רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם צריך ציונים בביקורת מוזיקה?

מיומנו של מבקר: כך הפסקתי לפחד והתחלתי לחבב את שיטת הכוכבים. וגם: בג'ו ג'קסון אין גרם אחד של שובע

תגובות

"גרדיאן" משתמש בשיטה הזאת, "ניו יורק טיימס" לא. "ידיעות אחרונות" מאמץ אותה, "מעריב" לא. "רולינג סטון" כמובן, "ניו יורקר" כמובן שלא. המגזין המקוון "פיצ'פורק", שחובבי מוסיקה אלטרנטיווית נהנים לשנוא אבל מקפידים לבדוק, הביא את השיטה הזאת לממדים שטניים כמעט; המגזין האנין "Wire", שחובבי מוסיקה אלטרנטיווית נהנים לאהוב אבל לא מקפידים לבדוק, עדיין נמנע. ואתם? האם אתם בעד או נגד חלוקת ציונים בביקורות מוסיקה? האם אתם אוהבים לראות כוכבים או מספרים מתנוססים מעל הביקורת שאתם קוראים, או שאתם נרתעים מהאריזה הזאת וחושבים שהיא פופוליסטית?

היתרונות של שיטת הכוכבים ברורים. קודם כל, זה כיף. זה בידור טוב. שנית, זה חוסך מהקורא, במקרים של ביקורות חצויות שאין בהן שורה תחתונה ברורה, את השאלה "רגע, אז הוא אהב את האלבום או לא?". בשביל ביקורות כאלה המציאו את הדירוג שלושה כוכבים, שאומר משהו כמו "לא אהב, וגם לא ההיפך". או: "התרשם קלות אך בעצם נותר אדיש". איך אומרת מעצבת הפנים בתוכנית הריאליטי "הבלוק"? "אני לא נותנת לכם אור ירוק, אני נותנת לכם אור ירקרק". שלושה כוכבים זה אור ירקרק. עובר אבל חיוור.

עד כאן היתרונות של שיטת הכוכבים. ומה בנוגע לחסרונות? האם זאת לא שיטה שיש עמה קלון? האם היא לא מוזילה את הביקורת? וגם את חוויית ההאזנה למוסיקה? האם היא לא הופכת את הדיון ביצירת אמנות לסוג של תחרות אתלטיקה? ועוד בעידן הנוכחי, שבו כל מה ששטחי וקצר כובש את המסך ואת זמן האוויר ואת התודעה ואילו כל מה שמורכב וארוך נדחק הצדה?

חששות מהסוג הזה גורמים, כך נדמה, לחובבי מוסיקה רבים להסתייג משיטת הכוכבים, ויש להם כמובן הצדקה מלאה במקרים שבהם הקורא מסתפק בציון ופוסח על הביקורת עצמה. זה מן הסתם קורה, יש לקוות שלא הרבה. אבל חובבי מוסיקה שרואים את הציון וממשיכים לקרוא את הביקורת המלאה, האם יש להם סיבה אמיתית לחשוש משיטת הכוכבים? לא. היא אולי יוצרת מראית עין של שטחיות, ויש בה בוודאי ממד מלאכותי כלשהו, אבל אם חושבים על זה, היא יותר אותנטית מהשיטה הלא מדרגת. היא משקפת בצורה יותר אמיתית את חוויית ההאזנה למוסיקה, והיא גם חושפת בצורה יותר הגונה בעיה יסודית של מוסד ביקורת המוסיקה, בעיה שהשיטה הלא מדרגת מעדיפה לטייח.

כוכבים בחוץ או בפנים

מתנגדי שיטת הכוכבים חוששים בעיקר לשלומה של הביקורת המנומקת. השיטה הלא מדרגת יוצרת את הרושם שהמסקנה של המבקר נובעת מתוך שרשרת סדורה של נימוקים, ואילו שיטת הכוכבים מבליטה את המסקנה, קורעת אותה מתוך המהלך הרציונלי שקדם לה לכאורה והופכת את הביקורת כולה לעניין פחות תבוני ויותר קפריזי.

אבל האם המסקנה של המבקר היא באמת תולדה של מהלך מחשבתי רציונלי ומנומק? האם כשאנחנו מאזינים לאלבום נפרשת בתוך המוח שלנו מסכת של מחשבות סדורות ונימוקים מושכלים שמתגבשים בסופו של דבר לדעה שלנו על האלבום? אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מרגיש קודם כל אם המוסיקה עושה לי את זה או לא. לפעמים היא עושה לי את זה בצורה שגורמת לי לרצות לתפוס אנשים ברחוב ולצעוק "תקשיבו לזה!" (אלבום כזה יקבל חמישה כוכבים); לפעמים היא עושה לי את זה בצורה שגורמת לי לרצות לומר בטון יותר מאופק "כדאי לכם להקשיב לזה" (ארבעה כוכבים); לפעמים היא פשוט לא עושה לי את זה (שני כוכבים); ולפעמים היא עד כדי כך לא עושה לי את זה שאני רוצה לתפוס אנשים ברחוב ולצעוק "אל תקשיבו לזה!" (כוכב אחד).

סליחה על הביטוי "עושה לי את זה". הוא נשמע מאוד לא מנומק. אבל ביקורת מנומקת היא במידה מסוימת פיקציה. אנחנו יודעים אם אנחנו אוהבים אלבום הרבה לפני שאנחנו יודעים מדוע אנחנו אוהבים אותו, ואם להיות כנים, לעולם לא נדע עד הסוף מדוע אנחנו אוהבים אותו. זה המסתורין של המוסיקה, זה חלק מהיופי האינסופי שלה.

אין כאן כוונה לטעון שהאזנה למוסיקה היא חוויה מיסטית, אנרגטית ובלתי ניתנת לניתוח רציונלי. אפשר לנתח את רוב המרכיבים שלה, להגיע לתובנות מעניינות ומדויקות, וממילא הדרך היחידה לנהל דיון על מוסיקה, ולכתוב ביקורת מוסיקה, היא באמצעות כלים רציונליים. "'What's going on' של מרווין גיי הוא אלבום מעולה כי אני מרגיש שהוא פותח לי את הצ'אקרות" זה לא נימוק משכנע. "What's going on" הוא אלבום מעולה מפני שיש בו מתח מרתק בין דיפרסיה לבין אופוריה, בין טקסטים שמתארים את המציאות הקשה בגטו השחור לבין מוסיקה שמימית שמרחפת על ענן גבוה ומצביעה על מוצא רוחני מהגטו - זה כבר נימוק קצת יותר טוב.

הנקודה היא שגם נימוקים משכנעים ובנויים לתלפיות אין בכוחם ללכוד ולתאר בצורה מושלמת את החומר החמקמק שממנו עשויה ההתרשמות שלנו מאלבום שאנחנו שומעים. תמיד יהיה פער כלשהו, ולו הקטן ביותר, בין התחושה הבסיסית שלנו ביחס לאלבום ("וואו!", "ככה ככה", "שומר נפשו ירחק") לבין ההסבר שאנחנו נותנים בשלב מאוחר יותר לתחושה הזאת. השיטה הלא מדרגת, שמטילה את כל יהבה על מלאכת הנימוק, מתעלמת מקיומו של הפער הזה. שיטת הכוכבים, לעומת זאת, על ההפרדה שהיא עושה בין ציון קפריזי לבין טקסט שמשתדל לעגן אותו בצורה אחראית יותר, מכירה בכך שפער כזה קיים. רק מהסיבה הזאת צריך להפסיק לפחד ממנה. לא חייבים להתחיל לאהוב אותה, אבל אפשר בהחלט לחיות אתה בשלום.

עדיין בועט

די נדיר להיתקל באלבומים שהכתובת "חמישה כוכבים" רשומה עליהם באותיות בוהקות. גם הופעות מהסוג הזה הן דבר שמתרחש לעתים רחוקות. זה קרה, למשל, לפני כשנה כשג'ו ג'קסון ביקר בישראל, לראשונה בקריירה הארוכה שלו. מה הפך את ההופעה של ג'קסון לחוויה בלתי נשכחת? אולי, איבחן אז אחד מאוהדיו, זה היה השילוב המושלם בין תחכום לבין רגש שקיים במוסיקה של ג'קסון כשהיא במיטבה, שילוב שפרץ מכל שיר בשתי ההופעות של הזמר בתל אביב. כך או כך, הצ'אקרות נפתחו בשתי ההופעות האלה ועברו כמה ימים מאושרים עד שהן נסגרו.

בעוד פחות מחודש ג'קסון יחזור לישראל. איזה כיף. הוא יופיע ב-30 ביוני בהאנגר 11 בתל אביב וב-2 ביולי במבצר שוני בבנימינה. מי שחווה התרוממות רוח בהופעות הקודמות שלו יהיה שם מן הסתם גם הפעם, אבל מי שלא היה, ולא יודע למה ג'קסון מסוגל, עשוי לקבל את הרושם הלא נכון מהמודעות שמפרסמות את ההופעות הקרובות.

מודעת פרסומת לא אמורה לבטא את האמת הפנימית של האמן, אבל רצוי שהיא לא תעוות אותה לחלוטין, וזה מה שעושה המודעה שמפרסמת בשבועות האחרונים את ההופעות של ג'קסון. המודעה הזאת מציגה את ג'קסון כמוסיקאי למבוגרים, כאמן לקהל בורגני ושבע. היא מזמינה את הקהל ל"סעודה מוסיקלית" (באותיות מובלטות) עם "היוצר והפסנתרן זוכה הגראמי". סעודה מוסיקלית? מה זה הדבר הזה? האם הקהל ייהנה מיין משובח בזמן שג'קסון ינעים את זמנו?

ג'ו ג'קסון בישראל. האם ההופעה שלו תזכה גם הפעם בחמישה כוכבים? (תצלום: דודו בכר)

ג'ו ג'קסון משלב במוסיקה שלו ג'ז, סטנדרטים והרמוניות קלאסיות (לצד פאנק, סול, סלסה ומה לא), ואולי זה מה שגרם לאנשי יחסי הציבור לשווק אותו כאמן לאנשים שבעים. אבל תקשיבו למוסיקה של האיש. אין בה גרם אחד של שובע. יש בה התלבטות מתמדת בין הדחף להתגושש עם העולם ועם בני זוג לבין התשוקה למצוא מקום שקט ואהבת אמת.

לעתים ג'קסון נוטה לאפשרות השנייה, הרומנטית והבוגרת יותר, אבל גם בשירים היותר רכים שלו יש נוכחות חזקה מאוד ליסוד האימפולסיווי והמתעמת באישיותו היצירתית.

בגיל 55 הוא עדיין בועט. והוא נותר מוסיקאי אדיר וזמר קורע. מי שיחליט לוותר על ההופעה שלו בגלל המסר שעולה מהמודעה שמפרסמת אותה, עלול להחמיץ חוויה מוסיקלית סוערת ועמוקה.

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(story) : true