מוריס אל מדיוני: לשנה הבאה בירושלים

הפסנתרן האלג'יראי-צרפתי מוריס אל מדיוני מגיע שוב לישראל, עם התמהיל הייחודי שיצר בין מוסיקה ערבית ולטינית. בשנה הבאה, מתכנן המוסיקאי בן ה-80 להצטרף לילדיו ונכדיו בארץ

בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

מוריס אל מדיוני יושב בלובי של מלון פארק בנתניה (שלפחות במוצאי שבת האחרון לא עמד בכניסה אליו מאבטח) ומקיש על השולחן מקצב של רומבה. אחר כך הוא מקיש את המקצב של מוסיקת הראי האלג'יראית. "דומה, נכון?" הוא אומר. "אז זה כל הסיפור".

אל מדיוני, בן 80, מדגים את הדמיון בין המקצבים של הרומבה ושל הראי כשהוא נשאל מה גרם לו לשלב, החל בשנות ה-40, בין שני העולמות המוסיקליים האלה (יחד עם עולם מוסיקלי שלישי - הבוגי-ווגי האמריקאי). ככל הידוע איש לא עשה זאת לפניו, ולא רבים עשו זאת אחריו. "זה הסגנון של אל מדיוני", הוא אומר, ואפשר יהיה להתרשם וליהנות ממנו בשלוש הופעות הסולו שהפסנתרן יקיים השבוע בישראל - ביום שלישי במועדון לבונטין 7 בתל אביב, ברביעי בבית אבי חי בירושלים, וביום חמישי לפנות ערב בפסטיבל כחול ביפו.

עכבר העיר מחלק לכם בכרטיסים להופעתו של מוריס אל מדיוני בירושלים

אל מדיוני היה בן 18 כשהחל לשלב מוסיקה ערבית, לטינית ואמריקאית, אבל הרבה לפני כן הוא כבר ניגן לפרנסתו בבתי קפה בעירו, עיר הנמל האלג'יראית אוראן. ב-1942, כשהיה בן 14, החלו למלא את בתי הקפה חיילים אמריקאים שהוצבו באזור במלחמת העולם השנייה. אל מדיוני הנער ניסה להנעים את זמנם באמצעות השירים שהוא הכיר - שיריהם של מוריס שבלייה, שארל טרנה וזמרים צרפתים אחרים.

אבל החיילים רצו לשמוע את המוסיקה שהם מכירים. הם שרו לפסנתרן הצעיר שירים ומנגינות של גלן מילר, פרנק סינטרה, בני גודמן, דיוק אלינגטון וקאונט בייסי, ואל מדיוני למד את השירים, התאהב בהם ובתוך זמן קצר שלט בהם. מאותו רגע הוא נעשה לאנטרטיינר של החיילים, מעמד שהכניס אותו גם לבתי הקברט של אוראן, שנער בגילו לא היה אמור לראות מבפנים.

השיעורים הכי יקרים ללבו היו אלה שקיבל מחיילים אמריקאים שחורים, שידעו לנגן בוגי-ווגי. "אחד מהם שאל אותי, ‘היי, ילד, אתה יכול לנגן את זה?' ואז ניגן בעצמו את המוסיקה הקצבית והנפלאה הזאת. כמובן שלא היה לי מושג. לא ידעתי שאפשר לנגן כך. כשחזרתי הביתה ישבתי וניסיתי לנגן כמוהו. בהתחלה זה היה קשה מאוד, אבל די מהר קלטתי את העסק".

אני משוגע עלייך

אחרי שמלחמת העולם נגמרה והחיילים האמריקאים עזבו את אוראן, אל מדיוני הצטרף ללהקה שניגנה ראי. מוסיקאים יהודים אחרים לא ניגנו בסגנון הזה. "היהודים ניגנו רק אנדלוסית, מוסיקה מתוקה עם מלים יפות", אומר אל מדיוני. "הראי היה מוסיקה מהרחוב, מהחיים. הרבה מלים רעות. ‘אני משוגע עלייך, אם לא תבואי הלילה אני לא יודע מה אני אעשה. אני אהרוג אותך וגם את עצמי'. הכל מאוד דרמטי".

אל מדיוני. נער בגילו לא היה אמור לראות מבפנים את בתי הקברט של אוראן

אל מדיוני אומר שהמוסיקאים המוסלמים שאתו בלהקה ניגנו ראי רגיל, והוא הכניס אלמנטים של רומבה, טנגו, פלמנקו וכמובן בוגי-ווגי. איך הקהל קיבל את השילוב הלא צפוי הזה? "נהדר, אהבו את זה, אף אחד לא התלונן", הוא אומר. והאם היתה בעיה בשביל מוסיקאי יהודי לנגן עם מוסלמים? "שום בעיה. ומספיק עם שאלות על פוליטיקה. לא מעניין אותי. רק מוסיקה".

יותר אשכנזים ממזרחים

הסירוב של אל מדיוני לדבר על פוליטיקה לא מאפשר לשאול אותו על תקופת מלחמת אלג'יריה, שלקראת סופה, ב-1961, הוא עזב את אוראן. במשך שישה חודשים הוא חי באשדוד וניגן בלהקה של ג'ו עמר. "הוא הכיר אותי במרוקו, באמצע שנות ה-50, וכששמע שבאתי לארץ מיד ביקש שאבוא לנגן אתו", מספר אל מדיוני. הם הופיעו בכל הארץ, זכו לאהבת הקהל, "אבל זה לא היה מספיק כדי להתפרנס", אומר אל מדיוני.

הוא עזב עם אשתו וילדיו לפאריס, ושם, בנוסף לנגינה, החל לעבוד כחייט. רק ב-1970, אחרי שעבר למרסיי, יכול היה להתרכז בנגינה. הוא ליווה את מיטב הזמרים ששרו במסורת הצפון-אפריקאית, יהודים וערבים. "בשבילי לא היה שום הבדל, זאת היתה בדיוק אותה מוסיקה", אומר אל מדיוני.

קריירת הסולו שלו החלה בשלב מאוחר. בשנות ה-80 הקליט קסטה מיצירותיו, ורק בשנות ה-90 הוציא אלבום ראשון בחברת תקליטים. מאז הוציא עוד ארבעה דיסקים, בהם אלבום בהפקת חברת "מגדה" של האוזן השלישית, אלבום של פסנתר סולו ("פיאנוריינטל") ו"Descarga Oriental", אלבום עם הפרקשניסט הקובני רוברטו רודריגז, שהוכתר ב-2007 כאלבום השנה בקטגוריית מוסיקת העולם מטעם רדיו 3 של הבי-בי-סי.

אל מדיוני נוסע בכל העולם ומופיע לפני קהל שכולל הרבה אנשים צעירים ("בישראל באים להופעות שלי יותר צעירים אשכנזים מצעירים מזרחים", הוא מאבחן). השילוב המקורי והאורגני בין מוסיקה ערבית ולטינית הוא בוודאי אחד הגורמים להתעניינות בו. כפי שניתן להיווכח בהופעותיו, אל מדיוני מצליח להוציא מפסנתר רגיל צליל מזרחי להפליא. האם גם לפופולריות הגואה של הראי המודרני מאז שנות ה-80 יש חלק בהצלחתו? "זה לא קשור", הוא חורץ. "הפסקתי לנגן ראי כשעזבתי את אלג'יריה".

בתקופה האחרונה הוא הפחית את קצב ההופעות שלו, והוא כבר חושב על פרישה. שניים משלושת ילדיו חיים בישראל, כל נכדיו נמצאים כאן, והוא מתכנן להצטרף אליהם בשנה הבאה. "אני שמח שאנשים מזמינים אותי להופיע ורוצים לשמוע את המוסיקה שלי", הוא אומר, "אבל אני כבר בן 80. בקרוב אתן את המקום שלי למישהו אחר".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ