דייוויד הלפגוט: מקרה קלאסי

הפסנתרן המפורסם בעולם, דייוויד הלפגוט, שעל פי סיפורו נוצר הסרט זוכה האוסקר "ניצוצות", בא לישראל לנגן כאן לראשונה. ברקע הרסיטלים שלו עומד הוויכוח, אם הקהל נוהר לשמוע את המוסיקה שלו או לצפות במופע של חולה נפש

נעם בן זאב | תצלומים: קוונטין ג'ונס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב | תצלומים: קוונטין ג'ונס

המחזות חוזרים על עצמם: קהל שטוף בסערת רגשות כמעט כמו בקונצרט רוק מקשיב לפסנתרן בודד על הבימה, מחכה בחוסר סבלנות לתום הרסיטל - ואז נוהר לבימה כדי להתבונן מקרוב באמן, לזכות בתשומת לבו, לגעת בו, כבמין משיח, או קדוש. האם התופעה תתרחש גם בישראל - זאת אפשר יהיה להיווכח ברסיטלים שינגן בירושלים (מחר ב-21:30 בתיאטרון ירושלים) ובתל אביב (ביום חמישי ב-20:30 במרכז ענב) דייוויד הלפגוט: הפסנתרן, שסיפור חייו זכה לגרסה הוליוודית זוכת אוסקר, "ניצוצות" (1996), ומאז היה לפסנתרן המפורסם בעולם, ינגן רחמנינוב, בטהובן, ליסט ושופן - לראשונה בישראל.

"הפסנתרן המפורסם בעולם" - על ההגדרה הזאת עדיין ניטש הוויכוח. ולא על עצם פרסומו העצום של הלפגוט אלא דווקא על פסנתרנותו; על מה שמתחולל ברסיטלים שלו: אם אכן הם מיועדים להשמעת מוסיקה, או למשהו אחר.

"הרסיטלים של דייוויד הם באמת לא קונצרטים רגילים", אומרת רעייתו גיליאן בשיחת טלפון מביתם בניו סאות ויילס באוסטרליה. "בשמונה הרסיטלים האחרונים שלו בדרום אפריקה, למשל, אנשים העידו שלא נתקלו בתופעה כזאת מעולם. איך הקהל הריע, צעק, מחא כפיים; באיזה חום הוא קיבל את דייוויד".

ולמה הוא מתקבל כך?

"כי לדייוויד יש אישיות זוהרת. הוא רץ לפסנתר, מנופף לקהל ומיד יוצר תחושה של קרבה. הוא מקרין שמחה ואושר, ולא לבוש בשחור המסורתי אלא בחולצה אדומה - והקהל אוהב זאת".

מי שצפה בסרט "ניצוצות", ואולי ראה קטעי נגינה של הלפגוט ביוטיוב, יודע שלא רק החולצה האדומה והשמחה שמקרין הפסנתרן, וגם לא הקטעים הווירטואוזיים שיוצאים תחת ידו, הם שמביאים את הקהל לאקסטזה כמעט: דייוויד הלפגוט לוקה בנפשו, במחלה שעל טבעה אין הסכמה, לפחות לא באופן רשמי, והרסיטלים שלו נמצאים בצלה של מחלתו. תוך כדי נגינה הוא ממלמל, מעודד את עצמו במשפטים הנשנים במחזוריות אין-סופית, צוחק ומחייך, ולעתים נעמד על רגליו ואפילו קד לקהל; ובתום נגינה של יצירה - כך נכתב בכמה עדויות מהקונצרטים - הוא רץ לפעמים לאשתו גיליאן כדי לזכות ממנה בחיבוק, במלים מעודדות, בליטוף.

הקהל צופה איפוא בדמות שהיא מעבר לפסנתרנות ומעבר למוסיקה; אדם שבגלל מחלת הנפש שלו נתפש - כ"משוגעים" לאורך ההיסטוריה - כמי שקרוב אל הסוד האנושי והאמנותי, קרוב יותר אל אלוהים ואל האמת וניחן בידע מיסטי, כזה שבן אנוש רגיל לא מסוגל להשיג.

אשפוזים ושערוריות

דייוויד הלפגוט נולד במלבורן ב-1947 להורים יהודים, פליטים מפולין. הוא היה ילד פלא וניגן בקונצרטים מגיל 5. בן 19 נסע ללמוד בקולג' המלכותי בלונדון. אלא ששם נקלע להתמוטטות נפשית: יש אומרים שזה קרה בגלל העבודה שלו על הקונצ'רטו השלישי של רחמנינוב, יצירה סוערת שנחשבת לקשה והתובענית ביותר בספרות הפסנתר - טכנית ורגשית; אחרים - בגלל מות האשה שתמכה בו, כלכלית ונפשית, הסופרת-משוררת ההומניסטית האוסטרלית הגדולה קתרין סוזנה פריצ'רד.

דייוויד הלפגוט. זיכרון פנומנלי

הלפגוט חזר לאוסטרליה ב-1967 ואז החלה בחייו מסכת של אשפוזים במוסדות לפגועי נפש, במשך תריסר שנים בערך. לפי הסרט, וגם לעדותה של גיליאן הלפגוט רעייתו, היתה זו תקופה של סיוט, שבה הוא טופל בתרופות וגם במכות חשמל: "דייוויד היה כלוא במחלקות סגורות, ונמנע ממנו הדבר הכי חשוב לו, הנגינה בפסנתר", היא אומרת.

באחת מחופשותיו, עת ניגן בפאב מקומי שבעליו תמך בו, נפגשו השניים: הפסנתרן הנואש והחולה, והאשה - אסטרולוגית, גרושה אם לשניים ומבוגרת ממנו ב-15 שנה. הם נישאו, ומאז דואגת גיליאן לכל מחסורו של בעלה, מנהלת ומפיקה את עסקיו ומרעיפה עליו חום ואהבה.

הוליווד לא החמיצה את הסיפור הזה, על אודות ניצחון הרוח והאהבה - והמוסיקה, כמובן - על הגורל. ב-1996 ביים סקוט היקס את "ניצוצות" (Shine), והשחקן ג'פרי ראש, בתפקיד הלפגוט המבוגר, זכה באוסקר השחקן הטוב ביותר שנה אחר כך. השוק הגיב מיד: הלפגוט הקליט את רחמנינוב והדיסקים נמכרו במאות אלפים. הספר של אשתו, "I Love You to Bits and Pieces", היה לרב מכר.

גם שערורייה נולדה בעקבות הסרט: אחותו של הלפגוט, מרגרט, סתרה בספרה, "Out of Tune: David Helfgott and the Myth of Shine", את הביוגרפיה הקןלנועית, שלפיה אביהם פיטר התעלל בדייוויד בילדותו וכך הביא עליו את מחלתו: הסכיזופרניה שבה לקה אחיה, הצהירה מרגרט, היא גנטית, ולראיה - גם אחותם חנה לקתה בה, ומתה בבית חולים לפגועי נפש. אחיו לס הוקיע גם הוא את הסרט ואת ספרה של גיליאן וטען שמדובר בשקרים. אשתו הראשונה של הלפגוט, קלרה, טענה שגיליאן השתלטה על חייו.

מוזרות האמן

אבל המחלוקת הגדולה מכולן התעוררה בעקבות מסע הקונצרטים הבינלאומי של הלפגוט שבא בעקבות הסרט, "מסע ניצוצות", כפי שנקרא, אשר הופסק לתקופת מה - כנראה בגלל התמוטטות נוספת - ונמשך עד היום. זהו ניצול של אדם חסר ישע, חולה, לצורך התעשרות, נטען, שכן אומללותו של הלפגוט התגלתה לעיני כל ונדמה שהוא כלל אינו מבין מה הוא עושה. זהו קרקס, כתב המבקר דניס דאטון במאמר ושמו "בטהובן על פרוזאק" באוקטובר 1997, כמו צפייה בכלב ההולך על שתיים: הוא לא עושה את זה כל כך טוב, אבל כולם מריעים כי הוא מצליח לעשות זאת כלל; וכמו בקרקס, נטען, הקהל הצופה בהלפגוט הוא מציצן צמא דם, מחכה להתפרקות, לאסון, למעידה הגדולה.

מה דעתך על הביקורות שצצו בעקבות מסע הקונצרטים הראשון?

"אלה שטויות", עונה גיליאן הלפגוט. "דייוויד אינטליגנטי מאוד ומבין הכל, וכל האושר שלו בחיים זו הנגינה, וכולם אוהבים אותו ומכבדים אותו. אבל כל הטענות האלה כבר בנות 12 שנה: בוא נדבר על היום, על ההווה: דייוויד בריא, ושנינו מאושרים מאוד".

גיליאן ודייוויד הלפגוט. "אנחנו מאושרים", היא אומרת

גיליאן הלפגוט אכן מציגה בראיון חיים מושלמים: "היום, למשל, היה לנו סדר יום טיפוסי", היא מספרת, "דייוויד שחה בבריכה בערך שעתיים, כבכל יום, קרא ספר, אחר כך התאמן בנגינה שעתיים-שלוש ועכשיו הוא צופה בטלוויזיה. הוא מטייל בגינה כל יום - הגינה שלנו גדולה, והאזור יפהפה, קרוב להרים, בתוך הטבע. הכתובת שלנו היא 'רחוב הארץ הנבחרת', כי לכאן באו המתיישבים הראשונים, ולשכן יש שדה עם סוסים ודייוויד לפעמים מדבר אליהם. בערב בדרך כלל קופצים חברים או שכנים לביקור".

ולמה דייוויד לא מתראיין בעצמו?

"כי במיוחד בטלפון הוא מדבר מהר מדי. יש לו מוח כל כך מהיר, עד שקשה לעקוב אחריו".

אבל המבקרים שנכחו בקונצרטים לא הרפו, ומוחו המהיר של הלפגוט - יש לו זיכרון פנומנלי והוא מסוגל לנגן בו-ברגע ובעל-פה כל יצירה שמבקשים ממנו - לא הרשים אותם. נגינה כאוטית, מפוצלת, בלי שום תפישה של מבנה הרמוני ומלודי, קטעים שבורים ונעדרי כל רגש, כאילו אין נפש של אדם מאחורי האצבעות - כך סופר שוב ושוב, בין היתר בגליון-נושא מיוחד של כתב העת "פילוסופיה וספרות" ב-1997. זהו פריק שואו שמפריך את המשפט הידוע של גתה "מוסיקה היא ארכיטקטורה קפואה" ומוכיח שמוסיקה יכולה להיות דווקא ארכיטקטורה נמסה, עיסת צלילים חסרת מובן ופשר, כתב דאטון בביקורת על הרסיטל. ומה אם היה מנגן את היידן, או סקרלטי, ולא את היצירות הקורעות לב של רחמנינוב ושופן, האם גם אז היה הקהל מתלהב? שאל מבקר אחד. זו לא רומנטיקה אלא פארודיה על רומנטיקה, שימוש בכל הקלישאות על מוזרויות האמן, מבטהובן "המנגן כאחוז טירוף" ועד למוצרט "הילד הנצחי", טענו אחרים.

ואכן, לא חסרו גיבורים בעלי מוזרויות בעולם הפסנתרנות הקלאסי. גלן גולד נודע בכך: בהמהומיו תוך כדי נגינה ובכיסא המרופט, הנמוך, שאותו נהג לגרור לכל קונצרט שלו בעולם עד שנמנע מהופעות ומגע עם בני אדם בכלל. איוו פוגורליץ, גאון סובל גם הוא, נראה מובס על הבמה. ארתורו בנדטי מיקלאנג'לי שב וביטל רסיטלים בגלל מצוקות נפשיות, ולדימיר הורוביץ התנהג בקפריזיות מוחלטת.

אבל יש הבדל גדול בינם לבין הלפגוט, כך טוען כל מי ששמע אותו ברסיטל חי: הם היו אמנים, מוסיקאים; סובלים, אולי בעלי התנהגות יוצאת דופן, אבל מעמיקים במחשבה וברגש, גאונים בביטוי המוסיקה בדרכם האישית, הייחודית. הלפגוט הוא חולה, ויש נתק מוחלט בין המכניות של נגינתו לבין איזושהי פרשנות מוסיקלית. הוא דומה לשחקן שמדקלם מונולוג של המלט בלי להתייחס כלל לתוכן, למלים, לדינמיקה של המשפטים, כתב אחד המבקרים בכתב-העת, כאילו אינו מבין על מה הטקסט - ולכן אין בזה כל משמעות.

המוסיקה זה הוא

ועם זאת, שוב ושוב חווה הקהל חוויה גדולה ברסיטלים של הלפגוט. ואנשים שהכירו אותו, למשל הפסנתרן פיטר פויכטוונגר שהיה מורו ועבד אתו על הבלדה בסול מינור של שופן, מעיד על צדדים אחרים לגמרי מאלו שראו המבקרים. הטכניקה שלו מושלמת, מספר פויכטוונגר במאמרו ב"פילוסופיה וספרות", האיזון הגופני, הידיים, האצבעות - אלה נדירים; והמגנטיזם הבימתי שלו, הכריזמה הכבירה, משתווים לדבריו רק לזו של הגאונים הגדולים באמת, והוא מונה ביניהם את הזמרת קתלין פרייר והפסנתרן-מנצח ברונו ולתר.

טוב הלב של הלפגוט, החום והתום שהוא מקרין - עליהם מספרים רבים; ועל כך שמבחינתו, בגלל התסמונת שבה הוא לוקה, אין גבולות בין המוסיקה לחיים, בין האדם ליצירה. המוסיקה זה הוא. לכן, אולי אין זה רלוונטי אם הוא מדייק, ומה איכות נגינתו ואם פרשנותו מוסיקלית. התופעה שהיא דייוויד הלפגוט חותרת נגד הקונצרט הקלאסי ולא מצייתת לו, מציגה גילוי אחר של המוסיקה: נעדרת טקסיות מנומסת, אדישה לדיוק ולפרשנות סגנונית, ומשקפת - אכן, ובלי ציניות וקיטש הוליוודי - את ניצחון הרוח על הגורל; והרסיטלים שבהם היא מנוגנת אינם על אודות ספרות הפסנתר אלא על משמעות המוסיקה בחיי אדם.

"דייוויד ואני עושים הכל ביחד, ולכן בשבילי אלה חיים אינטנסיוויים", מספרת גיליאן הלפגוט בקולה הנעים ובדרך המדודה, הנינוחה, שבה היא משוחחת, "ולכן בשנה הבאה החלטנו לקחת חופשה, 12 שבועות שבהם פשוט לא נעשה דבר, כדי שדייוויד יוכל לעשות בדיוק מה שמתחשק לו בלי המתח של המסעות: כבר 25 שנה שאנחנו במסעות והוא מנגן בכל העולם, והגיע הזמן לנוח.

"בישראל היינו לפני כ-20 שנה, אבל דייוויד לא ניגן", היא ממשיכה, "רק ביקר את המשפחה שלו. אחותו התגוררה בישראל, והיינו 12 יום - ביקרנו בתל אביב וירושלים ובאר שבע וים המלח".

על הסרט "ניצוצות" יש לה רק טובות לומר: "עדיין מראים אותו בכל העולם, הוא משקף נהדר את החיים של דייוויד ויש לו תרומה גדולה לכך שממשיכים לזכור אותנו. תמיד מתגודדים סביבנו אנשים במקומות כמו שדות תעופה, רוצים לבוא ולשוחח, מנופפים לשלום ומראים אהבה וידידות. אחרי כל הכאב שהוא סבל, כל האשפוזים במוסדות, זה גורם לו אושר גדול. הזיכרון המופלא שלו, שבזכותו הוא יכול פתאום לנגן יצירה בצורה מושלמת 20 שנה אחרי שלא ניגן אותה, גם פועל לרעה, כי הוא זוכר לפרטי פרטים גם את הדברים הרעים שקרו לו - וטוב שבשנים האחרונות הוא אוגר רק זיכרונות טובים, ואלה מתגברים על הרעים. עכשיו דייוויד שליו. נכון שהוא עדיין שובב גדול ועושה מעשי קונדס, ומאוד מצחיק: יש בו ילדותיות, ותום שמעולם לא אבד לו. אבל העיקר - טוב לנו מאוד ביחד".

למרות השיגעון, לא בזכותו ד"ר ערן רולניק

ככל הידוע, דייוויד הלפגוט סובל זה שנים רבות מהפרעה סכיזואפקטיווית, שהיא תסמונת המשלבת מאפיינים של סכיזופרניה עם תנודתיות במצב הרוח מהסוג המאפיין את התסמונת המאנית-דפרסיווית. לא קל לפענח את פשר הנהירה של אלפים לקונצרטים שלו; אולם ניכר שהפסנתרן המחונן שלקה בנפשו פורט על כמה וכמה מיתרים בנפשותיהם של חובבי מוסיקה, של רומנטיקנים של השיגעון, ואולי גם של סתם מציצנים.

הסרט "ניצוצות" מתחיל את סיפור מחלתו של הפסנתרן באביו האכזר ומסיים אותו בקונצ'רטו השלישי הטראומתי של רחמנינוב. הלפגוט של הרסיטלים, זה שאשתו מתראיינת במקומו, מאפשר למאזיניו להתמסר לפנטסיה עתיקת היומין על אודות הגאון המטורף. אבל ספק אם אפשר להצביע על קשר בין מחלתו לבין כישרונו כמוסיקאי וכמבצע. לא מעט מוסיקאים ניחנו בזיכרון פנומנלי ובווירטואוזיות מסחררת מהסוג שהלפגוט ניחן בהם. כישורים אלה בוודאי אינם פועל יוצא של מחלתו, אלא של החלקים הבריאים באישיותו.

גם את ההנאה האסתטית ואת ההתפעמות הרגשית שנגינתו מעוררת לא הייתי כורך בשיגעונו כי אם בעובדה שחלקים ניכרים באישיותו ניצלו מהשיגעון והם מסוגלים עדיין לתת ביטוי מוסיקלי-סימבולי לעולמו הפנימי ולאופן ההתבוננות המיוחד שלו על העולם.

לכן, לא שיגעונו של הלפגוט הוא הדובר אלינו מבעד לצלילים אלא שפיותו. אדרבה, ברגעים שבהם ידו של הטירוף על העליונה הוא פוגע במורכבות של פירושיו המוסיקליים וביכולתו כאמן לגעת בנפש המאזין. ברגעים עצובים כאלה הלפגוט יכול להציע למאזינים בו רק את ההתפעלות מיכולותיו הווירטואוזיות הקרקסיות.

מעשה האמנות הוא פעולה פרשנית החוקרת את עולם האובייקטים הפנימיים והרגשות. ואילו השיגעון, יותר משהוא מציע קשרים משמעותיים מפרק את כל שנקרה בדרכו. שום יצירה גדולה לא נכתבה לדעתי מתוך טירוף גרידא. אינני יודע מה עובר על הלפגוט ברגעים שבהם הוא מפסיק את נגינתו ומתחיל לפסוע על הבמה לעבר אשתו. האם הוא "שומע קולות"? אוי לו למוסיקאי שאינו "שומע קולות". ואולי הוא מבקש את מבטה של אשתו שיסייע לו להציל את היצירה מפני ידו ההרסנית של השיגעון.

הפחד מהשיגעון מלווה בדרך כזו או אחרת את כולנו. אולי לכן נוהרים רבים כל כך להאזין לצלילים הלא תמיד ערבים המלווים את דרכו הייחודית של הפסנתרן האוסטרלי לשמור על שפיותו.

ערן רולניק הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ