ביקור בסטודיו של חיים דעואל לוסקי

בקיץ אני כתיבה חיים דעואל לוסקי, אמן וחוקר, עושה עכשיו עוד דוקטורט רק בשביל לקבל חדר באוניברסיטה, שאותו הוא מקדיש לכתיבה טהורה - כי החדר-סטודיו המבולגן שבביתו משמש גם לענייני הוראה. האידיאל, הוא אומר, זה רק שולחן וכיסא: העבודה היא החשיבה

אלי ערמון אזולאי | תצלום: אורי גרשוני
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי ערמון אזולאי | תצלום: אורי גרשוני

בביקור סטודיו אצל חיים דעואל לוסקי - אמן, פילוסוף, מרצה ומדריך תערוכות - אין לצפות לשום דבר מוכר. מבטו מפוצל וגם חלל העבודה שלו אינו אחד. יש לו שני חדרי עבודה מוגדרים בתל אביב, אך כל מקום הוא חדר עבודה פוטנציאלי. לאחר שתי פגישות, האחת בבית והאחת בבית קפה, נמצא כיוון או רמז להיכן חדר העבודה של לוסקי.

מרפסת סגורה שהוסבה לחדר היא חדר העבודה המיידי של לוסקי, בבית שבו הוא גר עם אשתו רמה ובנו הצעיר הלל (בתו אנו כבר עזבה את הבית). כיאה למרפסת, היא עשויה קיר חלונות, אך האור בה אינו שופע כפי שאפשר היה לצפות: מדפים מהרצפה ועד לתקרה מכסים את החלון. כמו כן, מרבית התריסים מוגפים. נוכחות מאסיווית וצפופה של ספרים ובגדיו השחורים תמיד של לוסקי תואמים את התאורה.

החדר מחולק באופן דמיוני לשניים: החלק הימני שבו שולחן הצמוד לקיר שמול הכניסה, ומצד שמאל שולחן קטן יותר הצמוד לקיר של חדר השינה. "יש חלוקה של השולחנות לשולחן קיץ ושולחן חורף", אומר לוסקי. "חורף זה תקופה של הוראה וקיץ זה תקופה של כתיבה. בקיץ יש עניין של אור ומזגן".

על שולחן הקיץ של לוסקי ממוקם המחשב הנייד, סקיצה למצלמה שבנה, כמה ערימות של ספרים, הארד דיסק חיצוני ושני פלאפונים - האחד לתקשורת והשני לתקשורת מתקדמת: צילום. בגבו של הכיסא יש מעין לוח מודעות עמוס פתקים קטנים הכתובים בבלאגן. "אלה פתקים שאני כותב לעצמי ולרוב גם לא זוכר", הוא אומר.

מצד שמאל עולה על גדותיו שולחן החורף - ספרים, טקסטים מודפסים, קלסרים ופתקאות. עכשיו הוא עובד בשולחן הקיץ, "כותב תזה על הפילוסופיה של הנביא עמוס. אני מנסה להראות את הפילוסופיה הקדומה לפני שעם ישראל הפך למה שנדמה לנו שהוא. עמוס הוא סוג של מארקס. כמו כן אני צריך לסיים ספר פילוסופיה שייצא בהוצאת משרד הביטחון. הספר שואל מהי המחשבה שחושבת הפילוסופיה העכשווית - כך אני סוגר מעגל. פילוסופיה חילונית מלפני שהתחילו להתפתח הדתות, ופילוסופיה שהיא חילונית אחרי שהדת הסתיימה".

ביד כתבתי יותר

לוסקי, בן 58, נמצא בדירתו בשדרות ח"ן ובחדר העבודה הזה רק ארבע שנים, אף שהחדר נראה בן 20. "אני צובר הרבה דברים ומהר מאוד. עברנו בדיוק כשאבא שלי נפטר. המדפים למעלה", הוא מצביע על המדפים מצד ימין, "זה דברים שהעברתי מהבית של ההורים שלי".

העומס בחדר אינו נגמר בספרים. יש גם עשרות קלטות וידיאו, "סרטים שכבר אין מה לעשות אתם", ששימשו אותו בעבר להוראה. המעניין ביותר הוא המדף ללא השם: על שלושה מדפים מונחות עשרות מחברות שכתב לוסקי. מעין יומני צילום, יומני מחשבה, כתיבה בשביל הכתיבה. חלק מהמחברות הוצגו בתערוכתו האחרונה בגלריית המדרשה בתל אביב לפני כשנה. "עידן המחשב באמת לקח את הכיף שבספרים", אומר לוסקי, "שזה אחד הדברים העצובים. אני כותב הרבה פחות ממה שהייתי כותב פעם ביד".

איך השילוב בין העבודה, הכתיבה והאמנות לבין החיים והמרחב הביתי?

"הייתי שמח אם החדר הזה היה יותר גדול בתוך הבית. אבל לא מתאים לי סטודיו שאני צריך ללכת אליו. אף פעם לא היה לי סטודיו מחוץ לבית. היתה תקופה שעיריית תל אביב נתנה לי מקלט בצהלה ואחר כך בהדר יוסף, אבל לא הייתי שם בכלל.

"לא מתאים לי סטודיו שאני צריך ללכת אליו". חיים דעואל לוסקי

"בשנות ה-70 גרתי עם שני חברים בפאריס וגם שם הסטודיו היה בתוך הבית. הפכנו את הבית ליצירת אמנות. חיינו והיה לנו פרויקט שקראנו לו 'מונה ליסה פאנק', שבו לקחנו בית של שלוש קומות והפכנו אותו למקום של אמנות, כולל האנשים שגרו שם. כשהיתה ארוחת ערב, האנשים שבאו התארחו ביצירת אמנות. אחר כך עשינו תערוכה שייצגה את כל המבנה הזה.

"הבית זה בית והכתיבה זה כתיבה. הבית מקבל קישוטים. לא משנה לי אם הבית ריק או מלא. חדר עבודה בתוך בית זה דבר נורמטיווי. כשאני פה אני בתוך הבית ואני זמין לקריאות, דרישות, נזקקים ועניינים", מבאר לוסקי נורמטיוויות מהי.

"מבחינתי כל מקום יכול להיות חדר עבודה, סטודיו. יש לי כושר ריכוז גבוה ולכן כל מקום יכול להיות מקום עבודה. פעם למדתי אצל פרופסור יקיר אהרונוב - אחד הפיסיקאים הכי חשובים. את באה למשרד שלו ואין כלום. רק שולחן וכיסא זה בעצם האידיאל. העבודה היא החשיבה".

איפה אתה מצלם במצלמת הפלאפון?

"כל הסדרה האחרונה צולמה בבית והיא נקראת 'החלון של רמה' - 5,000 תמונות של החלון שפונה להיכל התרבות. תמונות שרוצות לראות את כל מה שניגנו בהיכל דרך העטיפה שלו. מעניין אותי יחסי פנים וחוץ - מה הקירות זוכרים. אבל אני מצלם גם בחוץ".

בין אובייקט לסובייקט

החדר הזה משמש את לוסקי בכל יום, אך הוא אינו היחיד. "יש לי בתוך הספרייה באוניברסיטת תל אביב עוד חדר. זה חדר שהספרייה נותנת לחוקרים ולדוקטורנטים. גם שם יש חורף-קיץ: בקיץ כמעט כל יום, ובחורף יומיים וחצי בשבוע. כמעט 20 שנה. שם אני בכלל לא הוראה אלא רק כתיבה. על ההוראה אני עובד רק בבית".

כדי לקבל את החדר, מסביר לוסקי, "עשיתי דוקטורט אחד בפילוסופיה ועכשיו אני עושה דוקטורט שני בבית הספר למדעי היהדות, על עמוס, ובגלל זה אני ממשיך לעבוד בחדר. האמת שכמעט רק בשביל החדר אני עושה דוקטורט, כי אחרת לחוקרים שהם לא חלק מהסגל אין זכות כניסה ואין זכות שימוש בספרייה של אוניברסיטת תל אביב. בתור מרצה מהחוץ יש זכויות מאד מוגבלות".

לוסקי הוא אולי אחד המרצים העסוקים ביותר בישראל, אף שאין לו תקן באוניברסיטה. הוא מלמד 12 קורסים בשנה - בבתי ספר לאמנות ובאוניברסיטאות.

האם יוצא לך לנצל את אותם חומרים שאתה משתמש בהם בהוראה לצרכי היצירה והמחשבה והכתיבה?

"לא. אני חושב דרך ההוראה אך לא דרך החומרים שאני משתמש בהם בהוראה. ההוראה מאוד מאחרת את הכתיבה, כמעט ב-20 שנה. חומרי ההוראה שלי זה דברים שרובם שייכים לראשית שנות ה-90 בעוד שהכתיבה שייכת ל-2050. לצערי הרב אין מסגרת להוראה שיש בה מקום לטקסטים ומחשבה עכשווית יותר".

אם עבודתו של לוסקי מתפצלת בין ההוראה וכתיבה, נדמה כי דווקא מלאכת בניית המצלמות היא המקום בו הוא מפגיש את הדברים: האמנות עם הפילוסופיה, החומר עם הדימוי, הבעיות והשאלות עם הפתרונות.

הן מפוזרות בכל הבית. בחדר האמצעי של הבית, המשמש כחדר אוכל, הן מרוכזות בארון עם ויטרינת זכוכית. על הקירות סביבן נמצאות עבודות אמנות של רפי לביא, עדו בראל, מרסל דושאן ומיקי קרצמן, אך רובן המכריע הן של לוסקי.

בין המצלמות יש מצלמת כדור, מצלמת שני כדורים, מצלמה אופקית ומצלמת פאות. יש כמה ישנות וגם חדשות. "מה שמעניין בכל המצלמות האלה הוא שהן תמיד מציבות בעיות לוגיות שקשה לחשוב ולהבין אותן. השתמשתי בכולן ויצאו דברים יפים. הכל פועל, אבל לא פועל הרבה זמן. לכל מצלמה יש תפקיד ורעיון מאוד מסוים, שאחרי שאני עושה אותו זהו. המצלמה שייכת לדימוי ולמערכת של שאלות פילוסופיות ולוגיות. המצלמה היא סוג של פתרון".

מה זאת אומרת?

"כמו שפוקו אמר שלאמנות יש תפקיד שהיא ממלאת בשביל הפילוסופיה, כי היא מסוגלת להסביר לפילוסופיה וכך לעזור לה להבין את עצמה. כך התחלתי לבנות מצלמות, בעצם כדי לעזור לפילוסופיה להבין את עצמה.

"לרוב נקודת המבט היא אחת. במצלמה מסוימת שבניתי יש שישה נקבים, כלומר שש נקודות מבט שיתעדו את אותו אובייקט וכל אחת מזווית אחרת. אם אני אצלם אותך, בסוף יהיו 6 תמונות שעושות יחד הרכבה של הדימוי שלך, שהוא לא מנקודת מבט אנושית. דימוי מאוד צנטרליסטי".

איזו מצלמה אתה הכי אוהב?

"אחד הדברים המעניינים שהמצאתי הוא המצלמה האופקית: הנגטיב הוא אופקי ולא אנכי. בדרך כלל, המצלמות וכל מה שיש בצילום הוא אנכי. כאן הנגטיב שוכב והאור נכנס מפה והוא נוגע בנגטיב והוא נותן תמונה שמתגברת על המרחק בין האובייקט לסובייקט. בדרך כלל מה שקורה במצלמה הוא שנכנס אור בעדשה, יש מרחק שנקרא קמרה אובסקורה ואז הדימוי נוצר על הנגטיב. פה אין מרחק. הדימוי הוא המשך של הדבר שאותו הוא מצלם. מאוד קשה לחשוב על זה.

איפה יותר נוח לך בזירה הפילוסופית או בשדה האמנות?

"הפיצול הזה הוא לא פשוט בין אמן לפילוסוף, אפילו בעייתי. המרחב הציבורי מאוד מתקשה לקבל את שני הפנים. כשעדי אופיר מסתכל עלי הוא מסתכל עלי כאמן, וכשנחום טבת מתסכל עלי הוא מסתכל עלי כפילוסוף. זה העניין של הפיצול מבט. אני מזהה את זה במבט של אנשים".

הכל עכשווי באותה מידה

מיקום: שדרות ח"ן בתל אביבכמה זמן: 4 שניםשטח: 20 מ"ר החדר של לוסקי מעוטר במצלמה שבנה לפני 30 שנה, תצלום של יוטה סאן מלפני עשר שנים, ציור שצייר לוסקי עצמו, שמן על בד, בגיל 17, לצד פסל שעשה לאביו בשנות ה-70. "אין פה סדר והיגיון. הם מסודרים בקבוצות של זמן: מתי שמתי אותם ומאז לא נגעתי בהם. על השולחן הדברים יחסית טריים או שהם בשימוש יום-יומי. הכל בשליפה. גם אין לי יחס לזמן, מתי עבודות נוצרו מתי לא נוצרו, הכל עכשווי באותה מידה. העניין בצילום זה שאת אף פעם לא נמצאת בתוך הצילום, בעשייה. את תמיד עם הצילום, נגד הצילום, לקראת הצילום ומחוץ לצילום".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ