אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסיכולוגים מציגים: החדר האינטימי שלי

העיצוב של החלל שבו מתבצע תהליך טיפולי אינו עניין של מה בכך. ארבעה פסיכולוגים ומטפלים פותחים את דלתות החדר האינטימי שלהם

תגובות

כאורה הדרישות פשוטות. כל מה שצריך זה חדר קטן, שתי כורסאות, שולחן שאפשר להניח עליו כוס מים, שעון, קופסת ממחטות ופח. הדלת נסגרת, אפשר להתחיל בטיפול. אולם מתברר שהמצב שונה לחלוטין: אלפי בובות מיניאטוריות, קסתות דיו עתיקות, פסלי בודהה קטנים ואינספור פריטים שנבחרו בקפידה מעטרים את חדריהם של מטפלים ברחבי הארץ. פרטים רבים מבדילים בין החדרים, שעוצבו כל אחד על פי אופיו של המטפל. רק דבר אחד משותף לכולם: שום פרט בהם אינו מקרי.

"בשונה ממקצועות אחרים כמו עורכי דין או רואי חשבון, שם בדרך כלל חדרי העבודה דומים כולם, חדרי הטיפול של פסיכולוגים הם חדרים מאוד אישיים שמהווים חלק מהטיפול", אומרת ד"ר נורית ידלין, פסיכולוגית קלינית ומדריכה בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל אביב, המצלמת מזה שנים חדרי מטפלים. תערוכת התצלומים שלה, "חדרי טיפול - מבט מבפנים", הוצגה באוניברסיטת תל אביב ובכנס הבינלאומי לפסיכותרפיה ופסיכואנליזה התייחסותית שהתקיים בחודש מאי בתל אביב. "כמו שהמטפל מנסה לפענח את המטופל, גם המטופל מנסה לפענח את המטפל דרך החדר, מנסה ללמוד עליו דרך הספרים, הקישוטים ושאר החפצים".

לדברי ידלין, מטפלים לא נוהגים להיעזר במעצבי פנים והחדר מעוצב על פי טעמם, ניסיונם והתפתחותם האישית והמקצועית ונוטה להשתנות לאט במשך השנים, לספוג לתוכו פיסות מעברם ומחייהם המקצועיים. "טיפול נפשי מתקיים בתוך מסגרת וגבולות, חלקם בעלי אופי 'מופשט', כמו זמן קבוע, תשלום, תדירות וקביעות, וחלקם בעלי אופי מוחשי, קונקרטי, שבא לידי ביטוי בחדר - איך יושבים או שוכבים, המרחק בין המטפל למטופל או התאורה. מרבים לדבר על מרחב הטיפול כמרחב המאפשר עבודה פנימית, צמיחה או גדילה, אבל לאחרונה ניתנת גם יותר תשומת לב לדרך שבה המאפיינים הנראים לעין, המושפעים מהתפישות הטיפוליות, משפיעים על אופי המפגש הטיפולי". ארבעת המטפלים הבאים, שחדרי הטיפול שלהם מעניינים במיוחד, מעידים על הקשר בין הקליניקה לטיפול.

מי: איתמר בשן, בן 56, פסיכולוג קליני בכיר וממייסדי "בית בהאוונא, מרכז ללימוד הדרך הבודהיסטית ולמדיטציה"

איפה: הצפון הישן של תל אביב

מה: בדומה למטפלים רבים, גם איתמר בשן בחר למקם את הקליניקה שלו בדירת מגוריו. אולם בניגוד לרוב המטפלים, הקליניקה שלו כוללת שני חדרי טיפולים, או כמו שבשן מבקש לקרוא להם, "שני מרחבי טיפול". האחד, סטנדרטי יותר, דומה במבנהו ובתכולתו לחדרי טיפולים רבים. הצבעים ששולטים בו, כמו בשאר הבית, הם לבן וצהוב, בצבעוניות בהירה וחמה אבל לא חמה מדי. אפילו קופסת הממחטות צהובה.

הקליניקה של איתמר בשן

המרחב הטיפולי השני הוא חלל לא גדול בתוך אחד החדרים, גודלו כמטר וחצי על שני מטרים. במרכז החלל דרגש קטן שמכוסה במפה לבנה ועליה שלושה פסלי בודהה קטנים, אגרטל עם ורדים צהובים, שתי קערות ויאטנמיות קטנות ונר. מאחורי הדרגש תצלום של פרט מתוך פסל של בודהה, ומצדדיו - כריות ישיבה צהובות ועגולות המונחות על גבי מזרון מרובע לבן. הדגש הוא על סימטריה.

וילון גלילה יפני לבנבן מרכך את אור השמש הישירה. הקירות צבועים לבן ואין לעין במה להיאחז, מלבד במטפל שיושב מול המטופל במרחק לא רב, ובארונית המכילה עשרות קסטות ישנות זו לצד זו. הקלטות מכילות שיעורים שהעבירו נזירים במנזר באנגליה, שהוקלטו על ידי בת זוגו של בשן, תור גונן, מורה למדיטציה וחוקרת איורים בספרות ילדים, המשתמשת גם היא במרחבי הטיפול והיתה שותפה בעיצובם.

דבר המטפל: "אני לא משתמש בקסטות במהלך הטיפול. הן אמורות לעורר תשומת לב שלא חייבים להחליף ישן בחדש. זו הצהרה, איזה תוכן אני יוצק בחיים שלי. כל עוד זה עובד והקולות נשמעים טוב, למה להחליף. גם הפרחים נשארים עד שהם נובלים ולא מוחלפים מדי יום.

"פסלי הבודהה מלווים אותי כבר הרבה שנים וחלקם עברו כבר כמה קליניקות. אין להם חשיבות מלבד התזכורת שהחיים יכולים להתעלות מעבר ליום יום, מעבר ללהשיג עוד משהו, עוד חפץ, עוד חדר בבית. זה מה שאני מנסה לעשות עם החיים שלי וזה מה שאני מקווה שאני מצליח לעזור לאנשים אחרים, לעשות משהו יותר משמעותי בחיים שלהם.

"הטיפול שלי הוא לא 'בודהיסטי'. אלו החיים שלי. המטופלים לא באים אלי לקליניקה, הם באים למקום שבו אני גר. מתוך תחושה שהטיפול המסורתי לא מספק, אני משתדל להכניס משהו מצורת החיים שלי לאיכות המפגש הטיפולי, את המסר שהכל לגיטימי, שהכל בסדר. הדגש הוא לקחת את עצמך קצת פחות ברצינות, ובאופן פחות אישי.

"בדרך הבודהיסטית אין מורה ותלמיד, או לצורך העניין מטפל ופציינט. יש מושג שנקרא 'קליאנהמיטה', שפירושו חבר טוב לדרך, נבון ומנוסה, זקן יותר. זה משפיע כמובן על הטיפול אבל גם על עיצוב המרחב הטיפולי. כשאתה יושב בלי נעליים, על הרצפה, קרוב לקרקע, יש בזה משהו חשוף ששובר את הדפוסים הרגילים. גם הסימטריה בחלל אינה מקרית, ונובעת מקיומו של מפגש שוויוני בין שני אנשים שעוברים ביחד תהליך".

מי: רותי פרנק, בת כמעט 60, עובדת סוציאלית, בוגרת בית ספר לפסיכותרפיה

איפה: כפר סבא

מה: חדר הטיפולים של רותי פרנק, הממוקם בדירתה, עמוס במאות ספרים ובאלפי בובות מיניאטוריות - אבירים, גמדים, נחשים מצריים זהובים, אינדיאנים מניפי גרזן, קוסמים, דרקונים, דרדסים ואפילו קברים עם מגני דוד. מבעד למסך המחשב מציץ פרויד כדמות מצוירת שיצאה מסרט גיבורי פעולה. על שולחן קטן בצד ממתינות שרשראות חרוזים צבעוניות, חבילות של מנקי מקטרות, מקלות עץ צבעוניים, שרשראות כסופות ועפרונות צבעוניים. קופסת הממחטות הסטנדרטית הוחלפה בשפופרת דבק ענקית, שבמקום דבק מוציאה חתיכות טישו, ובין כל הבובות, הספרים וחומרי היצירה בולט בהיעדרו שעון.

פרנק היא מטפלת מוסמכת בשיטה המכונה טיפול במשחק בחול ("ארגז החול"), שיטה המאפשרת למטופל להשתמש במיניאטורות ובאוביקטים כדי ליצור בארגזי החול עולם המקביל לעולמו הפנימי. השיטה התפתחה מטיפול בילדים והורחבה בהמשך גם לטיפול במבוגרים. בנוסף מטפלת פרנק גם בטיפולים "רגילים". את דרכה הטיפולית החלה פרנק כקצינת בריאות נפש בצבא. לאחר תשע שנים שבהן טיפלה במחלקות סגורות, ב-15 השנים האחרונות היא מטפלת במחלקת הילדים והנוער בשלוותה, במקביל לעבודתה בקליניקה הביתית.

דבר המטפל: "ריתק אותי תמיד להבין יותר את עולמו של הפציינט הפסיכוטי, להיכנס לחוויה שלו. הדבר הכי קרוב שמצאתי למחלקה הסגורה היה מרפאת ילדים. יש משהו דומה בצורת המחשבה, שמערבת מציאות ודמיון. ככל שהילד צעיר יותר, המציאות והדמיון אינם מופרדים, והמטפל צריך להפעיל דמיון ויצירתיות כדי להבין טוב את הילד ולתקשר אתו בשפתו.

הקליניקה של רותי פרנק

"אחרי המפגש הראשון עם ארגז החול הרגשתי שנכנסתי לעולם של עליסה בארץ הפלאות. הכל היה צבעוני ומלא חיים. באופן מטאפורי ניתן לומר שאוסף הבובות מאפשר למטופלים לחלום באופן אקטיווי. אוסף המיניאטורות המוצגות על המדפים אמור לייצג את כל תחומי החיים והרבדים הנפשיים - דברים מעולם המציאות, מעולם הטבע, מהמיתולוגיה, מעולם הפנטסיה ועוד. האובייקטים הרבים המוצגים בחדר אמורים לגרות את החושים ולעודד את המטופל לחוות, להרגיש ולעבד חלקים 'רדומים' או מודחקים בעולמו הפנימי.

"על אף שהוא יכול להיראות אקראי, יש היגיון בסידור ושום דבר לא מקרי, גם העובדה שאין שעון. אני לא אוהבת לעבוד עם זמן נוקשה ומשתדלת להשאיר תמיד זמן בין המטופלים, בין רבע לחצי שעה. אני נוהגת לעשות טוויסטים במדף, לשים משהו שלא קשור לעולם התוכן, לשחרר את המקובעות. העומק של המדף שמאפשר להכיל הרבה דמויות, והעובדה שמדפי הזכוכית שקופים, מעודדים את הלא מודע של המטופל לחטט. בתוך החלוקה יש אי סדר עדין שגם הוא משתנה מדי פעם. למשל, בתוך קבוצה של בובות בנושא מלחמה לשים פתאום חיה, או משהו ששייך לבית, במיוחד אם אני יודעת שמישהו נדבק למדף מסוים בכל פעם.

"אנשים מופתעים לפעמים כשהם נכנסים לחדר, אבל עוד לא קרה שמישהו אמר שזה עמוס לו מדי. התחלתי את האוסף לאט ובזהירות, ומאז הוא התרחב. מדי פעם אני צוחקת שאני קונה בובות במקום לקנות ספה חדשה לסלון".

מי: ד"ר דוד גרין, בשנות ה-60 לחייו, מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית ומנהל מכון גרין לפסיכולוגיה מתקדמת

איפה: צפון תל אביב

מה: שעונים שמפוזרים בחדר (לפחות עשרה), קסתות דיו בתוך ארון עם דלתות זכוכית, משקולות לנייר וינשופים הם רק חלק מהאוספים שנמצאים בקליניקה של ד"ר דוד גרין. לא את כולם אסף בעצמו. את הינשופים כולם קיבל במתנה - מטופל אחד קנה וזה המשיך משם. החדר מכוסה בשטיח מקיר לקיר. בצדו האחד ספה ושתי כורסאות, ובצד השני שולחן עץ אובאלי צרפתי בן 150 שנה עם רגליים שמעוטרות בגילופי אריות, המפריד בין כורסת עור שחורה לכסאו של המטופל. על המדפים מונחים ספרים רבים - ספרות מקצועית לצד ספרות קריאה, דיסקים של מוזיקה קלאסית. תמונות משפחתיות שמופנות רק אליו לצד תמונה משותפת שלו יחד עם הסופר גבריאל גרסיה מרקס, שאותו הכיר דרך חברים משותפים, ולידן בובות אצבע של קאנט ושל דוסטויבסקי ופסל קטן בדמותו של פרויד.

דבר המטפל: "האוספים הם ההיבט האובססיווי הכפייתי באישיות שלי, מעבר להנאה, לחקירה ולעניין שאני מוצא בהם. איסוף וצבירה של חפצים מוכר אצלנו כהתנהגות כפייתית, אבל כשזה נוגע לחפצים בעלי ערך אסתטי זה ניסיון לעדן את הדחף הזה.

הקליניקה של דוד גרין. ההיבט האובססיווי באישיותו של המטפל

"במשך שנים הייתי אספן של שעונים והיה לי מובן מאליו שהם ייכנסו גם לקליניקה שלי. מעבר לאלמנט האספנות יש כאן גם אלמנט פילוסופי על הזמן שבורח לנו וזה מפקס גם אותי וגם את המטופל בעבודה הטיפולית. זה מאפשר לו להתארגן, לקבוע לעצמו את הקצב, להחליט האם ניצל את השעה, האם אמר את מה שרצה להגיד, ולתכנן את הסיום של הפגישה. זה לא מפגש מיסטי או מטאפיסי, הוא מיועד לעבוד. גם אני וגם המטופל עובדים מאוד קשה במהלך הפגישה, ועם השנים למדתי כמה מושג הזמן חשוב.

"הקליניקה היא קודם כל מקום העבודה שלי, אני מבלה בה המון שעות ולכן יש חשיבות עצומה שהיא תתאים לצרכים שלי, שיהיה לי נעים לשהות בה. היא מבודדת מהחוץ, החלונות כפולים - אין גירויים מהחוץ, רק מה שהאדם מפיק מעצמו. החדר אמור לתת תחושה של נוחיות, הפנמה, מבט פנימה.

"בניית הקליניקה היא תהליך שמלווה את ההתפתחות של כל מטפל. לא הייתי קורא לזה עיצוב. אני חובב רהיטים עתיקים, ככה זה גם אצלי בבית. אני קבעתי הכל - הזמנתי רהיטים, קבעתי צבע, תליתי את השטיח האפגני מאחורי הכסא שלי. הגעתי למסקנה שלבהות בקיר לבן מאחורי זה בוטה מדי. גם השולחן הופך עם הזמן להיות ידיד של מי שיושב לידו מספיק זמן. הוא אפילו הופיע בחלומות של כמה מהמטופלים.

"הקליניקה מלאה, מרופדת, מגרה אינטלקטואלית, משדרת רצינות. אין פסיכולוג שלא ראה את הקליניקה של פרויד ואין לי ספק שבמידה כזו או אחרת היא היתה האבטיפוס שלי. אז את הקליניקה של פרויד אין לי, אבל יש לי את פרויד בקליניקה".

מי: ד"ר שרה איוניר, בת 65, פסיכותרפיסטית בעלת תואר דוקטור בעבודה סוציאלית קלינית. ממקימי ובעלי מכון שינוי בקיבוץ גליל ים

איפה: צפון תל אביב

מה: כדי להגיע לקליניקה של שרה איוניר צריך לעבור דרך סלון ביתה ולצאת לגינה שבקצה אחד שלה בריכת דגים קטנה, ללכת כמה צעדים על שביל האבנים עד שמגיעים לביתן משושה קטן, שקוטרו כארבעה מטרים. מבין ששת קירות המבנה ארבעה עשויים זכוכית שקופה וניתן להשקיף דרכם מתוך המבנה החוצה ולהפך. המבנה שימש בעבר חדר העבודה של בעלה של איוניר, שגם בחר את רהיטי העץ שבתוכו - שולחן מרשים ומאסיווי, ספרייה ישנה, ארון עם דלתות זכוכית, שתי כורסאות ושולחן קטן שמפריד ביניהן, כולם משוק הפשפשים. לפני 15 שנה החליטו איוניר ובעלה להתחלף בחדרי העבודה לאחר שאיוניר הרגישה שהקליניקה, שהיתה במרכז הבית, לא היתה מנותקת מספיק מהבית.

על השולחן והמדפים מפוזרות בובות בבושקה ותמונות משפחתיות, ספרות מקצועות, לוח שחמט, שעון קטן שמסתתר בין החפצים ועוד. על הקיר תלויים בין השאר תעודות הכשרה מקצועיות, תעודת הסמכה של אביה של איוניר לרבנות ושטיח רקמה מהודו.

דבר המטפל: "לכל חפץ הכי קטן בחדר יש סיפור. כל החפצים מלבד הריהוט קשורים למשהו טיפולי. רובם מתנות ממטופלים, או דברים שאני משתמשת בהם בטיפול כמו הבבושקות. התצלומים המשפחתיים נותנים לי כוח, אבל קרה פעם אחת שהם עיצבנו את אחת המטופלות. כמובן שמיד דיברנו על זה.

"כך גם החפצים האישיים האחרים כמו הרקמה מהודו של עץ החיים שיצרו נשים הודיות, ביטוי ליכולת שלהן לעבוד ביחד ולהרוויח כסף, או תעודת הרבנות של אבי. הוא אמנם לא השתמש בה מעולם, אבל הוא אחד המדריכים הרוחניים הראשונים שלי.

הקליניקה של שרה איוניר

"לא תיכננו איך לעצב את החדר, החדר פשוט אמר לנו איך הוא רוצה להסתדר. המבנה שלו הכתיב את המקום שבו יהיה השולחן, ומדפי הספרים מוקמו כך שלא יסתירו את החלונות. הוא גם כמעט שלא השתנה עם השנים, מה שהשתנה יותר זו הגינה - נוספו מאז הבריכה הקטנה עם הדגים ופינת המשחקים לנכדים. גם השעון שלכאורה מסתתר, זה לא שחשבתי איפה להחביא אותו. הזמן גמיש, הוא נמצא ולא נמצא, אני לא רוצה שהוא יהיה הרודן שלי.

"אני שומרת מאוד על הפרטיות של המטופלים, ואפשר תמיד להסיט את הווילונות. יחד עם זאת יש משהו בזה שהקליניקה פתוחה כלפי הבית. זה אומר שאני דו-סיטרית עם המטופל, כמי שמצהירה שזה החיים שלי, אתה יכול להסתכל עליהם, בתקווה שהמטופל ירגיש את זה. זו אמירה בגובה העיניים, אני נותנת רשות להסתכל מבלי להציץ. אולי זה משהו שכל אחד מאיתנו משתוקק אליו, לטשטש דברים בין פנים לחוץ, מה שלא אומר כמובן שאין דברים פרטיים. אני גם אוהבת לשנות מקומות, לפרק את הסידור הקבוע ולתת למטופל לבחור בכל פעם איפה הוא רוצה לשבת".

כתבות שאולי פספסתם

*#