שי גולדשטיין: החיים זה לא צחוק

אולי זו ההתמודדות עם מחלת הסרטן, אולי זו ההשתתפות בתוכנית הפופולרית "מועדון לילה" ואולי זה סתם הגיל. שי גולדשטיין כבר לא רוצה להיות הילד הרע. ובכל זאת יש לו מה לומר על דודו טופז והוא גם יודע מי הסטנדאפיסט הכי טוב בארץ

רותה קופפר | תצלום: ינאי יחיאל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותה קופפר | תצלום: ינאי יחיאל

שי גולדשטיין מעיד שהוא כבר לא הילד הרע של הטלוויזיה. הוא לא מייחס זאת להשתתפות ב"מועדון לילה", שעלתה ביום שלישי השבוע בפריים טיים של ערוץ 2, וגם לא לכך שהוא מופיע שם בנפרד מחברו דרור רפאל מהצמד "שי ודרור".

"פחות דחוף לי להגיד דברים פרובוקטיוויים, אני עדיין אומר אותם, אבל אחרת", אומר גולדשטיין. "בגיל צעיר יותר ניסיתי לבנות את הדמות שלי ברדיו ובטלוויזיה כמישהו שאומר דברים בעלי משמעות - סאטיריקן. היום אני יותר מציג את מי שאני באמת. אני מרשה לעצמי לעשות סתם נונסנס, כמו הנחיית 'ראש בקיר' (ששודרה בערוץ 10), לצד דברים משמעותיים. דווקא בגיל 40 אני עושה שטויות ונהנה".

אבל גיל 40 לא ייחרת בזכרונו בגלל השטויות וההנאה. בשבוע שחגג את יום הולדתו השנה עבר גולדשטיין ניתוח להסרת גידול סרטני מבלוטת התריס שלו. "בשנייה אתה נזרק מהעולם שלך, המסודר והסבבה, לעולם שאתה לא מכיר של בדיקות, פרופסורים, ניתוחים", הוא מספר.

הוא לא שש לדבר על הסרטן. גם משום שהוא רואה בזה התמודדות אישית, וגם משום שסוג הסרטן שלקה בו נחשב לקל יחסית ואינו מייצג. "הרופאים קוראים לזה 'השפעת' של הסרטן". חוץ מזה, הוא אומר, "הכתבות האלה בדרך כלל הולכות לכיוון של 'איזה גיבור אני, חליתי והבראתי', וזה לא כך", הוא אומר. "אני באמת חטפתי את הקל שבקלים". אבל בסופו של דבר אי אפשר שלא לדבר על "הדבר הכי משמעותי שעבר עלי בחיים", כפי שהוא מגדיר את זה.

גולדשטיין. "אין לי הרבה סימפטיה למין האנושי" (תצלום: ינאי יחיאל)

הכל התחיל כאשר הרגיש גוש בצוואר (כיום מעטרת את המקום צלקת). "למחרת כבר הייתי אצל הרופאה. אני סוג של היפוכונדר לכן אני מעדיף ללכת כמה שיותר מהר להיבדק, כי אם זה כלום, זה מרגיע אותי מיד. ואם זה לא - אז כמו אצל כולם, הגילוי המוקדם רק עוזר לתהליך ההחלמה. כבר הייתי אצל הרופאה כמה פעמים קודם לכן, פה הרגשתי בליטה שם משהו... כל פעם היא בדקה אותי ואמרה לי 'לך הביתה'. קיוויתי שגם הפעם זה ייגמר ככה. באתי בתחושה כזאת של 'אני עם השטויות שלי', ואז היא שמה את היד על הצוואר והרצינה. זה רגע נורא מפחיד".

מבלבלים את המוח

אחרי שעולמו השתנה מהקצה אל הקצה, הוא היה בחופש במשך חודש. כל מה שרצה זה שעולמו ישוב לקדמותו. "אני נמצא זמן קצר אחרי זה", הוא אומר, "אז אני לא יודע מה ההשלכות ארוכות הטווח. אבל כשהייתי בתוך כל ההתמודדות עם זה וקראתי כתבה בעיתון על אנשים שאומרים שהסרטן זה הדבר הכי טוב שקרה להם בחיים, אמרתי לעצמי 'לכו תזדיינו! מה אתם מבלבלים לי את המוח'. אפשר להוציא מזה כמה תובנות, כמו בכל דבר אחר, למצוא כלים להתמודדות, אבל להגיד שזה הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים, שהחיים שלך השתנו לטובה בעקבות זה - לא".

כאשר חלה שיתף מעט מאוד אנשים מחוץ למעגל הממש קרוב. "אנשים נורא מרחמים עליך. זה לא עוזר לך להתמודד. סיפרתי רק למי שהייתי חייב", הוא אומר. "הכי קשה היה לי לספר להורים". בת הזוג, מטפלת באמנות במקצועה, ידעה מהרגע שהתחיל לחשוד במשהו. "בני הזוג עוברים תהליך נורא קשה, לא יותר קל מהחולים עצמם. גם היא נזרקת לעולם הזה שתיארתי - אני מפסיק לתפקד בכל מישור אחר, נכנס למצב שכל העולם שלך מתרכז בזה. אין שום דבר משמעותי באותו זמן חוץ מלהבריא, גם בשביל המשפחה. יש זוגות שלא עוברים את זה, מי שמצליחים זה מחזק אותם".

הקומיקאי, שידוע בכך שאין לו בעיה להתבדח כמעט על כל דבר, מצא את ההומור גם בחוויה הקשה הזו. "זו הדרך שלי להתמודד, תמיד, אז גם בזה חיפשתי את הדברים המשעשעים". "אני יכול לצחוק על המחלה ביני לבין עצמי, ואנשים אחרים שחלו צוחקים עליה. כשיושבים בתור לטיפולים צוחקים, יש הווי".

אבל ב"מועדון לילה", ששבה למרקע אחרי פגרה של שנתיים, הוא לא יתבדח על זה. "קודם כל המלה הזאת - סרטן - מפחידה את כולם, נורא מפחידה. אני עדיין מפחד. אנשים כל כך מפחדים מזה, שאין מקום לצחוק. ולא רק משום שזה עושה לאנשים רע, אלא משום שלי היה מזל, גילו את זה בשלב יחסית מוקדם ויש אחוזי החלמה גבוהים מהסוג שלקיתי בו. לאחרים לא התמזל המזל כך, זו לא חוכמה לצחוק על זה".

אז אפשר לומר שמיצית את משבר גיל ה-40?

"זהו שאני לא יודע, כי אולי בגלל זה לא באמת עברתי אותו. בינתיים אני דוחה את המשבר קצת. מה שכן, מאז נהייתי פחות חרדתי, באופן מוזר. מה שקורה זה שאתה באמת מבין שהחיים יכולים להתהפך לך בשנייה. פתאום אתה מבין שיש כל כך הרבה צרות שיכולות ליפול עליך, אי אפשר להתכונן אליהן, אז עד שהן לא נופלות - סבבה. אי אפשר להקיף את עצמך בפקדונות ובביטחון מזויף כזה".

הסופרנוס ובטהובן

אבל יש דברים שהפאנליסט הכי ותיק ב"מועדון לילה" דווקא לא חושש לדבר עליהם. למשל, מעצרו של דודו טופז ותקיפת בכירי הטלוויזיה. "אני לא מוצא נסיבות מקלות בפרשה הזאת", הוא אומר. "אני נתקל באנשים ברחוב שמקלים ראש בזה, מגלים אמפתיה לטופז. אני לא מצליח להבין את זה. אני לגמרי לא מזדהה עם מה שיאיר לפיד כתב, שטופז לא צריך ללכת לכלא אלא לטיפול. אפשר להגיד אותו דבר על משפחות הפשע. למה הם לכלא והוא לא? האיש פושע, זה נורא פשוט".

הוא מסכים שיש התנפלות כללית באמצעי התקשורת, אבל זה נראה לו "עליהום מוצדק". "התקשורת צריכה להוקיע את האדם הזה שבא מתוכה. הרי אם היתה ממעטת להתעסק בזה היו מבקרים אותה עוד יותר".

יכול להיות שהתקשורת שמתנפלת היא זו שיצרה את המפלצת?

"קשה לי להאמין בזה. הדברים שהוא עשה בעבר (תקף פיסית מבקר טלוויזיה, הטריד מינית, ר"ק) היו דברים מגעילים. מה שהוא עשה עכשיו חורג מהגועל. לא כל אחד היה מגיע למצב הזה. זה לא מהלך שאפשר להבין אותו או לצפות אותו".

הוא גם לא מקבל את הטענות על הטלוויזיה ועל הכוכבים שלה. "אני זוכר שהייתי צופה ב'חמישייה הקאמרית'. זה היה לפני שהייתי בטלוויזיה או ברדיו, ואמרתי לעצמי 'זה מה שאני רוצה לעשות'. סדרות כמו 'רוק 30', 'סיינפלד', 'החמישייה הקאמרית' הן אמנות שלא נופלת מציור, או מכל אמנות אחרת. 'הסופרנוס' היא יצירת אמנות שלא נופלת מהיצירות של בטהובן. החשיבות התרבותית שלה היא אדירה".

ויש משהו ברמה כזאת בטלוויזיה הישראלית עכשיו?

"לא. הצבתי רף גבוה מדי. אני לא רואה יותר מדי טלוויזיה כי אני מנותק מהוט ומיס. אני לא צריך את כל התכנים האלה. יש לי צלחת לוויין שהתקנתי, אני קולט את ערוץ 2 ו-10. ערוץ 1 גם כנראה, לא בדקתי. מה שמשודר באוויר אני קולט, מה שמקודד - לא".

מלבד מועדון לילה שיתף בעבר פעולה עם קבוצת קומיקאים בתוכנית "לא לפני הילדים", ששודרה בערוץ 10. "התוכניות האלה תמיד מורכבות מארבעה-חמישה אנשים שקשה מאוד ליצור ביניהם כימיה. צריך לחבר את כולם ברמה של כירורג, קשה להגיע לזה. ב'חמישייה הקאמרית' זה פשוט קרה".

החיבור שלו עם דרור רפאל, שמגיש אתו תוכנית ב-103 אף-אם, פשוט יותר. "אנחנו שורדים כבר הרבה שנים, זה לא מובן מאליו. אנחנו מאוד שונים זה מזה, אבל שנינו נורא אוהבים את מה שאנחנו עושים. זאת זוגיות על כל המורכבות שלה. זוגות אחרים מתחילים להתפרק בתקופה של הצלחה, אנחנו לא. אולי זה כי לא היינו חברים קודם. התחברנו רק כשהתחלנו לעבוד ביחד".

מי הדרור שלך ב"מועדון לילה"?

"אני לא יודע מי בעונה הזאת, כי אנחנו רק מתחילים. בעונה הקודמת היה דיאלוג בין כולם, מאיה (דגן), אורי (גוטליב) ועופר (שכטר). הדינמיקה בין הפאנליסטים היא שעושה את התוכנית. אני יכול להגיד שישראל קטורזה הוא הסטנדאפיסט הכי מצחיק בארץ. בתוכנית אני עובד עם שני כותבים - יריב גוטליב ורמי דבורה. רמי הוא סטנדאפיסט שכותב פאנצ'ים (שורות מחץ). לי קשה עם זה. יריב משלים את רמי ואני מוסיף את שלי. אני בא מהרדיו, ברדיו מדברים, לא צריך להיות מדויקים. כשעובדים מול קהל במועדון לילה אז צריך לספק פנצ'ים, וזה תחום שאני חלש בו, לא התמקצעתי בו. האנרגיה של הקהל חשובה, אבל צריך להתרגל אליו, במיוחד כשהוא לא מגיב. בהתחלה זה היה קשה, לאט לאט זה נהפך לפחות משמעותי, הבדיחה לא הצחיקה, לא נורא".

כמו ר' מתגלגלת

גולדשטיין נולד בקרית ים. משם עבר לכרמיאל. הר' המתגלגלת שאיפיינה אותו בתחילת דרכו אינה שריד של מבטא זר. כשהחל לעבוד ברדיו תל אביב אמרו לו שהוא צריך ללכת לקלינאית תקשורת כדי לתקן את הר'. "הקלינאית צחקה. אמרה שפעם היו שולחים אליה אנשים כדי שתלמד אותם לדבר עם ר' מתגלגלת. עשיתי כמה שיעורים וזהו".

מיד אחרי השירות הצבאי ("כאפסנאי, בגל"צ לא רצו אותי"), עבר לגור באילת. שם עבד כדי-ג'יי, היה בצוות בידור של מלונות, פתח פאב, עבד ברדיו המקומי. על עולם המוסיקה יש לו, מתברר, הרבה ביקורת. "תעשיית המוסיקה בבעיה ולא בגלל ההורדות באינטרנט, אלא משום שאיבדה את הדרך", הוא אומר. "יותר מדי זמן לא צץ משהו חדש ומרתק בתחום. אין איזו התפתחות מוסיקלית מעניינת בעשר השנים האחרונות. אין בשורה חדשה. תראי את הפריחה של כל האמנים הזקנים, ניל יאנג, בוב דילן, לאונרד כהן. בשנות ה-80 מאוד אהבתי את מוריסי, בסוף שנות ה-80 כבר התנתקתי ממנו והמשכתי להקשיב לדברים חדשים. היום אני בן 40 וקניתי את האלבום החדש של מוריסי, ולא מטעמי נוסטלגיה".

בתחום הספרות הוא הולך עוד יותר רחוק אל העבר וקורא הרבה ביוגרפיות (באחרונה קרא את "הימלר" של פיטר פדפילד). "אני קורא הרבה. זה אחד התענוגות שיש". אפשר לומר עליו שהוא אוטודידקט, וכפי שהוא מעיד, "לא למדתי באוניברסיטה. אפילו בגרות אין לי. זה לא עיניין אותי".

האם יהיה כל כך ליברלי כשבנו בן השש ירצה ללכת בעתיד באותה דרך? "בהחלט. אני לא מאמין בלימודים. מה שעיניין אותי למדתי, ומה שלא - לא למדתי ואין לי צורך בו. אהבתי ללמוד אנגלית, אז למדתי. וגם נהניתי משרטוט, אבל זה כי לימד אותי מין מורה לחיים. הוא לא ויתר על התלמידים, התנהג בכבוד גם לפחות טובים; לא עורר בנו תחושה שאנחנו פחות שווים. בבית ספר הייתי נורא גרוע. לא ידעו מה לעשות אתי. רק האנשים במתנ"ס קלטו מה אני אוהב. התחלתי להתעסק שם בכל מערכות הסאונד. בזמן שלא הלכתי לבית ספר ביליתי במתנ"ס. לא הסתובבתי ברחובות. השגיחו עלי אנשים מבוגרים, ואלה היו אנשים עם אג'נדה, שנתנו לי תמיכה וכיוון. בבית ספר אם אתה לא מתיישב בדיוק במסגרות שהם רוצים, אתה הולך לאיבוד. אף אחד לא חושב לעשות אתך משהו אחר, לברר מהם הכישרונות והיתרונות האמיתיים שלך".

כיום הוא גר בכוכב יאיר. "רציתי לצאת מחוץ לעיר, להיות קרוב לתל אביב ולהרגיש בטוח. אני בהחלט מרגיש בטוח, זה המקום הכי מאובטח בארץ. רואה את הגדר, את קלקיליה, שומע יריות כל לילה. בתפישה של רוב הציבור במרכז, השטחים זה נורא רחוק, אבל מהבתים האחרונים של כפר סבא רואים את הבתים של קלקיליה".

גולדשטיין קורא עיתונים כל יום, איש עם עמדות פוליטיות מוצקות. הוא נמצא בצד השמאלי של המפה, אבל בבחירות האחרונות לא הצביע. "לפעמים אני מעדיף להיות לא מעורב. להסתכל על מה שקורה בכנסת, בפוליטיקה ולעמוד מהצד. לתת להם להרוס הכל. לא להתערב, לא לנסות להשפיע. יותר מעניין אותי לראות איך זה יתפתח".

"זאת גם העמדה שלי ביחס לאקולוגיה, לרצון להציל את הכוכב", אומר הקומיקאי שנדמה שנהפך מאדם חרדתי לפאטליסט. "הייתי חזק בטרנד הזה במשך תקופה, ופתאום הרגשתי שאולי זאת טעות להציל את הכוכב. אם האנושות רוצה להרוס את עצמה, שתהרוס. יכול להיות שזה חלק מהאבולוציה. אחרי שניעלם, הכוכב והמערכת האקולוגית ישקמו את עצמם. אין לי הרבה סימפטיה למין האנושי, במה הוא שונה מכל המינים האחרים?"

בכל זאת מדובר בנו.

"זאת ראייה קצת אגואיסטית, מתנשאת, אינטרסנטית. בכל אופן, אימצתי גישה דומה באשר לפוליטיקה הישראלית, המדינה כמו האנושות - אם היא רוצה להיכחד שתיכחד. יקום מין אחר במקומנו. אנחנו כמעט חסרי משמעות בהיסטוריה של הכדור, נקודה קטנה. מה שצריך לקרות שיקרה".

שי גולדשטיין הוא בחור מצחיק. עיקר כוחו הקומי בכושר האלתור שלו ובמהירות התגובה שלו לחצי השני שלו: דרור רפאל. הדרך שבה הוא משלים את דרור ולהיפך היא סוד ההצלחה הגדול של שניהם לאורך השנים (14 ליתר דיוק). יותר מכל הצמדים האחרים שפעלו בזירה הקומית בשנים האחרונות (אסי וגורי, אלי ומריאנו ואפילו הזיווג הטלוויזיוני בין ארז "שמעון" טל לאורנה "לימור" בנאי), הסינרגיה, התלות ההדדית, הפתולוגית כמעט, וההתאמה הקומית היו סוד ההצלחה של השניים. שי גולדשטיין זקוק לדרור רפאל כדי להצטיין. דרור רפאל זקוק לשי גולדשטיין כדי להיות הפרסונה הקומית המושלמת של עצמו. עניין עדין - זוגיות.

אבל גולדשטיין, נדמה, מחפש את דרכו גם בחוץ, בקריירת סולו. האם "מועדון לילה" היא כרטיס היציאה שלו לעולם שכולו אני ואני ואני? מי יודע. לעת עתה הוא עושה עבודה סבירה בהחלט כחבר בפאנל הדאחקות המתוסרטות כהלכה שחזר השבוע לעונה נוספת. הנכונות שלו להסתכן בשבירת הקונסנזוס ("מה הגאווה הגדולה בלהיות הומו?" שאל בעניין שבוע הגאווה, "זה לא שמדובר בעניין כל כך מסובך") ובצעידה על הקצה של הפוליטיקלי קורקט בלב מרחב המחייה השמרני של הטלוויזיה המסחרית מוכיחה שהוא מבין היטב את הטייפ-קאסט שלו: הנציג הניתן לשליטה וריסון של הצמד הבועט, המופרע לשעבר, שמי היה מאמין - פעם ממש החזיק תוכנית בערוץ 2.

נדמה שהוא מנהל את דרכו החוצה בתבונה בלתי מבוטלת: יושב בחברת המגיש הנכון (ארז טל), לצד הבחור הנכון (עדו רוזנבלום) בערוץ הנכון (2) ואפילו אצל הזכיינית הנכונה (קשת). בכל אחת מתוכניות הבוקר המשותפות לו ולדרור הוא מצחיק ומדויק הרבה יותר מאשר ב"מועדון לילה", אבל ערוץ 2 הוא לא הרדיו המקומי והדרך הטובה ביותר להתקבל למועדון החברים הזה שנפתח השבוע על מסך הטלוויזיה הישראלי, היא להתפשר - על הפרטנרים שלצדך, על גבולות הביטוי שלך וכמובן: על המחיר שאתה מוכן לשלם בעבור בדיחה. בחלק אחד של התעשייה דבר זה עלול להיתפש כפשרה רזה וכאיתות על הליך מואץ של התברגנות. בחלק אחר, זה הצבוע מעט פחות, עניין זה נתפש כהתבגרות. על אף שאין הומור בתופעה חברתית ואנושית מעציבה זו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ