אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ושוע רדמן: למה דווקא אני?

רק לפני כמה שנים הצליח הסקסופוניסט ג'ושוע רדמן להשתחרר מתחושת האשמה שליוותה את הצלחתו הפתאומית. ראיון עם בכיר הג'זיסטים שמגיעים השנה לפסטיבל ישראל

תגובות

בגיל 23 ג'ושוע רדמן היה הכוכב הצעיר הכי גדול של עולם הג'ז. זה מוזר מאוד בהתחשב בכך שבגיל 22 הוא בכלל לא חשב שהוא יהיה מוסיקאי ג'ז. השנה היתה 1992. רדמן סיים ארבע שנים באוניברסיטת הרווארד ותיכנן ללמוד משפטים באוניברסיטת ייל. "בין הרווארד לייל החלטתי לקחת שנה חופש, סתם כדי לנוח", הוא מספר בראיון טלפוני לרגל בואו לפסטיבל ישראל. "חברים מוסיקאים שלי מבוסטון עברו לניו יורק והציעו לי לחלוק אתם דירה. אמרתי, למה לא? נחיה שנה בעיר הגדולה. אני חושב שבסתר לבי קיוויתי שיקרה משהו שיגרום לי להישאר בניו יורק יותר משנה, אבל זאת לא היתה מחשבה מודעת. ואז קרה מה שקרה".

רדמן, סקסופוניסט חובב (שאמנם ניגן בסקסופון מנעוריו והרבה להשתתף בג'ם סשנים בתקופת לימודיו בהרווארד), נרשם לאחת מתחרויות הג'ז היוקרתיות ביותר בארצות הברית, התחרות על שם תלוניוס מונק. להפתעתו הרבה הוא זכה בה. "היה לי מזל, זה כל הסיפור", הוא אומר. "היו שם לפחות חמישה סקסופוניסטים שניגנו יותר טוב ממני. אם אני הייתי בחבר השופטים, לא הייתי מצביע בשבילי". מיותר לציין שהוא בדעת מיעוט. לא רק השופטים התפעלו ממנו; גם גארי גידינס, מבקר הג'ז רב ההשפעה של ה"וילג' וויס", כתב שרדמן היה הטוב מבין משתתפי התחרות.

רדמן אומר שהוא לא התרשם מהזכייה. "יש משהו מגוחך בתחרויות מהסוג הזה", הוא אומר. "הבדיחה היא שאם תלוניוס מונק היה משתתף בתחרות שנקראת על שמו, אין סיכוי שהוא היה זוכה בה. הנגינה שלו היתה כל כך אינדווידואלית ומנוגדת למוסכמות, שהוא לא היה מגיע לחצי הגמר. הבנתי את האבסורד הזה בזמן אמת. לרגע לא אמרתי לעצמי, ‘היי, זכית בתחרות, כנראה שאתה סקסופוניסט טוב'. זה היה אירוע נקודתי וכשלעצמו הוא לא אמר דבר".

רדמן: "לכל מוסיקאי יש חסרונות ויתרונות. אם תרצה שנמנה את החסרונות שלי השיחה הזאת תימשך ימים. אבל אני גם מודע ליתרונות שלי, ואני חושב שהם קשורים לכך שעד גיל מאוחר לא תיכננתי להיות מוסיקאי ג'ז" (תצלום: מייקל וילסון)

אבל הוא פירסם את רדמן, ובתוך כמה שבועות הסקסופוניסט הצעיר הוזמן לנגן עם כמה מהג'זיסטים הכי גדולים בעולם, ובהם החצוצרן קלארק טרי והמתופפים אלווין ג'ונס ופול מושן. הנגינה של רדמן, וגם הופעתו החיצונית המרשימה ורהיטותו, צדו את עיניה של חברת התקליטים וורנר, שהחתימה אותו ועשתה את כל מה שחברת תקליטים משומנת יודעת לעשות כדי להפוך מוסיקאי צעיר לכוכב. רדמן הופיע במועדונים הכי טובים, עם הנגנים הכי טובים, לבוש בחליפות הכי טובות. בייל כבר לא ראו אותו.

ההכרה בכך שהוא הוטס ישירות אל פסגת הג'ז אף שהיו מוסיקאים טובים ממנו, מילאה את רדמן תחושת אשמה. "שאלתי את עצמי, למה אני? איך זה שאני מקבל את כל ההזדמנויות האלה בזמן שיש 100 מוסיקאים אחרים שמגיע להם יותר מאשר לי? כששאלו אותי על זה שמרתי על ארשת שלווה ואמרתי שג'ז הוא לא מריטוקרטיה ושהמזל משחק תפקיד ולי היה מזל, אבל עמוק בפנים לא האמנתי במה שאמרתי והמשכתי להרגיש אשמה ולהלקות את עצמי. אני חושב שהשתחררתי מהתחושה הזאת רק לפני חמש שנים", אומר רדמן. כלומר, הוא התייסר במשך כעשר שנים.

האם הוא יודע מדוע דווקא הוא נבחר להיות הכוכב התורן של הג'ז ולא ג'זיסט צעיר אחר? "קשה לי לענות על זה. זאת לא היתה החלטה שלי. אם זה היה תלוי בי, שום דבר מזה לא היה קורה".

ובכל זאת? האם יש לך השערה מדוע זה היית אתה?

"לכל מוסיקאי יש חסרונות ויתרונות. אם תרצה שנמנה את החסרונות שלי השיחה הזאת תימשך כמה ימים. אבל אני גם מודע ליתרונות שלי, ואני חושב שהם קשורים, באופן פרדוקסלי לכאורה, לעובדה שעד גיל מאוחר לא תיכננתי להיות מוסיקאי ג'ז.

"מוסיקה היתה בשבילי תמיד משחק, הנאה. לא רציתי לעשות שום דבר שיפגע בהנאה הזאת. במלים אחרות, לא התאמנתי. ואולי משום שלא הייתי רציני, ולא למדתי, ולא התאמנתי, ולא הייתי ממוקד במטרה להיות הג'זיסט הכי טוב בניו יורק, אולי בזכות זה השתמרה אצלי איזו תמימות שאפשר לחוש בה בנגינה שלי והיא מקרבת אנשים לסיפור שאני מספר כשאני מנגן".

מתכון לאסון

רדמן הוא בנו של הסקסופוניסט הנפלא דיואי רדמן, אבל קשה להאמין שהעובדה הזאת תרמה רבות להפיכתו לכוכב. רדמן האב אמנם ניגן עם אורנט קולמן וקית ג'ארט אבל כמנהיג הרכב אף פעם לא היה מוסיקאי פופולארי. חוץ מזה, מערכת היחסים בין האב והבן היתה מרוחקת. רדמן גדל עם אמו בסן פרנסיסקו, ועד שנות ה-20 לחייו בקושי הכיר את אביו, "אבל אמא שלי השמיעה לי את כל התקליטים שלו, וכשהוא בא לחוף המערבי הייתי הולך לקונצרטים שלו. ההשפעה שלו עלי היתה עצומה, אם כי זאת היתה השפעה מרחוק, לא כמו אבא שמלמד את בנו אלא כמו מוסיקאי צעיר שמקשיב למאסטר".

אם אביך השפיע עליך רק כמאזין, האם היה הבדל בין ההשפעה שלו לבין ההשפעה של מאסטרים אחרים כמו ג'ון קולטריין, סוני רולינס או דקסטר גורדון?

"במודע - לא. במודע לא הקשבתי למוסיקה שלו בצורה אחרת בגלל שזה אבא שלי. אבל בצורה לא מודעת - מן הסתם כן. אני לא רוצה לעשות לעצמי פסיכואנליזה, אבל בטוח שזה היה יותר מאשר ‘הנה עוד סקסופוניסט גדול שאני יכול ללמוד ממנו'. אבל כדי להעמיק בנקודה הזאת תצטרך להשכיב אותי על ספה".

ההופעה של רדמן בפסטיבל ישראל, שתתקיים מחר בתיאטרון ירושלים, תתבסס על אלבומו החדש והמצוין, "Compass". האלבום הזה מתייחד בראש ובראשונה בפורמט הנדיר שלו: רדמן מנגן בו עם חטיבת קצב כפולה, שני מתופפים ושני קונטרבסיסטים. בירושלים, כמו בכל העולם, הוא יופיע עם טריו רגיל (המתופף גרג הצ'ינסון והקונטרבסיסט רובן רוג'רס). ההרכב המלא שניגן באלבום הופיע יחד רק ארבע פעמים, בהופעות ההשקה של האלבום בניו יורק. "הייתי מאושר אם יכולנו להופיע יותר בהרכב הזה, אבל אלה ארבעה מהמוסיקאים הכי עסוקים בעולם", אומר רדמן.

מדוע רדמן הקליט בהרכב הנדיר של טריו כפול? "זה פשוט קרה. לא תיכננתי את זה. הקטעים נכתבו לטריו רגיל, אבל כמה חודשים לפני שנכנסנו לאולפן עלה לי הרעיון של טריו כפול. ההיגיון אמר שזה רעיון רע. זה נראה כמו מתכון לאסון מוסיקלי. ולכן גירשתי את הרעיון, אבל הוא חזר. ושוב גירשתי אותו, ושוב הוא חזר. זאת היתה הצעה, הזדמנות, שאלה. איך זה יישמע אם שניים מהמתופפים הכי טובים בג'ז יוכלו לשוחח ביניהם? או שניים מהקונטרבסיסטים הכי טובים בג'ז. ואיך זה יהיה בשבילי להיות מוקף בחטיבת קצב כל כך חזקה? איך זה ירגיש להיות בעין הסערה?"

רדמן אומר שבזמן ההקלטות הוא הרגיש כמו מלווה יותר מאשר כמו סולן. "זאת תחושה שאין לסקסופוניסטים אף פעם. בדרך כלל אתה עומד בחזית, מנגן את המנגינה, לוקח סולו ואז יושב על התחת שלך. תמיד קינאתי במתופפים ובבסיסטים, שמנגנים כל הזמן ויוצרים את המצע המוסיקלי שעליו קורה הכל".

הם מן הסתם תמיד קינאו בך.

רדמן צוחק: "כן, אני זוכה בכל התהילה, ואחר כך אני יכול לנוח".

באתר האינטרנט שלו רדמן כותב שבעבר "חטאתי לפעמים בכך שהיתה לי תוכנית ברורה מדי כשנכנסתי לאולפן". התוכנית באלבום החדש היתה שלא תהיה תוכנית. "אני לא חושב שתוכנית ברורה מאוד היא בעיה", אומר רדמן. "אתה חייב לדעת מה אתה רוצה כדי להשיג אותו. אבל אם יש לך תוכנית ברורה מדי, אתה מבטל את האפשרות שיקרה משהו שלא דימיינת, והמוסיקה עלולה לאבד חלק מהחיוניות והספונטניות שלה. העובדה שהקלטנו הפעם בהרכב כל כך לא מקובל, שאיש מאתנו לא התנסה בו, גרמה לתחושה של דיסאוריינטציה, שהכריחה אותנו למצוא את הדרך שבה אנחנו צריכים ללכת בלי מפה. זה לבטח אחד האלבומים הכי פחות מלוטשים שעשיתי, ויש בו תחושה של פגיעות שאני מאוד אוהב. אני לא יודע אם זה יותר טוב או יותר רע מאלבומים קודמים שלי, שהיתה בהם יותר שליטה. זה אחר. "בכל מקרה, האלבום הבא שלי יהיה שונה. אני מתכנן לכתוב מראש את כל הסולואים". לרגע אחד לא ברור אם הוא מתבדח, ואז הוא מתפקע מצחוק.

כתבות שאולי פספסתם

*#