סדרת הקלאט הישראלית היחידה

הסיטקום הישראלי הראשון, "קרובים קרובים", הוא מזכרת מימים שבהם הדלת של חנה היתה תמיד פתוחה

נדב הולנדר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נדב הולנדר

היה זה מולי שגב שהעלה נקודה מעניינת, גם אם די מתבקשת, בנוגע ל"קרובים קרובים": קריאת ה"פתוח" המפורסמת של חנה מרון ביטאה איזו ישראל קטנה, קיבוצית כזאת, שאינה קיימת עוד. דלת לא נעולה, ועוד בבית של אשה מבוגרת - מי יכול לדמיין דבר כזה היום? חוסר אחריות.

אבל ב"קרובים קרובים" הדלת תמיד היתה פתוחה. הימים היו אולי ימיה האחרונים של ישראל הקטנה והקיבוצית ההיא. גם הטלוויזיה השתנתה מאז לגמרי. בפרק האיחוד החגיגי, שהופק בערוץ 2 ב-2004, הדלת כבר היתה נעולה, ושגב, שנהפך ממולי הילד החמוד למנהל התוכניות של קשת, סירב להשתתף.

ההיסטוריה של "קרובים קרובים" - שהיא תחילת ההיסטוריה של הסיטקום הישראלי - החלה באמצע שנות ה-70, כשהערוץ הראשון החליט ליצור גרסה מקומית לקומדיות המצבים האמריקאיות שכבשו את ארצות הברית דוגמת "הכל נשאר במשפחה" ו"בועות". מנהל התוכניות ברוממה, מוטי קירשנבאום, ציוות למפיקה רישה טירמן ולבמאי יצחק שאולי שניים מכותבי "ניקוי ראש" הסאטירית: אפרים סידון וב' מיכאל.

ההפקה ארכה כמה שנים, כנראה בגלל הקשיים התקציביים, וגם בגלל האתגר שהוצב בפני התסריטאים - לכתוב סדרה מצחיקה בלי לעורר יותר מדי מחלוקות, כלומר בלי גסויות, פוליטיקה, דת ומין. אחרי הכל, הגורם המפיק היה הטלוויזיה הלימודית. סידון עצמו הודה לאחרונה כמה קשה היה לכתוב סדרה בלי לעסוק ב"נושאים המעניינים והמגרים באמת".

תמונות מההווי המשפחתי. מתוך "קרובים קרובים" (תצלומים: הטלוויזיה החינוכית)

השם המקורי היה "משפחה". לקראת העלייה לאוויר, בינואר 1983, שונה השם ל"קרובים קרובים", וכפי שמעיד סידון, הוא התקבל בשמחה רבה. ובאמת, קצת כמו "זהו זה", קשה לדמיין שם יותר ישראלי מזה, כזה שאי אפשר (ולא צריך) לתרגם לאנגלית.

רגע לפני סיינפלד

החודש יוצא אוסף די-וי-די חדש שכולל את 37 פרקי הסדרה (ששודרה עד 1986), את פרק האיחוד וגם סרט תיעודי קצר שנוצר מאחורי הקלעים שלו. צפייה עדכנית ב"קרובים קרובים" מעוררת רגשות מעורבים: נוסטלגיה וגעגועים לצד תחושה מסוימת של ארכאיות. לפעמים, לא נעים לומר, אפילו שעמום קל.

זה רק טבעי: הומור הוא עניין דינמי, תלוי תקופה. אפילו כשצופים בפרקים הישנים של "סיינפלד" - שעלתה, קצת קשה להאמין, רק שלוש שנים אחרי ש"קרובים קרובים" ירדה - הם כבר קצת פחות מצחיקים. הדיאלוגים היו אז ארוכים יותר, המצלמה היתה סטטית ובאופן כללי, אם הסגנון הוויזואלי של הטלוויזיה העכשווית מזכיר בעיקר את הקולנוע, הטלוויזיה של אז דמתה יותר לתיאטרון.

אף על פי ש"קרובים קרובים" התיישנה מעט וההומור שלה קהה, מבחינה מסוימת המרחק רק היטיב עמה. איך אפשר להסביר את העובדה שכמעט כל הסיטקומים שקמו כאן במהלך השנים כשלו (עובדה משונה, שהרי הומור הוא תכונה יהודית נודעת) ורק "קרובים קרובים" שרדה, כלומר משודרת בכל הזדמנות בשידור מחזורי רציף? ייתכן שההישרדות הזאת נבעה פחות מההומור, ויותר מקפסולת הזמן היפה ש"קרובים קרובים" ייצגה, מין גלויה ציורית מימי הדלתות הפתוחות.

המצב, איך לומר, צב

ועוד כמה מחשבות שעולות בעת צפייה חוזרת ב"קרובים קרובים":

 בפרק האחרון של הסדרה מודיע יו"ר ועד הבית קוזילביץ' (שמואל סגל הנפלא, שמת ב-1997) כי שמו של הרחוב עומד להשתנות מוויטק ל"בית ממכר עתיקות". ויטק היה שמו הפרטי של בעלה של מפיקת הסדרה. "בית ממכר עתיקות" הוא רומן של צ'ארלס דיקנס. הבחירה בשם הזה נדמית היום כאירונית מצד סידון, שככל הנראה חש כבר אז שהכיוון החדש שאליו פונה הטלוויזיה עוד יגרום ל"קרובים קרובים" להיראות כמו ענתיקה.

אגב ויטק 9: מקובל לרטון על כך שהסדרות של היום עוסקות ללא הרף במעגל הרחובות הסובב את שדרות רוטשילד בתל אביב. מתברר שזו אינה המצאה חדשה; הרי בניין המגורים של דיירי "קרובים קרובים" הוא בסך הכל רוטשילד פינת חשמונאים. מי שמזדמן כיום לאזור יכול להבחין בשינויים קלים שעברו על הבניין: המרפסות עדיין יפות, אבל הטיח עכור ומלוכלך, מזגנים מכוערים מכסים חלקים מהקירות ועל המדרכה תקוע שלט פרסומת מעצבן.

לפרק האיחוד מ-2004 סידון קרא "המצב צב". נדמה שמידת סלחנותו של התסריטאי כלפי המציאות הישראלית פחתה משמעותית מאז שנות ה-80: היה שם הכל, בפרק האיחוד, מפיטורים טראומטיים ועד סכסוך כספי בין דיירי הבניין.

ובשנה שעברה, לכבוד מופע חדש של יהורם גאון, חיבר חיים קינן מלים חדשות לנעימת הפתיחה הידועה של "קרובים קרובים" (שהלחינה נורית הירש). כמו סידון, גם קינן בחר לעסוק במה שמכונה "המצב" - האלימות, הפוליטיקה, השחיתות. הפזמון החדש הולך כך: "כולם קרובים, כולם שווים, אך אם תביטו מקרוב אנחנו קצת גנובים. וזה תמיד הסוף שלנו, לחתוך אם רק אפשר בסיבובים". כשחושבים על המטען הנוסטלגי הלאומי שעליו נשענת הסדרה, הבחירה ב"מצב" כנושא אינה מפתיעה. אבל ההבדל בין העידון של הגרסה האינסטרומנטלית והגסות של הגרסה המילולית לכשעצמו אומר די הרבה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ