1969: השנה בה מתו ילדי הפרחים

שלושה חודשים בלבד הפרידו בין פסטיבל וודסטוק אפוף האהבה והאחווה לפסטיבל אלטמונט האלים שהסתיים ברצח. מה לעזאזל השתבש בדרך?

בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

זאת התמונה שחתמה, או קברה, את שנות ה-60. ה-6 בדצמבר 1969, פסטיבל אלטמונט בקליפורניה. מיק ג'אגר עומד על הבמה, מנסה לשיר את "סימפטיה לשטן", אבל התוהו ובוהו שמתחולל בתוך הקהל לא מאפשר לרולינג סטונס לנגן. ג'אגר פונה לקהל ואומר בקולו המתפנק-מסטולי: "היי, אנשים, אחים ואחיות, תירגעו. בבקשה תירגעו. מה שלומנו שם? האם מישהו נפגע? כולם בסדר?"

אבל שום דבר ואף אחד לא בסדר. מה שקורה ליד הבמה נראה כמו קרקס בלהות. צעירים בטריפ רע של אל-אס-די בוהים בג'אגר ועושים תנועות של מחלקה סגורה. אשה עירומה ומטושטשת הכרה מנסה לזנק לבמה וחוטפת מכות ממלאכי הגיהנום, המאבטחים המפוקפקים של הפסטיבל. נערות עם פרחים בידיהן מזילות דמעה. כלב זאב חוצה את הבמה פתאום. ואז מתרחשת הטרגדיה. מרדית האנטר, בחור שחור בן 19 שהוכה מתחילת ההופעה על ידי מלאכי הגיהנום, שולף אקדח. מלאכי הגיהנום מזנקים עליו. אחד מהם מוציא סכין ודוקר את האנטר חמש פעמים בצוואר. האנטר מת. מסך שחור וכבד יורד על הסיקסטיז ועל התופעה החברתית והתרבותית האדירה שרק שלושה חודשים קודם לכן הביאה לעולם את תמונת התשליל של אלטמונט, פסטיבל וודסטוק.

"ב-1969 חייתי בחוף המזרחי, אבל גם אם הייתי בקליפורניה, אין סיכוי שהייתי הולכת לאלטמונט", אומרת ג'ודי פורת, כיום חברת קיבוץ בארות יצחק ואז סטודנטית באוניברסיטת קונטיקט. "הרולינג סטונס, עם כל הדיבורים שלהם על השטן, היו בצד האפל של הרוק", היא מסבירה. "חוץ מזה, מה שקרה בוודסטוק היה חד-פעמי. התמימות שהיתה שם, הביחד, החופשיות, האמון, האהבה - היה ברור שדבר כזה לא יכול לקרות עוד פעם".

ג'ימי הנדריקס מחשמל את וודסטוק עם "Purple haze":

הדבר הראשון שפורת זוכרת מוודסטוק, שהתקיים לפני 40 שנה כמעט, בין 15 ל-17 באוגוסט 1969, הוא המאסה האדירה של האנשים. "צעירים, כולם צעירים. לא ראינו שם אפילו מבוגר אחד", היא אומרת. מארגני הפסטיבל ציפו לכמה עשרות אלפי אנשים ונדהמו כש-400 אלף צעירים נהרו למקום. בהתחלה עוד גבו כסף מהבאים, אבל מהר מאוד הגדרות נפרצו. "האם הפסטיבל הוא הצלחה פיננסית?" שאל כתב טלוויזיה את ארטי קורנפלד, אחד ממארגני הפסטיבל. "זה אסון פיננסי, אסון טוטאלי", השיב קורנפלד. "אז למה אתה נראה כל כך שמח?" תהה הכתב.

סנפירים של דולפין

קורנפלד נראה כל כך שמח גם כי הוא היה מסטול, כמו כולם בוודסטוק, אבל בעיקר מפני שהוא והמארגנים האחרים ומאות אלפי הצעירים "הראו לעולם מאיפה משתין הדג", אומר ד"ר דייוויד גרייבס, פילוסוף ומומחה לתרבות הסיקסטיז, שמלמד במכללת תל אביב-יפו. "הם הראו לעולם ש-400 אלף איש יכולים לבלות יחד שלושה ימים, בלי שאף אחד יירצח או ייאנס או יחטוף מכות. תסתכל על התצלומים שמראים את הים של האנשים שהיו שם. איך אמר פועל הבמה בסרט 'וודסטוק'? "We must be in heaven, "man. זאת היתה החגיגה האולטימטיווית של שוויון, חירות ואחווה דרך המוסיקה. זה היה הרגע הזוהר של הסיקסטיז".

כדי להבין את וודסטוק, אומר גרייבס, צריך ללכת כמה שנים אחורה, אל הרגע שבו הבייבי-בומרס - הדור שנולד בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה - הגיעו לפרקם והלכו לאוניברסיטה. זה היה הדור הגדול ביותר אי פעם, וכשהצעירים האלה הביטו בהורים שלהם הם לא יכלו שלא לבוז להם. ההורים, שגדלו בתנאי מחסור קשים בתקופת השפל הגדול, הסתנוורו מהשפע הפתאומי שהציף את אמריקה בשנות ה-50 והפנימו את שטיפת המוח של תרבות הצריכה. "המכונה הקפיטליסטית שיכנעה אותם שהם לא צריכים סתם מכונית כדי להגיע לעבודה, הם צריכים את הדגם הכי חדש עם הסנפירים של הדולפין", צוחק גרייבס.

בעיני הילדים שלהם, שהיו עכשיו סטודנטים, הם נראו עלובים, קורבנות של תודעה כוזבת. "העיניים של הצעירים נפקחו", אומר גרייבס. "הם התחילו להבין שההבטחה של אמריקה, שכל בני האדם נולדו שווים, לא מתקיימת. והם היו מוכנים לפעול כדי לשנות את המציאות. הבעיה עם צעירים שרוצים לשנות את העולם היא שבדרך כלל אין להם כוח. הם מיעוט. במקרה של הבייבי-בומרס זה היה שונה. הם היו המונים".

וודסטוק, אוגוסט 1969. "הראו לעולם מאיפה משתין הדג"

הם התנגדו למלחמה בווייטנאם, תמכו במאבק של השחורים לשוויון זכויות, "עד שב-1966 לערך הם אמרו: אנחנו לא מתנגדים לדבר ספציפי זה או אחר, אנחנו מתנגדים לכל. כל העסק רקוב", אומר גרייבס. "הבעיה שלהם היתה שהם לא הגדירו את עצמם באמצעות איזשהו 'כן'. ובן אדם חייב להגדיר את עצמו כשייך למשהו. זה כמעט צורך ביולוגי. אהבה ואחווה זה יפה, אבל זה לא מעניק לאדם תחושת השתייכות. להיום בן של היקום זה סבבה מבחינה אידיאולוגית, אבל זאת חרא של זהות מבחינה סוציולוגית. התוצאה היתה שנוצרה מאסה אדירה של אנשים שלא היתה להם זהות".

סביב 1967 הם מצאו לעצמם זהות: המוסיקה. הביטלס הקליטו את "סרג'נט פפר". ג'ימי הנדריקס, "הדלתות" ו"פינק פלויד" הוציאו אלבומים ראשונים. בחוף המערבי היתה התפרצות געשית של רוק פסיכדלי. הפסטיבל ההמוני הראשון, מונטריי פופ, נערך ביוני 1967. "פתאום לתנועה היה קול. היא מצאה את זהותה במוסיקה", אומר גרייבס.

המוסיקה היתה גם הדבר שחיבר בין הצעירים שהשתייכו לאגף המיליטנטי של תרבות הנגד לבין הצעירים הפחות פעילים. "לא הייתי היפית, הייתי די שמרנית", אומרת ג'ודי פורת. "אהבתי את המוסיקה, אהבתי לרקוד, ראיתי את עצמי כחלק מתרבות הרוקנרול, אבל ידעתי את הגבולות. החברה שבאה אתי לוודסטוק לקחה מסקלין חצי שעה אחרי שהגענו, הלכה לרקוד עירומה באגם ולא ראיתי אותה עד שחזרנו הביתה. אני לקחתי רק את הדבר הכי מינורי. הייתי בתוך העניין וליד העניין באותו זמן. ואני חושבת שרוב האנשים שהיו בוודסטוק היו כמוני. הם אהבו את המוסיקה והם באו לוודסטוק כדי לשמוע את כל גדולי הדור, כדי להיות חלק מהרגע הזה. כל יתר הדברים היו רק תוספת יוקר".

החודשים שקדמו לוודסטוק היו מהקשים שידעה ארצות הברית. "חוץ מהנחיתה על הירח לא קרה שום דבר טוב", אמר הזמר קאנטרי ג'ו מקדונלד, שהופיע בוודסטוק. הערים הגדולות בערו. מאות חיילים אמריקאים, אם לא יותר, נהרגו בכל חודש בווייטנאם. מרטין לותר קינג נרצח באפריל 1968. חודשיים לאחר מכן נרצח רוברט קנדי, "וזאת היתה לדעתי תחילת ההתפרקות של התנועה", אומר המוסיקאי הירושלמי סטיב הורנשטיין, שכסטודנט בטריניטי קולג' בקונטיקט היה אחד מהצעירים שהשתלטו על הקמפוס ואף כלאו את חבר הנאמנים של האוניברסיטה.

"הסולידריות התחילה להישבר", ממשיך הורנשטיין, שלא מצליח להבין היום איך לא היה בוודסטוק ("שק השינה שלי היה", הוא צוחק). "איבדנו את התקווה שבאמת נצליח לשנות את העולם, ואנשים התחילו לנשור מהתנועה. חלק נשרפו מסמים, אחרים חצו את הקווים אל העולם הקפיטליסטי. מנהיג התנועה בקולג' שלי, האיש שהוביל את המאבק שלנו נגד הממסד, נהפך למנהל באיזו חברה גדולה".

חודש לפני וודסטוק, ביולי 1969, בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס טבע בבריכה שלו. שבוע לפני וודסטוק צ'ארלס מנסון ו"המשפחה" שלו רצחו את השחקנית שרון טייט ועוד שישה אנשים. לא היה חסר הרבה שגם הפסטיבל עצמו ייגמר ברצח. כמה קבוצות מיליטנטיות הגיעו לוודסטוק וחבר באחת מהן, ה"Motherfuckers", הצמיד אקדח לראשו של אחד המארגנים וצרח "אני אהרוג אותך, חזיר היפי קפיטליסט".

גם על הבמה לא שררו כל הזמן שלום ואחווה. באמצע ההופעה של להקת "המי" קפץ לבמה אבי הופמן, אחד המנהיגים הבולטים והצבעוניים של תרבות הנגד, וניסה להפסיק את ההופעה ולנאום בגנות הפסיוויות של רוב ההיפים. לצערו הוא נתקל בפיט טאונסנד, הגיטריסט של "המי", שהשליך אותו הצדה וצעק: "תתחפף מהבמה שלי. הבן אדם הבא שמנסה לעלות על הבמה, אני הורג אותו. אתם יכולים לצחוק, אבל אני מתכוון לזה".

טאונסנד לא הרג אף אחד, וגם מארגן הפסטיבל יצא בשלום מהתקרית עם המיליטנט המוטרף, אבל שני אנשים מתו בוודסטוק, אחד בתאונה והשני ממנת יתר של הרואין (כדי לאזן את התמונה, שני תינוקות נולדו בזמן הפסטיבל). ובכל זאת, למרות המקרים האלה, היו בוודסטוק אחווה וסולידריות שמי שהיו שם נוצרים עד היום. "לא היה אוכל, לא היו בגדים יבשים, אבל כולם היו עם כולם", אומרת פורת. "היית בתוך המוסיקה, בתוך ההמון, לא פחדת מאף אחד. היתה תחושה מאוד חזקה של ביחד, של תמימות".

האם החוויה שהיא עברה בוודסטוק עיצבה את ראיית העולם שלה? "'עיצבה את ראיית העולם' זה קצת גדול, אבל לקחתי משם משהו", אומרת פורת. "וודסטוק הגביר את האמון שלי באנשים. האהבה הזאת, ההרגשה שכולם אוהבים את כולם - זה זיכרון שנשאר אתי. אני בן אדם אופטימי מטבעי, אבל יכול להיות שוודסטוק עשה אותי אפילו יותר אופטימית. לא היה שם שום דבר ציני".

שירת הברבור

שלושה וחצי חודשים מאוחר יותר, בפסטיבל אלטמונט, לא נותר זכר מהתמימות והביחד של וודסטוק. "בסרט התיעודי על אלטמונט אתה שומע ברקע כל הזמן שמבקשים מהקהל להירגע", אומר גרייבס. "משהו השתנה. האנשים מתוסכלים, עצבניים. התנועה מתפוררת מבפנים. הם לא מתקנים את העולם. זה לא הולך".

אלטמונט מסמל את סוף הסיקסטיז ואת דעיכת תרבות הנגד, "אבל אני חושב שכשלעצמו זה לא היה אירוע כל כך משמעותי, למרות הטרגדיה עם הנער", אומר גרייבס. "האירוע הזה קיבל את המשמעות שלו רק כי הוא התרחש בתוך האנטי-קליימקס האדיר שאחרי האופוריה של וודסטוק. וודסטוק היה השיא הזוהר של הסיקסטיז אבל גם שירת ברבור".

מדוע? "התשובה הכי בנאלית: הם התפכחו מהחלום", אומר גרייבס. "אם היית בן 20 בתחילת שנות ה-60 והיית מהחיילים הראשונים של תרבות הנגד, ב-1969 אתה כבר מתקרב לגיל 30. יש לך שני ילדים, פז טל ואור ירח, ואתה בן של היקום. לך תאכיל אותם מהבן של היקום.

"ההיפים עשו טעות אחת פטאלית. לנשור ממסגרות חברתיות בגלל שהן מחפצנות אותך וכובלות אותך זה נכון, אבל אם אתה לא דואג להחליף אותן במסגרות שמגדירות אותך כמו שאתה רוצה, תישאר חסר זהות. המוסיקה, התברר, לא מספיקה. להזדהות עם המוסיקה זה טוב ויפה, אבל אתה לא יכול ללכת עם זה למכולת. זה שאני חסיד של הגרייטפול הדד לא ייתן לי קו אשראי, ואם לא יהיה לי קו אשראי אני לא אוכל לקנות במכולת, ואז פז טל ואור ירח יצרחו שהם רעבים".

ותיקי תנועת הנגד, ה"זקנים" שהתקרבו לגיל 30, נאלצו להתפכח מהחלום. ומה בנוגע לאלה שהיו בני 20 ב-1969? "להם היה בסדר", אומר גרייבס. "1969 זה הסוף של התנועה, של תרבות הנגד, של הניסיון להציל את העולם. אבל זאת ההתחלה, או כמעט ההתחלה, של משהו אחר: הרוק הבוגר. המוסיקה ממשיכה לצמוח גם אחרי שהתנועה מתה, ואתה יכול להזדהות אתה גם בלי לזרוק את שאר המנגנונים המזהים שלך. אם אתה בן 17 ב-1969 אתה לא נושר מבית ספר. אתה מתמרד נגדו, אתה שונא אותו, אתה הולך עם שיער ארוך, אבל אתה בבית ספר, כי אתה יודע שאחרי שהלימודים יסתיימו אתה תלך הביתה ותשים את האלבום הראשון של 'לד זפלין' והמוסיקה תפוצץ לך את המוח".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ