יובל מנדלסון: הילד הרע הוא קלישאה

עם שירים שלא מנסים להתאים את עצמם לרשימות ההשמעה, יובל מנדלסון, מנהיג להקת "שייגעצ", שואף להגיע רק למיצוי יצירתי באלבום הסולו הראשון שלו

נויה כוכבי | תצלום: דניאל צ'צ'יק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נויה כוכבי | תצלום: דניאל צ'צ'יק

זהו היום השני להקלטות אלבום הסולו הראשון שלו, ויובל מנדלסון מנסה לבחור מה לאכול לארוחת צהריים. האופציות, לינגוויני מולים או פסטה סרטנים, עומדות בקשר ישיר עם שם ההרכב שמקליט אתו את האלבום, "הלובסטרים". ייתכן שזו מקריות עלובה, אבל נראה שמנדלסון דווקא מחבב אקראיות. את השם הוא בחר כי הוא אוהב את איך שזה נשמע. "זה כמו 'באדי הולי והקריקטס', או 'סטיוון מלקמוס והג'יקס'", הוא זורק מוסיקאי פיפטיז אגדי מחד ונסיך אינדי (סולן "פייבמנט") מאידך כדי להסביר.

מנדלסון אומר שמעבר לשתי גיטרות-בס-תופים (רועי בן ארצי, עופר קורן ואסף רייז בהתאמה) הוא מתכנן להוסיף עוד שכבות, ומציין העדפה למקלדות מצפצפות. אבל הוא דווקא לא חותר לאיזוטריות במתכוון. "אני חושב שהקהל יגיע לדיסק ואז ישפוט בעצמו. אני בסך הכל מוציא דיסק אחת לכמה שנים, אז אני משתדל להתעסק בעיקר ולא בטפל. למשל, הרבה מהשירים שאני מקליט ארוכים אף שברור לי שהם לא יכנסו במגבלת השלוש דקות של הפלייליסט. מה שחשוב זה שאני אגיע למיצוי היצירתי שלי. בא לא לעשות משהו יותר מדוקדק, שהולך יותר רחוק".

מנדלסון מספר ש"שייגעצ", להקתו בעשור האחרון, שאתה הוציא שלושה אלבומים ואי-פי לרגל חגיגות ה-60 למדינה, ממשיכה לפעול על אש קטנה. "אני לא רוצה להגיד שהתפרקנו כי אז נצטרך להתאחד, ואני שונא את המלה הזאת. נמשיך להופיע מדי פעם", הוא מבטיח. "את 'להפסיק לאכול עוגות', התקליט השלישי של 'שייגעצ', עשינו באוטומט. כשיצאנו עם הראשון כבר היו חומרים לשני וכן הלאה. אחרי התקליט השלישי והאי-פי פתאום לא היה לי דחוף לעשות את הצעד הבא עם הלהקה. להרגשה הזאת היו שותפים ב'שייגעצ'. רצינו לקחת פסק זמן כדי שכל אחד יעבוד על הדברים שלו ויעסוק בענייניו. ברגע שזה קרה, הייתי מאוד נמרץ ופעיל לגיבוש הרכב חדש. זה התחיל כפרויקט צד ללהקה, אבל תופס מקום גדול מאוד עכשיו במחשבות שלי ובחשק שלי לעשות מוסיקה. אני מאוד נלהב ממנו".

יובל מנדלסון. "בא לא לעשות משהו יותר מדוקדק, שהולך יותר רחוק"

"ניגנתי עם אותם אנשים עשר שנים", הוא ממשיך. "רציתי לעשות תקליט סולו, כי עשה לי טוב לנגן עם אנשים אחרים (מלבד רייז, שתופף גם ב'שייגעצ', נ"כ). השירים קיבלו טיפול שונה וזה עשה להם טוב. 'שייגעצ' היא להקה מאוד מגובשת מוסיקלית והטיפול בחומרים הוא מיידי. כל אחד יודע מה הוא עושה. בתקליט הזה יש הרגשה שהשירים מחפשים את עצמם תוך כדי. נעשות טעויות שאני מברך עליהן וזה נותן לכל הדיסק כיוון מאוד משוחרר".

הוא גם לא צריך להתחשב בדעתם של חברי הלהקה. "יש לי חופש להכניס פנימה כל מה שמתחשק לי", הוא אומר: "השפעות מסרטים שאני רואה, ספרים שאני קורא. למשל, קראתי את 'דגל המולדת' של ז'ול ורן ויש שם דמות של מדען צרפתי משוגע שרוצה להפציץ את בני עמו הצרפתים, שנאה עצמית כזאת. הדמות הזאת מצאה עצמה בשיר, יושב איתי ועם בחורה בדיונית במסעדה יפנית. יש שיר שנכתב בבירור בהשראת הסרט 'פלאנט טרור' של רוברט רודריגז. ראיתי אותו ברב-חן דיזנגוף וזה היה מטלטל. מיד כשחזרתי הביתה כתבתי שיר שנקרא 'צבא של זומבים'".

עם חירות גדולה מגיעה גם אחריות. זה מפריע לך?

"אם יש חיסרון בכל הדבר הזה זאת האחריות. היא די מכבידה עלי. אני אדם שלא התמודד עם נטל של אחריות מימיו, ואני כבר בן 26. אני מוצא את עצמי במתח, אבל זה מתקדם מאוד לרוחי ומאוד קרוב למה שדימיינתי, ואפילו טוב יותר. ההרגשה היא שיצא תקליט שאני אשמח להוציא".

"המשבצת של הילד הרע היא קלישאה", אומר מנדלסון, שאלבומו הראשון יצא כשהיה בגיל 17 וכלל שירים כמו "עושה ביד" ו"ניו-יורק רפיח". "זאת תדמית מתבקשת למי שהתפרסם בגיל צעיר עם להקת פאנק-רוק. זה לא קרה במקרה, אין לי בעיה עם זה וזה לא מטריד אותי, אבל צריך לקחת את זה בערבון מוגבל. החיים הם דבר הרבה יותר יום-יומי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ