נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

לפני כמה שבועות, לאחר הקרנה סגורה של הסרט "איים אבודים", המתין התסריטאי והבמאי רשף לוי מחוץ לאולם. אשה אחת, שיצאה בוכה מההקרנה, הבחינה בו, ניגשה אליו וחיבקה אותו בהתרגשות. "היא שאלה אותי, 'איך זה שבן-אדם וולגרי כמוך עושה כזה סרט מרגש ויפה?'" מספר לוי. "בהתחלה נפגעתי - מה, אני וולגרי? - אבל אחר כך חשבתי על זה והבנתי מאיפה זה בא. אני חושב שלפעמים אנשים מפרשים ישירות כוולגריות. אני לא אחד שמדבר פוליטיקלי קורקט, אני לא מדבר כמו מחזאי או במאי שאומרים מה שמצפים מהם ואני לא מספר איך אני יוצר מתוך ייסורים. אני משתדל לומר מה שאני חושב באמת, וכנראה לפעמים זה מתפרש כוולגרי".

רשף לוי הוא דמות יוצאת דופן בתעשיית הבידור המקומית. הוא לא רק כותב מוכשר, שמחלק את זמנו בין כתיבה לתחומים שונים - מחזות לתיאטרון ("החולה ההודי" שזיכה אותו בפרס מחזאי השנה ב-2005), תסריטים לקולנוע ("אהבה קולומביאנית"), תוכניות בידור ("ארץ נהדרת", "חלומות בהקיציס") ודרמות לטלוויזיה ("הבורר", "מעורב ירושלמי") - אלא גם סטנד-אפיסט שמופיע על במות שונות ובשלל תוכניות טלוויזיה.

החיבור בין הפרסונה של כותב רציני לזו של קומיקאי עוקצני לא תמיד מתקבל באהדה בישראל. כבר טענו נגדו שההספק האדיר שלו פוגע באיכות היצירות, הרימו גבה מול שלל התחומים שהוא שולח בהם יד, האשימו אותו בגרפומניה. לוי לא מתרגש. אדרבה, עכשיו הוא מוסיף לרשימת עיסוקיו הארוכה שורה נוספת: במאי קולנוע. ביום חמישי יעלה לאקרנים "איים אבודים" בבימויו, בהשתתפות אורלי זילברשץ, שמיל בן ארי, מיכאל מושונוב ואושרי כהן.

העובדה שלוי עומד בראש משפחה מרובת ילדים המתגוררת בכפר סבא רק מדגישה את הייחוד שלו בבצה המקומית. "לאנשים קשה לעכל אותי", הוא מודה. "יש לי שישה ילדים, אני מתעקש לא לגור בתל אביב, אני לא הולך לפרמיירות, לא רואים אותי באירועים נוצצים, אני לא חי את הסצינה".

אף על פי ששמע על כך ביקורת לא פעם, לוי ממשיך להתארח בתוכניות בוקר ולייף סטייל בטלוויזיה ומסרב להתמסר לתדמית הכותב הרציני. ההופעות הללו, הוא מסביר, מביאות אנשים למופעי הסטנד-אפ שלו. "אני לא מוכן לחיות לפי הציפיות של אחרים ממני", הוא אומר. "אצלי מה שרואים זה מה שמקבלים, ואם בגלל זה אני אתפש כלא מכובד - זה מחיר שאין לי בעיה לשלם. אני מאמין שבסופו של דבר אנשים יתרגלו. אני מאוד נהנה לעשות את הסטנד-אפ שלי, והקשר עם הקהל מאוד חשוב לי. אני נפגש עם אנשים בכל הארץ, אני מאוד אוהב לראות אותם בוכים, צוחקים ומתרגשים, ואני גם לומד מזה; זה כלי שככותב אני משתמש בו לסרטים ולמחזות שלי".

אורלי זילברשץ ואושרי כהן, "איים אבודים"

במסיבות עיתונאים של בית לסין, מנהלת התיאטרון ציפי פינס היתה מבקשת ממנו, "תעשה לי טובה, הפעם אל תעשה את השטויות שלך", הוא מספר, ואילו לקראת יציאת "איים אבודים", השחקנית אורלי זילברשץ יעצה לו: "תפסיק כבר עם כל הבדיחות והסטנד-אפ שלך ותתחיל להתנהג כמו במאי קולנוע רציני". בהתחלה, הוא אומר, "חשבתי שאולי היא צודקת, אבל אז הבנתי שאני לא מסוגל. ככה אני, אני לא משחק את ההצגה הזאת של המכובד. אבא שלי חינך אותי למרוד במסגרות, וזה תמיד נמצא שם".

המורשת שספג בבית הוריו גם שימשה בסיס ל"איים אבודים". כמו המשפחה שבה גדל, במרכז סרטו הראשון ניצבת משפחה מרובת ילדים, המתגוררת בדירת גג בכפר סבא. אבי המשפחה (שמיל בן ארי) מעודד את ילדיו לצאת ולהגשים את חלומותיהם, אמם (אורלי זילברשץ) מחנכת אותם לנאמנות משפחתית, והילדים חיים חיים עליזים

ונטולי דאגות עד שבאה המציאות וטופחת על פניהם. הם רואים את הנאמנות המשפחתית נסדקת ומתרסקת, מבינים שהחלומות לא תמיד מתגשמים ומגלים שהגשמת חלום מחייבת לא פעם פגיעה באנשים אחרים.

"לא כל מה שקורה בסרט הוא אוטוביוגרפי, אבל העולם שבו הוא מתרחש הוא שחזור של העולם שבו גדלתי", מבהיר לוי. "הנאמנות המשפחתית המטורפת, האב שמרצה לילדיו על הגשמת חלומות, כל הקקטוסים שהוא מגדל - זה המקום שבו גדלתי. אבי הלך עם גטקס ברחוב, ואנחנו, שישה ילדים יחפים, הלכנו אחריו, ממלאים בשק אחד אדמת חמרה, בשק שני חריוני יונים, אוספים פחים של מלפפונים חמוצים מדוכן הפלאפל הקרוב, ובבית מערבבים בפחים האלה את האדמה והחריונים ושותלים בהם קקטוסים שמצאנו ברחוב. כך הבית שלנו היה מוקף בשרשרת אימתנית של קקטוסים. אבל אבי לא ידע שהחריונים מייצרים חומצה שמפרקת את הפחים, כך שעם הזמן אלה התחילו להתפורר והקקטוסים התחילו לצמוח אצלנו פרא, ונוצר ג'ונגל של קקטוסים, כמו בסרט".

מיכאל מושונוב ואושרי כהן מגלמים שניים מילדי המשפחה, תאומים ששוררת ביניהם נאמנות אין קץ, שמתחילה להיסדק כאשר שניהם מתאהבים באותה נערה (יובל שרף). ללוי עצמו אין אח תאום, אך הוא מבהיר כי עניין היחסים בין אחים תמיד ריתק אותו ומופיע בהרבה מהיצירות שהוא כותב, "גם כי יש לי שני אחים מאם אחרת, שהקשר אתם ניתק לפני שנולדתי, וגם כי נפטר לי אח", הוא מסביר. "אז התאומים בסרט הם הדגשה והעצמה של העניין הזה, של הקשר המיסטי בין אחים. הרעיון של אחים ששחו יחד במי השפיר, זה בעצם הגדלה שלי: אני ורגב, תמיד שאלו אותנו אם אנחנו תאומים, והיינו עונים שכמעט".

תצלום: דניאל צ'צ'יק

רגב לוי, האח שהיה צעיר מרשף בשנה, היה במשך שנים שותפו לכתיבה וליצירה, עד מותו ממחלה לפני כעשר שנים. מאז ממשיך לוי, כמחווה, לכלול את שמו של אחיו המת בקרדיטים לדברים שהוא כותב, וכך עשה גם ביצירתו החדשה: על התסריט של "איים אבודים" חתומים שני האחים, רשף ורגב לוי.

ואולם, הנושאים הקשים העומדים במרכז הסרט - ובהם מוות, בגידה, נכות פתאומית, יריבות בין אחים ואם שמעדיפה ילד אחד על פני האחר - שלובים בהרבה הומור ונוסטלגיה מלטפת. כיאה לאמן סטנד-אפ, הקפיד לוי לשלב ביצירה הרבה בדיחות ורגעים קומיים, וכמי שגדל בארץ בשנות ה-80 ומנסה לשחזר אותן על המסך, הוא משלב תמונות מסדרות הטלוויזיה שבהן כולם צפו אז (מאחת מהן נשאב שמו של הסרט) ופסקול סוחף במיוחד המבוסס על להיטי התקופה. היענות נלהבת של צופים לסרט בהקרנות מבחן מוקדמות עוררה השערות בענף הסרטים ש"איים אבודים" עומד להיות הלהיט הקולנועי של הקיץ הקרוב.

לוי חושש שהתחזיות הללו עלולות לפגוע באופן שבו אנשים תופשים את סרטו. "החינוך המשפחתי שקיבלתי מאבי על שבירת מוסכמות משפיע על היצירה שלי", הוא מסביר. "ב'איים אבודים' - כמו במחזות 'סרט צרפתי' ו'החולה ההודי' - ניסיתי לשבור את הגבול שבין הקומדיה לקטסטרופה, לקרב בין הכאב לאירוניה, ליצור רגעים שבהם מי שצופה בסצינה צוחק ובוכה בהפרש זמן הכי קטן שאפשר. לכן מפריע לי שאומרים שהסרט הזה הולך להיות הלהיט של הקיץ, כי זה מרגיש כמו איזה בלוקבסטר אמריקאי, מין אינדיאנה ג'ונס, אבל הסרט שלי הוא לא כזה, כי הוא גם אישי וגם שובר כללים בהקשר הז'אנריסטי שלו".

ההצגה "סרט צרפתי", שעלתה באחרונה בבית לסין בבימוי עודד קוטלר על פי מחזה של לוי, צילומי העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "הבורר" שאמורים להתחיל בעוד פחות מחודש, ועליית הסרט "איים אבודים" השבוע - הנה שוב ההספק המרשים של לוי. הוא דוחה כמובן את ההאשמה בגרפומניה ("גרפומן מפרסם כל מה שהוא כותב, ואילו אני גנזתי עד היום שלושה תסריטים ושני מחזות") ומציע שני הסברים אחרים - האחד מעשי והאחר פסיכולוגי.

"הסיבה לכך שאני מספיק לעשות הרבה דברים היא שאני מאוד מאוד חרוץ ואוהב לעבוד ולכתוב", הוא אומר. "אני יושב כל יום וכותב שמונה שעות, עם הפסקה אחת בלבד של חצי שעה לארוחת צהריים עם הילדים. ואם בשלוש בלילה במיטה אני קורא ספר ופתאום צץ לי רעיון לתסריט, אז אני קם, הולך לחדר העבודה וכותב את הרעיון, ולא משנה עד כמה אני עייף או אם אני חולה. התשוקה שלי לעבודה שלי היא אין-סופית, אין לה גבולות, וחוץ מילדי, אני מוכן להקריב הכל בשבילה".

אבל בסופו של דבר, הוא אומר, "כל מה שאני עושה אני עושה בגלל חרדת מוות. אני מרגיש שיש לי חמש דקות על כדור הארץ ואני צריך למצות אותן. אנשים חושבים שאני עושה כל כך הרבה דברים כי אני חייב לפרנס שישה ילדים, אבל האמת היא שאני עושה את זה רק בגלל חרדת מוות. אולי זאת תהיה השנה האחרונה שלי פה, ואני רוצה להשאיר חותם, להשאיר את יצירת המופת שלי. אני תמיד עושה זאת ללא הצלחה, כמובן, אבל אני ממשיך לנסות".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ