומה רק כי דורשים ממני וכופים עלי. כשאתה צעיר הכל מרתק. האדם מתאווה לראות ולהיראות ולנסות הכל, והתשוקה הגדולה היא ההצלחה. כשמצליחים סוף סוף - אז עולה השאלה איך האדם נשאר נאמן לערכים שלו, וזה לא קל. הרבה אמנים לא מצליחים ליישב בין היכולת לייצר הופעות שיצליחו במספר וביוקרה שלהן לבין היושרה שכל הופעה דורשת. אחרי ההצלחה עלולים להפסיק לשאול שאלות, והסכנה לבגידה בערכים עולה".

למה אתה מתכוון במונח ערכים?

"לנאמנות למוסיקה, לנאמנות לחברים, לנאמנות לעצמך".

בנה של תקופה

קשה להצביע על הצלחה גדולה יותר מזו שנחל גדעון קרמר. זאת פקדה אותו כבר כשהיה בן 16, עת זכה בפרס לאומי חשוב בארצו, לטוויה. הוא נולד בעיר הבירה ריגה ב-1947, התחיל ללמוד לנגן בכינור כשהיה בן ארבע בהדרכת אביו וסבו - שניהם נגני כלי קשת ידועים - ובן שבע התקבל לקונסרבטוריון.

גדעון קרמר. מסתובב ברחבי הגלובוס כמו איש שירות משלוחים(תצלום: טס שפלן / ג'יני)

ההצלחה רדפה אחריו גם כסטודנט: בהיותו בן 18 התקבל לאקדמיה המוסקוואית המהוללת "קונסרבטוריון צ'ייקובסקי" וזכה למורה הגדול של זמנו, הכנר דוד אויסטרך. לאחר שזכה בתחרויות בינלאומיות כבר היה לכוכב וניגן על הבמות החשובות בשיתוף פעולה עם צמרת המבצעים. הרשימה אין-סופית. לאונרד ברנשטיין, הרברט פון קאריאן, ניקולאוס הרנונקור, לורין מאזל, ריקרדו מוטי וג'יימס לויין היו בין אלה שניצחו עליו; קרלהיינץ שטוקהאוזן, ארבו פארת, אסטור פיאצולה, סופיה גוביידולינה, לואיג'י נונו - אלה בין המלחינים שכתבו לו ועבדו עמו; חברות ההקלטה הגדולות חתמו אתו חוזים והוא הקליט יותר מ-100 תקליטים ודיסקים; הוא כתב ארבעה ספרים, זכה באין-ספור פרסים והקים פסטיבל מוסיקה באוסטריה ותזמורת קאמרית בניצוחו: "קרמרטה בלטיקה" שנקראת על שמו ומאגדת נגנים מהמדינות הבלטיות.

ובכל זאת, נדמה שדבר לא בולם את הכוח שמניע את קרמר קדימה. הזהות שלו היא חלק מכך: "נולדתי וגדלתי בלטוויה, אבל מעולם לא נחשבתי לטווי", הוא מספר, "הייתי חוצן, יצור מעולם אחר. סבי היה שוודי, אמי גרמנייה ואבי יהודי - ניצול שואה. יותר מ-30 בני משפחה שלו נספו, ביניהם אשתו והילד שלו. אני סימלתי את החיים החדשים שלו, ואני לא מתכחש לצד הזה בזהות שלי. אמנם אני מזהה עצמי כלטווי בעיקר - כי בארץ זו גדלתי ושם נהייתי מוסיקאי. אבל 15 שנה ברוסיה, בקונסרבטוריון, עם המורה שלי אויסטרך, עם המלחינים בני זמני שנקשרתי אליהם: אני אמנם לא רואה עצמי רוסי, אבל הגורל של רוסיה, והמצפון של רוסיה, והאנשים בה - הם חלק ממני. אני בנה של התקופה הזאת. לכן, מה אני - פשוט אין ביכולתי להגדיר, וגם הביטוי הפופולרי 'קוסמופוליטי' לא מדבר אלי. אני פשוט משתדל להיות עצמי".

תיאטרון אבסורד

שאלת הזהות הביאה את קרמר להגות הצגה מוסיקלית מיוחדת, שהוא מכנה "להיות גדעון קרמר" וכותרת המשנה שלה היא "עלייתו ונפילתו של מוסיקאי קלאסי". בשיתוף קומיקאים מוסיקליים ותזמורת "קרמרטה" שלו הוא מעלה את ההצגה בכל העולם, ואפשר לראות חלקים ממנה ביוטיוב. "העלילה מבוססת באופן כללי על החיים שלי ועל הדרך שבה אני רואה את ההשפעה של המוסיקה על החברה - כמובן בביקורתיות; אבל בסופו של דבר העלילה היא כללית, לא עלי באמת".

ואם כך, מה זה אומר, "להיות גדעון קרמר"?

"חוצן, יצור מכוכב אחר, שלא גר במקום מסוים אחד. אני גר במוסיקה - ולכן בכל מקום".

אתה גם בנה של התקופה הסובייטית: נפגעת ממנה באופן אישי?

"ודאי. בבגרותי כל הזמן שמעתי אסור ואסור ואסור, והרבה סירובים - לנסוע, להופיע, לנגן בעולם. ובכל זאת לא רציתי לעזוב את רוסיה: המשטר הסובייטי היה רשע, אבל היה מלא ניגודים - למשל ההשקעה במוסיקה ובחינוך מוסיקלי. כמה אבסורדי שאחרי שעזבתי התחלתי לשמוע שוב לאווים וסירובים, זאת כשרציתי לבוא לנגן שם. רק אחרי נפילת הקומוניזם, מ-1989, חזרתי להופיע שם - לא הרבה, אבל לפחות פעם בשנה. ולפני כן, לפני 32 שנה, באתי בפעם הראשונה לישראל, להופיע כאן עם לאונרד ברנשטיין: מסתנן למחצה, כי לא היו אז יחסים דיפלומטיים בין רוסיה לישראל וזה היה אסור".

חדירה כזאת של פוליטיקה למוסיקה ודאי השפיעה עליך בדרך כלשהי.

"במהותי אני לא מגדיר עצמי אדם פוליטי. לא שאפתי לקחת חלק בפוליטיקה ולהצטרף למפלגה כלשהי. אבל ההיבט הפוליטי אכן השפיע עלי, על חיי והתבגרותי; ואצלי ההשפעה הזאת מתבטאת בסולידריות שפיתחתי עם כל מי ששואף לחופש, עם כל קורבן של דיכוי. למשל, בקרוב אנצח על הסימפוניה הרביעית של ארבו פארת: הוא אדם א-פוליטי, אבל כתב אותה למען קורבן כזה של דיכוי, מיכאיל חודרוקובסקי, ואני אנגן אותה עם התזמורת שלי בגרמניה ובריגה - לתמיכה בכל מי שסובל מדיכוי. לא אעלה על בריקדות ולא אצהיר הצהרות פוליטיות - אני רק רוצה לעורר את המצפון של בני האדם. יהודי מנוחין, מסטיסלב רוסטרופוביץ, פבלו קזאלס, ברנשטיין - הם עשו זאת בעבר, ועל כל אחד מוטלת האחריות להמשיך בזאת. האמנות היא לא רק ביטוי של יופי, יש בתוכה גם מוסריות עמוקה; וממרומי הכבוד והיקר של ההצלחה אסור לאמנים לכוח שהם חייבים להתבטא נגד האי-צדק".

גם בישראל יש ביטויים של דיכוי ואי-צדק.

"וכמוה בכל העולם, בצ'צ'ניה ובגיאורגיה וברוסיה וארצות הברית, וגם בגרמניה. העלייה וההתחזקות של קבוצות שמסרבות לדיאלוג, כאן ובכל העולם - זה מה שמדאיג אותי; כי הקבוצות האלה, הם הטרוריסטים האמיתיים, ולא חשוב אם הם מחוללים טרור פיסי או פוליטי. הדיאלוג הוא ההכרה באחר, ההבנה שהרגש של השני הוא הרגש שלנו גם כן. חשוב לדעת זאת. יש לנו נטייה לחשוב שהשני, אם זה חבר או בן זוג או אויב, הוא הטועה ואנחנו הצודקים; וקשה לנו להבין ששורשי הטעות שלו נטועים באותו מקום של שורשי הצדק שלנו. אני לא יכול לראות במי שנקרא 'אויב' נבדל ממני, מחוץ לי. והדברים הללו הלוא נאמרים מאות שנים, אני לא המצאתי אותם: אני רק חוזר עליהם מפעם לפעם, כדי להזכיר".

מוסיקה גם היא משמשת מצע למשותף לבני האדם.

"כן, מוסיקה נכתבת לאנשים על ידי אנשים, אבל אני גם חושב שמעבר לכך צריך להיות לה מסר, ושלא תהיה מיועדת רק לאניני טעם. המלחין מאוריסיו קאגל אמר פעם, 'יש יותר מדי מלחינים שמלחינים למלחינים' - ואני מסכים. המוסיקה צריכה לכוון לקהל רחב יותר. ואני לא מתכוון למוסיקה פשטנית ורדודה והמונית: היא עדיין חייבת להישאר עמוקה ועשויה באמנות ומורכבת ובעלת מסר. זה כמו אוכל: מזון ירוד וקלוקל נאכל על ידי מיליוני אנשים בעולם, אבל זה לא מוכיח שהוא מזין. כולם יודעים שהאוכל הכי טוב אינו התעשייתי אלא הביתי; ולמה - כי הוא בושל בבית. הוא בושל באהבה ונועד למי שאוהבים אותו; ומה שעושים באהבה זה הכי טעים. מוסיקה צריכה להיעשות כך - פשוטה ומורכבת ונצחית כמו אהבה".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ