בטהובן: הקיסר בן 200

הצרות לא עזבו את בטהובן ב-1809: לא מספיק שנפוליאון פלש לווינה ולא מספיק שהמלחין הלך והתחרש, גם הפטרונית שלו הזמינה שירותי מין מהעוזר שלו. ולמרות כל זאת, הוא יצר באותה שנה אפוס מוסיקלי אנושי, שמנכיח את רוח החופש

נעם בן זאב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

בשנת 2009 נחגגים יובלות להולדת מלחינים חשובים, כמו מנדלסון (200 שנה) ופרסל (350), וגם מציינים את מותם של אחרים: היידן (200 שנה) והנדל (250). אבל יש יובל אחד שלא מרבים להזכירו, יובל ה-200 להולדתו של אחד אחר, לא מלחין אלא דווקא קיסר - או יותר נכון "הקיסר", כפי שמכונה הקונצ'רטו החמישי לפסנתר ותזמורת מאת בטהובן.

חבלי הלידה שלו היו קשים. ב-1809 היה בטהובן בן ה-39 בטוח שהנה הוא זוכה בקצבה שנתית גדולה שהובטחה לו עד להתמנותו ל"קפלמייסטר של הקיסרות האוסטרית" - תואר שהיה סופסוף מקנה לו ביטחון כלכלי לשארית חייו. אבל בעקבות המלחמה, שבשנה זו ציינה את פלישת צבאות נפוליאון לווינה והולידה משבר כלכלי, פיחות ופשיטת רגל של כמה מתומכיו, הוא התפכח מהחלום: "הקיום שהצלחתי לבנות הפך שברירי פתאום, ועומד על כרעי תרנגולת", כתב באותה שנה, "הכל סביבי הרוס, אני שומע רק הלמות תותחים ותופים, ונוכח בסבל אנושי בכל גילוייו".

ובכל זאת, הוא הצליח להלחין בשנה זאת כמה מיצירותיו הגדולות, ביניהן שלישיית "הארכידוכס", רביעיית "הנבל" (אופ' 74), סונטות נפלאות לפסנתר ובהן המאושרת והשופעת שמחת חיים יותר מכל יצירותיו, אופ' 78 ("לתרזה"), וסונטת "הפרידה" - וגם את "הקיסר".

ולא די בכך שחירשותו גברה ודירדרה את מצבו הנפשי, גם משבר אישי פקד אותו ב-1809: בטהובן התגורר באותה עת בדירה ששכר בביתה של ידידתו והפטרונית שלו, הרוזנת מארי ארדודי, שלה הקדיש גם כמה מיצירותיו; והנה התגלה לו שהרוזנת נהגה לשלם סכומי כסף נכבדים לעוזר האישי שלו. לפי מחקרים התברר שמטרת הכסף היתה, ולפחות כך היה בטהובן בטוח, שירותי מין. על דפי הטיוטה לקונצ'רטו החמישי נמצאו הערות לוהטות מזעם בכתב ידו: "למה עוד אפשר לצפות? קיבלת ממני את המשרת במקום את האדון... איזה תחליף מפואר!!!!... בטהובן אינו משרת; ואם במשרת חשקת, בבקשה: קחי אותו!" הוא עזב בטריקת דלת את הדירה בבית הרוזנת, ועבר להתגורר ברחוב ולפישגאסה הסמוך.

"בטהובן", יצירה של אנדי וורהול. מה מבטא המאבק בין הפסנתר לתזמורת? (תצלום: אי-פי)

הקונצ'רטו הקלאסי בסגנון קודמו של בטהובן, מוצרט, שיקף דיאלוג דרמטי, כאופרה בלי מלים, בין התזמורת לפסנתר הסולן. בטהובן הפר את האיזון שעמד בבסיסו. אפשר להיווכח בזאת מיד בצלילים הראשונים: במקום תצוגה תזמורתית שתבסס את הצורה העלילתית של הקונצ'רטו ותכין את כניסת הגיבור-הסולן שיושב עד אז ושותק, הפסנתר נדחף לתמונה כבר אחרי אקורד תזמורתי אחד. התזמורת מנסה להחזיר לעצמה את ההובלה - ושוב משתיק אותה הפסנתר, ובנוכחות צלילית חריפה יותר; ועוד אקורד תזמורתי - אבל הפעם הפסנתר כבר אינו מוותר, והוא מנגן סולו מוסיקלי ארוך, אלתורי, וירטואוזי. היוצרות התחלפו: הפסנתר היה לנותן הטון, ליישות עצמאית, ומעתה התזמורת היא שיושבת וממתינה בדממה עד שיינתן לה אות הכניסה.

הפתיחה הזאת משקפת את הדרך שבה הפר בטהובן גם את היחס המסורתי בין המלחין לשליט: במאה ה-18 היה המלחין משרת חצר של פטרוניו, כחלק מהפמליה של האריסטוקרט, ובטהובן - ה"פרי-לאנסר" הראשון - הציב עצמו כאמן והוגה דעות, שווה במעמדו ובערכו אפילו לנפוליאון עצמו. "אילו הייתי מצביא, הייתי מצליח יותר מנפוליאון", אמר פעם, כופר כך - ברוח המהפכה הצרפתית - בעיקרון השליטים והנתינים. בקונצ'רטו "הקיסר" נוכחת רוח החופש הזאת. המאבק בין הפסנתר לתזמורת הוא על שוויון, לא על שיווי משקל צורני. זו הגישה שמבשרת את הרומנטיקה, שמבקשת לברוא עולם, עולם סימפוני, שמשתקפים בו כוחות המתמודדים על עצמאות, על ביטוי אישי ועל הבעת רגשות.

הקונצ'רטו קיבל את הכינוי "הקיסר" רק אחרי מות המלחין, מטעמי שיווק, בוודאי בזכות ממדיו עצומים ובשל הלחנתו בהשפעת סגנון שיר הלכת הצבאי בקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט. אבל אצל מוצרט הצבאיות מסוגננת, מהודרת וחיננית ותמיד שופעת הומור, עד כדי איבוד הפרופיל המיליטנטי שלה והטמעתה בעולם הדרמה, עולם האופרה. "הקיסר" מביא עוצמות ורוחב יריעה שהסגנון המוצרטי לא ידע; והצבאיות שלו כל כך בעלת עוצמה רגשית וכל כך מורכבת, עד שהיא ממגרת את הסטריאוטיפ של מוסיקת לכת. כמו בסימפוניה "ארואיקה" והווריאציות על מארש האבל שלה, וריאציות המארש בפרק השלישי של הקונצ'רטו הזה הן אפוס מוסיקלי אנושי; ואם הוא מזכיר מלחמה, הרי זה כהתנגדות לה ולמוראותיה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ