רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלר חוזרים: זו תקופה נוסטלגית

הם ציניים פחות, בוגרים יותר, והם נשבעים שלא עשו זאת רק בשביל הכסף. חברי להקת "בלר", שהתאחדו הקיץ לאחר שש שנים, השאירו את הסכסוכים מאחור וחזרו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב

תגובות

"זה תרגום ליפאנית?" שואל דיימון אלברן, ובוהה בדף המלים שכתב המונח על כן תווים. "כתוב כאן רק, 'אני מדבר/ אני מדבר/ אני מדבר/ התמונה'". יום שלישי בצהריים בצפון לונדון. ארבעת חברי "בלר" התאספו בחדר חזרות זעיר, חסר חלונות ומחניק. חברי הלהקה החליטו לערוך קורס מזורז בהיסטוריה שלהם, ולנגן בחזרות חמישה אלבומים מלאים מתוך שבעת האלבומים שהוציאו. היום הגיע תורו של "13", אלבום שהפיק ויליאם אורביט ומייצג את ההנגאובר הארוך מהבריטפופ, את סופה של אחת ממערכות היחסים המפורסמות ביותר של אותה תקופה, ואת ההיבטים המטרידים של חיי הצעירים בלונדון.

"13" יצא ב-1999. ארבע שנים קודם לכן היו "בלר" בשיא הצלחתם: בזכות האלבום "פארקלייף" הם זכו בארבעה פרסי בריט בערב אחד והעצימו את מעמדם כסלבריטאים עם הקרב המפורסם בינם לבין "אואזיס" על המקום הראשון במצעד הסינגלים. בינתיים נהפכו אלברן וג'סטין פרישמן, הזמרת של להקת הבריטפופ "אלסטיקה", למעין גרסה מוקדמת של האינדי-רוק לוויקטוריה ודייוויד בקהאם, וחברי הלהקה הגיבו לפרסום הפתאומי בדרכים שונות. אלברן היה אמביוולנטי, והתנדנד בין שאיפות גדולות לחרדות. המתופף דייב ראונטרי הזדעזע לגלות שהוא אדיש לגמרי. הגיטריסט גרהם קוקסון סבל מאוד, והבסיסט אלכס ג'יימס כנראה נהנה מכל רגע.

ב-1997 הם הוציאו את האלבום "בלר" ששווק כפרידה קשה מהבריטפופ, אבל בפועל היה פתוח וידידותי במידה מפתיעה. אבל "13" אכן סימן תפנית לא פשוטה. האלבום המעורפל והמופשט ("מטושטש מתרופות הרגעה", אומר עליו אלברן כיום) נוצר בתהליך עריכה אין-סופי, ולכן מעטים מהשירים הופיעו בו כפי שנוגנו.

"בלר" בשנות ה-90

פגישה עם הארבעה כעת מזכירה כמה התרכובת האנושית של "בלר" ייחודית. באותה תקופה היה הגיל הממוצע של חבריה 33. כיום, כאשר אלברן, ג'יימס וקוקסון בני 40 ולראונטרי מלאו 45 לא מזמן, הם מתאחדים, אף שחייהם שונים יותר מתמיד.

אלברן הוא היוצר חסר המנוחה שעומד, בין היתר, מאחורי ה"גורילז" והאופרה עטורת השבחים של "קוף: מסע למערב". בקרוב, אחרי שיקליט חלק מאלבום חדש של ה"גורילז" בסוריה, יתחיל לעבוד על בלט עם מוסיקה בביצוע נגנים קובניים.

קוקסון פיתח קריירת סולו שהחלה באינדי-רוק בהשפעה אמריקאית, עברה תפנית נגישה ומצליחה הרבה יותר, ולאחרונה הולידה אלבום פולק אקוסטי. ג'יימס כותב טורים ב"אובזרוור", ב"ספקטייטור" וב"אינדיפנדנט", ומייצר גבינות בחוותו באוקספורדשייר. ואפשר לשכוח מבדיחות על מתופפים: ראונטרי לומד עריכת דין, מתוך רצון לעזור לנזקקים. בבחירות הבאות הוא ירוץ לפרלמנט מטעם הלייבור.

כמו קשר עם בחורה

ובינתיים, הקיץ, הם חוזרים להיות "בלר". בסוף יוני הופיעה הלהקה בפסטיבל גלסטונברי. בתחילת החודש הם הופיעו פעמיים בהייד פארק. את המסלול שעשו אפשר להציג כסיפור על איחוד הלהקה, או כסיפור על חזרתו של קוקסון ללהקה; או כסיפור על חידוש החברות בין קוקסון לאלברן, שקצה הוביל לפירוק "בלר" לפני שש שנים.

הסיפור הזה מורכב. "עמוק בפנים", הוא אומר ראונטרי, "הבעיה בלהקה היתה תמיד שלכולנו יש אחות אחת ואין אחים. נהפכנו לאחים מאומצים, וביחסים כאלה מתפתחת יכולת להבין זה את זה לעומק וללחוץ זה לזה על הנקודות הרגישות. הריב הגדול היה רק עניין של זמן. אבל בתקופת הפירוד התבגרנו".

המפגש עם חברי הלהקה התקיים במקומות שונים בלונדון. עם אלברן נפגשתי ראשון באולפן שלו שהוא עובד בו כל יום. בעבר הוא נהג לבוא לראיונות עם כותרות מוכנות, אבל כיום הוא מרואיין מהוסס. על הנייר דבריו נדמים עוקצניים, אבל בראיון הם נאמרים בציניות של מי שעובד בתעשיית המוסיקה כבר 18 שנה.

ג'יימס בחר להיפגש לארוחת ערב במסעדה שהיתה אהובה עליו ובמשך שעתיים סיפר אנקדוטות והשמיע הצהרות כגון "כל אחד צריך פסיכולוג, פסנתר ומילון". ראונטרי נפגש אתי בפיצריה ליד ביתו בלונדון, ודיבר בעיקר על "בלר" ועל קשת של סוגיות פוליטיות. עם קוקסון נפגשתי בבית קפה וזכיתי לראיון החושפני ביותר מכל - מרחק של שנות אור מהתקופה שבה גימגם בראיונות בעיתונות. תשובותיהם לשאלה אחת במיוחד שופכות אור על ההבדלים הגדולים באופיים ובחוויותיהם השונות בעשר השנים האחרונות. האם הם מופתעים מהאיחוד?

"כן", ענה קוקסון, "אבל הרעיון עלה עוד לפני שאני ודיימון דיברנו. אלכס תמיד דיבר על זה וחשבתי, 'הוא מנסה - בפומבי - לנטרל פצצה שעלולה להוריד לו את הראש: הלוואי שהוא יאמין שיום אחד המשאלה שלו תתגשם'".

"לא חשבתי על זה", אמר ג'יימס, "המחשבה שזה לעולם לא יקרה היתה מבעיתה. זה מזכיר קשר עם בחורה. ככל שהוא נמשך יותר, כך קשה יותר להגיע להשלמה".

"מה אפשר לומר?" התלבט ראונטרי. "הפתיע אותי שזה קרה בטבעיות. התחושה היתה כמו אחרי סיבוב הופעות וחופשה של כמה חודשים, כשנכנסים לחזרות לסיבוב ההופעות הבא".

אלברן ענה בזהירות. "הדבר העיקרי", הוא אמר, "הוא שנחמד לדעת שאני יכול להתקשר לגרהם והוא יענה לטלפון, והכל בסדר".

לפני כשבע שנים, בתום חופשה של שנתיים לאחר הוצאת "13", התכוננה הלהקה להתחיל לעבוד על האלבום "Think Tank". קוקסון, שיצא מאשפוז במכון הגמילה "פריורי" והחל להסתגל לחיים ללא אלכוהול (הוא שתה את המשקה האחרון שלו ב-17 בנובמבר 2001), לא בא למפגש הראשון, השתתף בחלק מההקלטות הראשונות לאלבום, ולאחר מכן זומן לפגישה עם מנהל הלהקה, כריס מוריסון. מוריסון אמר לקוקסון ש"בלר" נהפכו בפועל לשלישייה. "הגעתי לכמה מפגשי הקלטה מביכים, אבל הצלחתי להשלים כמה דברים", אומר כיום קוקסון. "נראה שהייתי עדיין קצת מחורפן. והיה לי הרבה מרץ". מוזר שזה קרה דווקא כשהפסיק לשתות. "כן, אני יודע. אבל לרוב קל יותר להתמודד עם אלכוהוליסטים כשהם שיכורים, ולא כשהפסיקו לשתות. כשהם לא שותים, הם נוטים לומר את האמת. אני לא יודע אם עברתי את הגבול, אבל המצב לא היה נעים. ובסופו של דבר, כריס אמר, 'תראה - הבנים לא ממש רוצים שתבוא היום לאולפן'. ואני אמרתי, 'טוב, אז מתי לבוא?'"

הוא צוחק. "הוא אמר, 'בעצם אל תבוא'. זה גרם לבטן שלי קצת להתהפך. הלכתי לשירותים וחשבתי, 'שיט, זה כמו בתוכנית 'מאחורי המוסיקה'". בתוכנית, שמשודרת בערוץ VH1, מוסיקאים חושפים לצופים הכל - סמים, אלכוהול, ריבים ורומנים. "הסתכלתי במראה", אומר קוקסון, "וחשבתי, 'בעצם מפטרים אותי'. אף שכריס אמר, 'תראה, לא מפטרים אותך. הם פשוט לא רוצים שתבוא לאולפן". "לא אמרתי לגרהם לעזוב", אומר אלברן, "ביום שבו התחלנו להקליט, הוא לא בא. חשבתי, 'טוב, אני יודע שנכנסת לגמילה, אבל אפילו לא סיפרת לי'. אבל זה לא היה כל כך דרמטי. הרגשתי קצת חסר סבלנות, והוא היה מאוד לא מתחשב, מפני שהוא היה עסוק כל כך בבעיות שלו".

"בלר" הוציאו את "Think Tank" ב-2003, קיבלו ביקורות טובות וערכו סדרה של הופעות בלי קוקסון. לאחר מכן יצר אלברן את האלבום השני שלו עם ה"גורילז", עבד על האופרה "קוף: מסע למערב", והקליט והופיע עם להקה בת ארבעה חברים, "The Queen & The Good, The Bad". ג'יימס פירסם ספר זיכרונות, נהפך לאב לארבעה ועבד בחווה. ראונטרי למד, הקדיש זמן לפעילות פוליטית בלייבור, והמשיך לעשות מוסיקה עם להקת "Ailerons".

אחרי 30 שניות

היחסים המעורערים בין אלברן לקוקסון הזכירו את ג'ון לנון ופול מקרטני ב-1971 ויצרו רושם שהקרע לא יתאחה. "פירשתי לא נכון את מה שדיימון עשה", מודה קוקסון. "זה לא היה קשור למגלומניה או לאגואיזם. דיימון מוכן לשים את האי-שפיות שלו בצד כדי לעשות כסף. ולי היה קשה לעשות את זה. כשהיינו בסיבוב הופעות, בילינו הרבה זמן לבד, וזה כנראה הזמן שבו הוא הרשה לעצמו להתעצבן ולהתפרק קצת. אבל הוא השתדל להמשיך להיות חזק, מפני שמישהו היה צריך להיות כזה".

בסוף הם התפייסו. באוקטובר האחרון היה אלברן בדרכו לסשן נוסף של "אפריקה אקספרס", פרויקט של מוסיקאים בריטים ואמריקאים שמופיעים עם מוסיקאים מאפריקה. לדברי אלברן, קוקסון בא פתאום למועדון "קוקו" בקמדן טאון באותו ערב. "הלכנו לבית קפה, אכלנו עוגה, ואמרנו את מה שהיה צריך להגיד. היינו צריכים בערך 30 שניות כדי שהכל יהיה שוב בסדר". בתוך זמן קצר הם נפגשו עם ג'יימס. "בסופו של דבר", אומר ג'יימס, "היה נדמה שפתאום נדלקו האורות. המנהל התקשר ואמר 'לך לראות את האופרה 'קוף' - גרהם ודיימון מבלים בזמן האחרון ביחד'. נכנסתי לשם, וראיתי אותם שלובי זרועות".

זו תקופה נוסטלגית. כמעט כל שבוע מתאחדת להקה נוספת ומנגנת את האלבומים ה"קלאסיים" שלה בשלמותם. מ"לד זפלין" ועד ל"טייק דאת" ולאיחודם השנה של "ספנדאו בלט", בכל שנה קמות לתחייה רוחות מוסיקליות מהעבר. בששת החודשים האחרונים התברר שכיום כנראה לא כדאי להמשיך בקריירה מוסיקלית רציפה ולהסתכן בדעיכה הדרגתית - מוטב לפרוש בשיא, לחכות כמה שנים, ואז לחזור לזירה.

האיחוד של "בלר" לא תואם את הסטריאוטיפ: כל חברי הלהקה מתעקשים שהם החליטו לחזור לעבוד יחד זמן רב לפני שהחליטו מה בדיוק יעשו, ושתוכניותיהם בטווח הבינוני והארוך - במיוחד בכל הנוגע להקלטת מוסיקה חדשה יחד - עדיין לא ברורות. הם גם מתעקשים שלכסף לא היה תפקיד משמעותי.

"מוכרחים לדבר על כסף, אבל בהתחלה זה לא היה קשור לכסף", אומר קוקסון. "חשבתי שמגיע לנו, כחברים, שיהיה לנו פרק חיובי בסיפור של 'בלר' - כך שגם אם זה הפרק האחרון, שזה יהיה פרק נחמד - בשבילנו, בשביל המעריצים, מי שלא יהיה".

"אם המטרה היתה להרוויח קצת כסף", אומר ראונטרי, "כולנו יכולים לעשות את זה בלי לעבור חוויה שעלולה להיות איומה ומשפילה. אני לא חושב שזה מניע טוב במיוחד בשביל לעשות את מה שאנחנו עושים", הוא צוחק, "אני מעדיף להיות עני".

"כשידענו שנופיע, חשבנו 'מה לעשות?'", אומר ג'יימס. "מישהו אמר 'הייד פארק'. ואף אחד לא ידע שהכרטיסים יאזלו כל כך מהר. מכרנו את כל הכרטיסים לשתי הופעות - 130 אלף כרטיסים. הציעו לנו להופיע במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. זאת התקופה הכי מצליחה של 'בלר'. למה? אין לי מושג".

הודות לכישרון שלהם לזקק את הרגע - והודות לכישורי הכתיבה המופלאים - דיברה "בלר" למיליונים מבני דורם בדרך שרק קומץ להקות בריטיות הצליחו בה. ולכן לא היה זה מפתיע שכשחבריה הכריזו על הקאמבק המעריצים מיהרו לקנות כרטיסים. אבל אלברן לא חושב שזה קשור לנוסטלגיה. "אין בהופעות קונוטציות של איחוד מחדש", הוא אומר, "הן פשוט משהו בהווה שקשור לעכשיו".

בכל הנוגע לחוויותיהם, חברי הלהקה דיברו בהתפעלות על הריגוש שבחזרה אל האלבומים שלהם בשלמותם. "אנחנו מנסים לעבור דרך כל התקופה שבה היינו 'בלר'", אומר אלברן, "ואנחנו מדברים: על רגשות שעולים כשאנחנו מנגנים שירים מסוימים, ואיפה היינו באותה תקופה. צריך לשקוע בזה. מוסיקה היא משהו שאתה מוכרח לשקוע בו".

חייהם השתנו בשנים האחרונות. קוקסון, ראונטרי וג'יימס היו מעשנים כבדים: כולם הפסיקו לעשן או מנסים להפסיק. ובעוד שבעבר "בלר" היו מלה נרדפת לשתייה כבדה, קוקסון וראונטרי לא נוגעים עוד באלכוהול, וג'יימס שותה מעט (אלברן יכול לשתות ולעשן כשמתחשק לו, ואחר כך להפסיק). קוקסון מדבר על ההתנזרות מאלכוהול במונחים של זמן פנוי שלא היה לו בעבר - וכיום הוא ממלא אותו, בין היתר, באהבה שלו לאופנועים. "נסעת בכל צרפת וספרד", הוא אומר, "יש בזה משהו אדיר. היום אני נוסע לאט יותר: פעם הייתי מגיע ל-200 קמ"ש, עם אופנועי ספורט. מטורף, אבל זה היה חלק מהגמילה מאלכוהול".

כל הארבעה מזהים נקודות מעבר שהפרידו בין חייהם כחברים ב"בלר" לבין ההתנסויות שעברו אחר כך. אלברן מתאר את החודשיים שבילה בג'מייקה ב-2001 עם בת זוגו האמנית סוזי וינסטנלי ובתם מיסי: "תקופה נפלאה, פנטסטית; הרגשתי שבאמת נמלטתי מהאפילה". ג'יימס מציין את הפגישה עם אשתו קלייר, והמעבר לקוטסוולדס ב-2003. הוא אב לארבעה: שלושה בנים - ג'רונימו, ארטמיס וגלילאו - ובת ששמה סייבל. לקוקסון קל לזהות את המעבר מה"לפני" ל"אחרי", כשהאחרים ביקשו ממנו לעזוב את הלהקה, אבל במבט לאחור הוא הלך והתרחק מהלהקה כבר מ-1995.

ראונטרי סיים את שנות ה-90 בתחושה של אי ודאות. "היו הרבה דברים שלא חשבתי עליהם", הוא מסביר, "בגדים, למשל. נעלתי במשך 20 שנה נעלי ד"ר מרטינס, אבל אף פעם לא החלטתי על כך. פעם שנאתי לקנות בגדים, מפני שהייתי נתקע בחדר גדול, מלא בגדים, וחושב, 'זאת חולצה נחמדה או לא? איך יודעים?'"

באותה תקופה הוא התגרש והתחיל ללמוד קורס במשפטים באוניברסיטה הפתוחה. בקרוב הוא מקווה להשלים את התואר ולעבוד כעורך דין בייצוג נזקקים. כחלק מעבודתו הנוכחית במשרד עורכי דין במזרח לונדון, הוא מתייצב לילה בשבוע כ"נציג בתחנת משטרה", ומייעץ לאנשים שנעצרו. "ככל שאני עושה את זה יותר אני משתכנע כמה זה חשוב", הוא מספר, "מפני שאיש לא יוצא להגנת האנשים האלה. כ-80% מהם מכורים לסמים או סובלים מבעיות נפשיות אחרות. והחברה מתייגת את האנשים האלה כרעים. הציבור, וכל מערכת המשפט הפלילי, חושבים שהם חיות פרא ומגיע להם להיענש".

בחדר החזרות "בלר" מנגנת את "No Distance Left To Run", השיר מהאלבום "13" שמתאר את סוף מערכת היחסים בין אלברן לפרישמן ואת ההרואין שהעכיר את סצינת הבריטפופ. האם הוא יודע היכן היא כעת? "היא הזמינה אותי לחתונה שלה. היא גרה עכשיו בקליפורניה, עם מדען. פגשתי מכרה משותפת שהיתה בחתונה וסיפרה כמה היא מאושרת".

אז מה יקרה עכשיו? האם יהיה אלבום חדש של "בלר"? "נראה איך נרגיש בסוף הקיץ. אין לי ספק שאנחנו יכולים לעשות אלבום מדהים ביחד. זה יהיה מאוד מעניין".

לא מעט להקות שנהפכו לקלאסיקה ניסו להוציא אלבום חדש אחרי האיחוד, והתוצאות לא היו מזהירות. אבל אלברן עונה בתשובה שמדגימה את הייחודיות של "בלר", ואת הסיבה לכך שהוא עדיין כאן: "לא מעניין אותי מה עשו אחרים לפני".

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(story) : true