סוניק יות' מתראיינים

חלפו כמעט 30 שנה מאז הציתה להקת "סוניק יות" את עולם המוסיקה, ועדיין לא נס ליחה. גיבורי הארט-פאנק מדברים עם צאת תקליטם החדש, "הנצחי"

דייוויד פשק | גרדיאן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דייוויד פשק | גרדיאן

"להקות הן בדרך כלל עניין לצעירים", אומר תרסטון מור, גיטריסט להקת "סוניק יות" זה 30 שנה כמעט. "הן בדרך כלל לא מחזיקות מעמד. לנו מעולם לא היתה יריבות זה כלפי זה. אני מניח שאף פעם לא הרגשנו שהגענו למבוי סתום במה שאנחנו עושים. אף פעם לא היו לנו שאיפות להגיע ליעד מסוים. אף פעם לא היה לנו להיט שנאלצנו לחזור עליו".

סוניק יות' - איך האלבום החדש?

"הרבה להקות לא מחזיקות מעמד בשיא כזה של פופולריות, או של אגו, או של כסף", מסכים גיטריסט הלהקה, לי רנלדו. "כשהתחלנו, התייחסנו לעצמנו ברצינות כאמנים. זה התחום שלנו, שבמקרה עושים אותו בשיתוף פעולה של כמה אנשים; הוא פשוט אף פעם לא נעשה משעמם או שגרתי. הוא עדיין מלא סיפוק ועניין באופן יוצא מן הכלל".

"סוניק יות" הופיע לראשונה החודש לפני 28 שנה בפסטיבל "נויז פסט" בניו יורק. אין הרבה להקות שמחזיקות מעמד זמן רב כל כך, ומעטות יותר נשארות חיוניות כל כך. להקת הארט-רוק הניו-יורקית החשובה הצליחה לשרוד ולשגשג גם בזכות דמוקרטיה פנימית נדירה (רנלדו מדמה את תהליך הכתיבה שלה ל"יצירה של פסל קבוצתי"), וכנראה משום שחבריה היו עסוקים מכדי להרגיש יריבות. יש לה 16 אלבומי אולפן רשמיים, כמה אוספים ושלל תקליטים ניסיוניים בהוצאה עצמית.

כל ארבעת חברי הלהקה בהרכבה המקורי - מור, רנלדו, קים גורדון וסטיב שלי, שאליהם הצטרף לאחרונה מארק איבולד, לשעבר הבסיסט של להקת "פייבמנט" - עובדים רבות גם מחוץ ללהקה. הם יוצרים שירה ואמנות חזותית, אלבומי סולו ושיתופי פעולה עם אמנים אחרים מתחומי המוסיקה והאמנות החזותית, וגם מנהלים חברות הקלטה ("אקסטטיק פיס!" של מור, "סמלס לייק..." של שלי, וההוצאה "SYR" של הלהקה). יש להם גם תערוכה נודדת, "סנסיישונל פיקס", המציבה את הלהקה בתוך קהילה אמנותית רחבה ומציגה עבודות מאת אמנים כגון גרהרד ריכטר וכל מי שהלהקה "עבדה אתו, מיודדת אתו, או יותר מזה - פשוט אוהבת", כפי שמסביר רנלדו.

תקליטם החדש מתחבר לאנרגיה המחוספסת והיעילה של שלושה תקליטים מסוף שנות ה-80 - "Evol", "Sister" ו"Daydream Nation" - שבהם התמזגו מבנים קונוונציונליים של שירים עם דיסוננטים עוצמתיים ויצרו אפקט מסחרר. אין בתקליט החדש תחושת נוסטלגיה, אלא זהו מעין ספר לימוד מלהיב למתחילים, הפורש את כל מה שהפך את הלהקה למרגשת מלכתחילה. אין פלא איפוא שהם קראו לו "The Eternal" (הנצחי). כשרנלדו מדבר על תנועת ה"נו-וייב" ("no-wave", "גל הלא" וגם "בלי גל"), שהולידה את הלהקה, הוא היה יכול באותה מידה לדבר על "סוניק יות" ב-2009: "היית הולך להופעות האלה ומרגיש משוחרר ומתמלא חיים, ראית שמשהו נוצר מחדש".

תחושה אנונימית ומנוכרת

קשה לדמיין את "סוניק יות" במקום שאינו מנהטן; הם נמצאים באמריקה אבל לא בדיוק משתייכים אליה. יתרה מזאת, "סוניק יות" מייצגת את נקודת ההשקה שבין מסורות אמנותיות רבות בדרך שאולי רק ניו יורק היתה יכולה לאמץ. בדנ"א שלהם אפשר למצוא את משוררי דור הביט (השיר החדש "Leaky Lifeboat" שואב את השראתו מבוגר דור הביט גרגורי קורסו); את הסכנה המלהיבה של הפאנק של תחילת שנות ה-80, הנשברת מבעד לפילטר החופשי והמחודד של ה"נו וייב"; וקשר מוסיקלי מקומי, שכולל גם את אורנט קולמן, פאטי סמית ו"טלוויז'ן". יש ביצירתם גם השפעה של "ולווט אנדרגראונד" - להקה שהיתה מופת לשילוב בין אמנות לרוקנרול, של השעטנז בין פופ לניסויים צורניים.

"סוניק יות" ב-1991. מימין: קים גורדון, ת'רסטון מור, סטיב שלי ולי רנלדו

משהו בפרגמטיות השובבה של הלהקה מזכיר באופן מובהק את אנדי וורהול. הם היו גיבורי המוסיקה המחתרתית בשנות ה-80, שסייעו לייסד את הרשת שתמכה במוסיקה אלטרנטיווית בארצות הברית ונהפכו לפטרונים רבי עוצמה של מוסיקה חדשה; עד היום הם מקפידים מאוד בבחירת הלהקות שהם מופיעים לצדן, משום ש"חשוב ליצור תחושה של קהילה", לדברי רנלדו. אך ב-1990 הם חתמו על חוזה בחברת גפן, בתקווה לזכות בהפצה טובה יותר. "גארי גרש, שהחתים אותנו, אמר לנו, 'אתם יכולים להיות 'פינק פלויד' הבאה'", נזכרת גורדון בחיוך.

"היו שחשבו שאנחנו יכולים להיות להקה מקצועית של רוק פרוגרסיווי שצמחה מהאנדרגראונד האמריקאי", ממשיך מור. "אולי. אבל אני לא חושב שמישהו ידע מראש מה עתיד לקרות".

ומה שקרה היה ש"סוניק יות" ערכה ניסויים בהפקה עתירת תקציב במשך שני אלבומים והיו לה כמה כמעט-להיטים. ואז, במהימנות שלא נסדקה, היא המשיכה להוציא תקליטים, שרובם, כפי שמודה רנלדו, היו גורמים לכל להקה אחרת לכישלון חרוץ. ב-2008 הם אפילו הוציאו אלבום אוסף בשיתוף פעולה עם רשת בתי הקפה סטארבקס, לקול נהמות הרוגש של הטהרנים, אבל זה לא מנע מ"The Eternal", החומר החדש הראשון שלהם מאז 2006, להיות אחד התקליטים מעוררי הציפיות ביותר השנה.

אשר לתקליט של סטארבקס אומר רנלדו: "זה לא עלה לנו בהרבה דם ויזע. חשבנו לנסות את זה ולראות מה יקרה. יש בלהקה פן שאוהב פרוורטיות, וזאת תפישה פרוורטית למדי. סטארבקס מכרה אז תקליטים בזמן שהחברות הגדולות לא הצליחו. הן הרימו ידיים. האירוניה היא שלמרות כל הגינוי שהעניין ספג בבלוגים, זה התקליט שהכי קשה להשיג היום מכל התקליטים שלנו. מעולם לא ראיתי עותק ממנו בחנות, ואף פעם לא פגשתי מישהו שראה עותק בחנות".

ב"The Eternal" הם חזרו ללייבל עצמאי, "מטדור", ביתן של עשרות להקות אלטרנטיוויות אמריקאיות חשובות ב-20 השנים האחרונות, בהן "פייבמנט" ו"Guided By Voices". האם עכשיו הם מרגישים משוחררים ממה שגורדון שרה עליו ב"Kool Thing", הסינגל הראשון שהקליטו אצל גפן: "אגרסיוויות תאגידית לבנה"? "כן", עונה גורדון בצחוק מודגש, "בהחלט!"

"גפן לא עשתה למעננו הרבה חוץ מלהוציא את התקליטים", אומר מור. בסוף תקופת העבודה שלהם עם החברה, אומר רנלדו, "התחושה היתה אנונימית ומנוכרת". דייוויד גפן עצמו מכר את החברה ליוניוורסל כשנה לאחר שחתמו על החוזה, וטקטיקת השיווק האופיינית לחברה גדולה לא הביאה את השינוי המקווה להפצת תקליטיהם.

לעומת זאת, אחד ממנהלי מטדור הוא ג'ררד קוסלוי, שהוציא את אלבומה השלישי של הלהקה בחברה שלו, "הומסטיד", ב-1985. "יש תחושה של חזרה הביתה", מסביר רנלדו. "קוסלוי סגר לנו הופעה בבוסטון ב-1983 או 1984, כשעדיין היה סטודנט באוניברסיטה. הוא כתב ביקורות חיוביות מאוד על הלהקה. אנחנו בתוך קהילה של אנשים שאנחנו קשורים אליהם הרבה יותר: הם אוהבי מוסיקה, הם יוצאים להופעות כל ערב, הם לא מדברים כל הזמן על ההכנסות". ועם זאת, אומרת גורדון, "מטדור נעשו ממש טובים במכירת תקליטים".

אנחנו לא להקה נוסטלגית

הלהקה היתה כמובן יכולה להוציא את האלבום באופן עצמאי, אבל בחרה שלא לעשות זאת, לדברי גורדון, משום ש"צריך לבנות מנגנון גדול". "רדיוהד" עשו זאת ב"In Rainbows", כשבתחילה העמידו את האלבום לטעינה באינטרנט ואיפשרו לאוהדיהם לשלם תמורתו סכום שנראה להם הוגן.

"אני לא חושב שהם עשו את זה לבדם", מתנגדת גורדון. "הם עשו טריק שיווקי בכוחות עצמם ואחר כך לקחו מישהו שיוציא את האלבום לחנויות. זה נראה גישה בעלת אוריינטציה קהילתית, אבל היא לא מתאימה לאחיהם ולאחיותיהם המוסיקאים שלא מוכרים כל כך הרבה תקליטים. זה מציג באור רע כל להקה שלא מציעה את האלבומים שלה במחיר שהקונה מחליט מהו, שזה כולם מלבדם. זו היתה שיטת שיווק טובה וחבל שאני לא חשבתי עליה! אבל חוץ מזה, אנחנו לא במצב הזה. יכול להיות שלא היינו יכולים להוציא עוד תקליט בשנתיים הבאות אילו היינו מוציאים אותו בעצמנו: זה הרבה עבודה. וזה בא על חשבון עשיית המוסיקה".

"זה משעמם", אומר מור בפשטות. "אני רוצה לעשות תקליטים. אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם מעצם היותי בלהקה הוא להקליט. אנשים יכולים להקשיב למוסיקה בכל דרך שהיא. אין לי העדפה מיוחדת לפורמט זה או אחר".

בעיני רנלדו, "החלק הכי כיפי שאנחנו עושים בחיים הוא להופיע על הבמה. אני תמיד משתמש בדוגמה של הרולינג סטונס - 90% מההופעה שלהם עדיין מורכבים משירים ישנים, ואנחנו היינו מתים אם זה היה ככה אצלנו. אנחנו לומדים לבצע את האלבום החדש, וכשיגיע הקיץ ההופעה שלנו תהיה מורכבת ברובה - 75%-80% - משירים שנכתבו בשנתיים האחרונות. אנחנו לא ניזונים רק מנוסטלגיה".

עם זאת, אחד הגורמים שהניבו את הפרק החדש בחייהם היה חזרה אל "Daydream Nation" לקראת סדרת ההופעות "Don't Look Back", שבה להקות ביצעו אחד מהאלבומים החשובים שלהן במלואו, ב-2007. רנלדו מסביר: "זה לא היה משהו שעשינו מיוזמתנו, אנחנו לא להקה נוסטלגית. המפיק בארי הוגן מ'All Tomorrow's Parties' פשוט כופף לנו את היד עד שהסכמנו. אבל בפועל זה החזיר אותנו לרמת האנרגיה של שנת 88'-89', כשהיינו בני 30, לא בני 50. אין לי ספק שחלק מזה השפיע על התקליט החדש. אם יש בו תחושה מחוספסת ורוקית ואנרגיה חזקה, זאת הסיבה לכך".

יש להם מקום גם בקונגרס

להקות, סצינות ותנועות באות והולכות, ו"סוניק יות" נשארת. אחרי זמן כה רב, האם במונחים כגון אלטרנטיווי, עצמאי והמושג האפל ביותר, פאנק רוק, עדיין יש משמעות כלשהי? "הם יותר קוליים מ'תאגידי' ו'חשוב'", יורה מור לקול צחוקם של חבריו. בצדק, הוא מציין שהפאנק אינו שייך רק לתקופה מבודדת בעבר, אלא התגלה כגורם מזרז שחילחל אל התרבות. כדי להוכיח את הטיעון שלו, ב-2006 נוסף "Daydream Nation" אל ארכיון ההקלטות הלאומי בספריית הקונגרס, שם הוא נח לצד "הרפסודיה בכחול" של גרשווין.

"סוניק יות" היא עדיין להקה שאינה מגבילה את עצמה לז'אנר מסוים או לציפיות. "זו לא להקת פאנק רוק צרופה, או להקת ג'אמים או להקת רוק קלאסי או מה שלא יהיה", אומר ג'ררד קוסלוי. "היא כל הדברים האלה גם יחד - לפעמים בעת ובעונה אחת". ואז, בישירות פאנק-רוקיסטית נערצת, הוא מגדיר במשפט קולע את טבעה האמיתי של מורשתם של חברי הלהקה: "הם מטילים צל ענקי על כל מה שאפשר לקרוא לו הקהילה הגלובלית של מוסיקאים לא-מבאסים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ