אבישי כהן פותח את הפה

הקונטרבסיסט אבישי כהן, הג'זיסט הישראלי המצליח בעולם, תמיד חלם לשיר. בעצת הזמר בובי מקפרין, הוא למד לאהוב את הקול של עצמו ואפילו התחיל לפחד פחות. עכשיו הוא מוציא אלבום ווקאלי ראשון

בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

"העניין בשירה הוא לא כמה אתה זמר פווארוטי", אומר אבישי כהן. "העניין הוא לקבל את הקול שלך. ברגע שאתה לומד לקבל את הקול שלך ולאהוב אותו, עשית יותר מחצי דרך".

כהן, הג'זיסט הישראלי המצליח ביותר בעולם, התחיל לפנטז על עצמו גם כווקאליסט לפני כשבע שנים, בזמן שהיה חבר בלהקתו של הפסנתרן צ'יק קוריאה. כשההרכב של קוריאה הופיע יחד עם הזמר בובי מקפרין, כהן ניגש אל מקפרין ושאל מה הוא צריך לעשות כדי ללמוד לחבב את הקול שלו. "אני אגיד לך מה אני עשיתי", השיב מקפרין. "הקלטתי את עצמי על טייפ ושמעתי רק את עצמי במשך תקופה ארוכה מאוד, עד שלמדתי להכיר את הקול שלי, לקבל אותו ולאהוב אותו. אני מציע לך לעשות את אותו דבר".

"אז עשיתי את זה והזדעזעתי", נזכר כהן. "אתה מכיר את זה שאתה שומע את עצמך במזכירה אלקטרונית ואומר ‘יו, איזה קול יש לי'? זאת היתה ההרגשה. אבל התמדתי, וזה עבד. ידעתי גם שיש את הפסיכולוגיה הזאת של לשמוע את עצמך כל החיים מתוך הקופסה" - הוא מצביע על הראש שלו - "ואז לקבל את הקול מזווית שונה ולחשוב שזה נורא. גם המודעות הזאת עזרה. בסוף הצלחתי להביא את עצמי לקבל את הקול שלי, וזה שינה לא רק את המוסיקה שאני עושה אלא את כל החיים שלי. זה לימד אותי לקבל את עצמי, לפחד פחות. זה אני, לטוב ולרע. אני מקווה שלטוב".

מר ביטחון

קצת מפתיע לשמוע את כהן, בן 39, אומר שהשירה לימדה אותו לפחד פחות. על הבמה הוא נראה כמו מישהו שלא מפחד מדבר, וגם סקירה של הבחירות שעשה בקריירה המאוד מרשימה שלו (לרבות הבחירה להתחיל לשיר, שהובילה בשנה שעברה לאלבום הפופ "שעות רגישות") מלמדת לכאורה על שפע, אם לא על עודף, של ביטחון עצמי. אפילו הצורה שבה כהן מצטלם יוצרת את הרושם הזה. הביטו, למשל, בתצלום העטיפה של אלבומו החדש, "אורורה": כהן, לבוש בחליפה אופנתית, עומד בחזה מתוח, סנטרו מורם בפוזה אדנותית משהו. ממש "מר ביטחון".

על עטיפת "אורורה" כהן נראה כשהוא מנגן על מה שאפשר לכנות "קונטרבס אוויר": אצבעות שתי ידיו מעוקלות בתנוחת נגינה בקונטרבס, אבל הקונטרבס איננו. זאת אילוסטרציה הולמת לאופיו של "אורורה", שיושק בפסטיבל ישראל הקרוב (ב-2 ביוני בתיאטרון ירושלים). "זה לא אלבום ג'ז, אבל הוא מוקלט בצורה מאוד ג'זית", אומר כהן.

"אורורה" הוא אלבום ווקאלי בעיקרו, והמניפה הסגנונית שלו רחבה בצורה יוצאת דופן: משירים בלדינו ועד שירי סול באנגלית, מ"אל הציפור" של ביאליק ועד שירים מקוריים של כהן בעברית ובאנגלית, מניחוח מזרח תיכוני ועד רגעים שמשיקים לקלאסי. יותר אקלקטי מזה אי אפשר, ועם זאת יש קו מחבר - נגינת האנסמבל המצוינת של כהן ולהקתו, שכוללת את הפסנתרן שי מאסטרו והמקישן איתמר דוארי (שני כישרונות צעירים ומבטיחים מאוד), את נגן העוד הוותיק יותר עמוס הופמן ואת הזמרת קרן מלכה. "הם נגנים כל כך טובים, שלפעמים אני מרגיש כמו סיידמן שלהם", אומר כהן.

כהן. הוציא 11 אלבומים ב-11 שנים. "אם זה היה תלוי בי, הייתי מקליט כל יום. מזל שאין לי אולפן בבית כי לא הייתי יוצא ממנו אף פעם" (תצלום: תומר אפלבאום)

"אורורה", אלבומו ה-11 של כהן ב-11 שנים, הוא הדיסק הראשון שלו בחברת "בלו נוט" היוקרתית (או ליתר דיוק, בסניף הצרפתי שלה). אנשי החברה "ריחרחו" אחרי כהן, כפי שהוא מגדיר זאת, במשך שנתיים-שלוש, ואחרי שאלבום הטריו האחרון שלו, "Gently Disturbed", הצליח מאוד בצרפת, הם הציעו לו לחתום בחברה. בתחילה הוא חשב שהם ידרשו ממנו לעשות אלבום נוסף כמו "Gently Disturbed" ("אם הם היו דורשים יכול להיות שהייתי מסכים, אם כי לא נראה לי", הוא אומר), אבל אנשי "בלו נוט" לא דרשו דבר. "הם אמרו: ‘תעשה מה שאתה רוצה'", אומר כהן.

האם הוא לא חשש ש"אורורה" הוא אלבום אקלקטי מדי? "לא", אומר כהן. "יהיו אולי חובבי ג'ז שיתאכזבו, אבל אני חושב שיהיו יותר אנשים ש'אורורה' יפתח בשבילם חלון לעולם שהם לא מכירים: ללדינו, או לסאונד של העוד ואפילו לג'ז. אני ממש לא דואג מהתגובה של הקהל. כבר הבנתי שכשאנשים באים לשמוע אותי, הכי חשוב להם שאני אהיה שם. לא חשוב אם אני מנגן קונטרבס או פסנתר או שר או מדבר. הם רוצים לחוות את החוויה של המוסיקה שאני חווה".

כותב, כותב, כותב

"אורורה" הוא לא רק אלבומו ה-11 של כהן ב-11 שנים, אלא אלבום חמישי ב-3 השנים האחרונות. מה פשר הקצב הרצחני הזה? "זה צירוף של שני דברים", אומר כהן. "קודם כל, יש ביקוש. אנשים רוצים לשמוע עוד מוסיקה. ודבר שני, אני יוצר כל הזמן. כותב, כותב, כותב. כשאתה מחבר ‘יש ביקוש' עם ‘כותב, כותב, כותב' מה יוצא? דיסק כל שנה. אם זה היה תלוי בי, הייתי מקליט כל יום. אני חולה על זה. כל יום יש לי רעיונות חדשים. מזל שאין לי אולפן בבית, כי לא הייתי יוצא ממנו אף פעם".

לכהן יש אינסוף רעיונות. אבל האם הוא לא שקל להתבשל אתם קצת יותר זמן? לחכות, נאמר, שנתיים בין אלבום לאלבום? לעשות בקרת איכות סבלנית יותר? "יש לי ביקורת איומה על עצמי, הרבה קטעים נופלים בדרך", הוא מבהיר, "אבל אני לא יכול לעצור את האמת, והאמת היא שכל הזמן יש רעיונות. אלה דברים שאני שלם אתם לגמרי, וזה לא מחליק מהשרוול גם אם לפעמים זה נראה ככה. אני מקיז דם".

צפו בכהן שר את "שובי אליי":

כהן חוזר על הביטוי "מקיז דם" לפחות חמש פעמים בזמן הראיון, ויש לו זכות לעשות את זה. הוא עבד מאוד קשה כדי להגיע למעמדו כג'זיסט הישראלי היחיד שיכול למלא בקלות אולם גדול כמו המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. נדמה שהוא יכול אפילו להרהיב עוז ולהופיע בהיכל התרבות, שמרוחק כמה עשרות מטרים מדירתו.

לפני כ-12 שנה, חמש שנים אחרי שנסע לניו יורק, כהן הופיע בהיכל התרבות כקונטרבסיסט של הפסנתרן האמריקאי-פנמי המצוין דנילו פרז. זאת היתה, ככל הנראה, הפעם הראשונה שקהל ישראלי גדול נחשף אליו, וכהן היה מרשים בצורה יוצאת דופן, גם בנגינתו וגם בעמידה הכריזמטית שלו על הבמה. אחד האנשים שהתרשמו מהעבודה של כהן עם פרז היה צ'יק קוריאה, שצירף את הקונטרבסיסט הצעיר להרכב שלו והפך אותו באחת למוסיקאי שמנגן בקביעות על מיטב הבמות של הג'ז העולמי.

כהן הופיע בלי סוף, עם קוריאה ועם ההרכב שלו, ובנה לעצמו בהדרגה קהל אוהד ונאמן.

גם בישראל יש לו קהל גדול יחסית (עצום, במושגים של ג'ז), וקטע אינסטרומנטלי שלו, "Remembering", אפילו כבש את גלגל"צ, שלוש שנים לפני ששירי "שעות רגישות" התקבלו יפה ברדיו. לאחרונה אפשר לשמוע מוסיקה שלו כרקע לדיווחי תנועה בגלגל"צ ולאייטמים בטלוויזיה. האם זה מחמיא לו או מעצבן אותו? "רק מחמיא", אומר כהן ומוסיף בשיא הרצינות: "זה היה אפילו יותר מחמיא אם הייתי שומע מוסיקה שלי בשירותים ציבוריים".

ג'ז בים ה"דאון טאון שיט"

בקיץ שעבר מונה כהן למנהל האמנותי של פסטיבל הג'ז באילת, פסטיבל הג'ז הגדול בישראל, והחליף את דני גוטפריד, ששימש כמנהל האמנותי 22 שנה, מאז ייסוד הפסטיבל. איך ייראה הפסטיבל הראשון בניהולו של כהן, שיתקיים באוגוסט, והאם הוא יהיה שונה בצורה מהותית מהפסטיבלים עד כה?

"לא רציתי לתת זבנג גדול על ההתחלה", הוא אומר. "יש לי כבוד למה שגוטפריד עשה. הוא בנה פסטיבל שעובד טוב. אבל זה לא אומר שאין מה לשפר". כהן רוצה לעשות פסטיבל יותר מעודכן ומחובר. "כבר בפסטיבל הראשון, הגיל הממוצע של האמנים יירד", הוא אומר, "והם יהיו מוסיקאים יותר עכשוויים בגישה שלהם. אני אביא פחות אמנים שכבר באו לאילת כמה פעמים. המוסיקאים שאבחר יהיו אמנים אינדיווידואלים, עם עוצמה ועם דרך ביטוי אמיתית, כנה, משכנעת, יוצאת דופן, מרעננת ומאתגרת".

"מאתגרת" היא לא מלה שמקושרת בדרך כלל לפסטיבל הג'ז באילת, שחשש באופן מסורתי להביא אמנים תובעניים. "זה נכון", אומר כהן. "אני זוכר שכשניגנתי עם צ'יק קוריאה בהרכב ‘אוריג'ין', הפסטיבל לא רצה להביא אותנו כי הם חששו שהמוסיקה תהיה קשה מדי", הוא מוסיף. הוא עצמו רחוק מלהיות מוסיקאי רדיקלי וקשה להאמין שהוא יהפוך את הפסטיבל לנועז, "אבל בוא נאמר שכבר השנה יהיו כמה אמנים מאוד לא מתחנפים, ובהמשך אני אשתדל להביא גם אמני פרי-ג'ז, לחשוף את הקהל לקצת ‘דאון טאון שיט' (כהן מתכוון לסצינת הג'ז המרתקת של דאון טאון מנהטן)".

אחת המטרות העיקריות של כהן היא "לדאוג לג'זיסטים הישראלים שיופיעו בפסטיבל, לאחים שלי. לא תמיד הם קיבלו מהפסטיבל את היחס הכי טוב, וזה ישתנה". גם בהיבט הכספי? "כן. הם יקבלו יותר כסף, זאת לפחות המגמה".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ