סרט מסעיר על צלם פורץ דרך

סרט תיעודי מרתק על ריצ'רד אוודון שיוצג בפסטיבל "דוקאביב" יציע קריאה מקיפה של עבודתו וחייו של אחד הצלמים המרכזיים במאה ה-20

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר שפי

"ריצ'רד אוודון: חושך ואור" - סרטה של הלן ויטני שיוצג בפסטיבל דוקאביב לקולנוע תיעודי שייפתח מחר בתל אביב - הוא סרט דוקומנטרי סוחף, מרתק, מעשיר. 90 דקות על הצלם האמריקאי החשוב, הדחוסות בדימויים בלתי נשכחים, אף שחלק גדול מהם מוכרים, בשיחות כמעט חפות מבנאליה, ובתחושה של תסיסה יצירתית שכמעט ניתזת מהמסך. הסרט נעשה ב-1996, שמונה שנים לפני שאוודון הלך לעולמו (הוא מת תוך כדי מסע צילום בשביל "ניו יורקר". ב-1992, כשהיה כמעט בן 70, מונה אוודון לצלם המערכת הראשון בתולדות השבועון).

אוודון היה הרבה יותר מאשר צלם משובח; בהקשר של אמצע המאה הקודמת הוא דמות פורצת דרך ביחס שיצר בין העבודות המסחריות המוזמנות שלו והאמנות, בין מעמדו כצלם פרסומות לאמן שהמדיום שלו הוא צילום. וכאן חולשתו הבולטת היחידה של הסרט, שאין בו דובר המעמיד באופן ברור וכולל מספיק את סיפורו של אוודון. הסיפור הזה נשאר בסרט פרטיקולרי, בעוד שקשה שלא לחשוב על אוודון, ועל בן זמנו אנדי וורהול, כעל מי שהיו תוצרי התקופה שלהם אבל לא פחות מזה מעצביה, מניחי היסודות שלה.

                ריצ'רד אוודון מצלם  את הדוגמנית הבריטית ג'ין שרימפטון ב-1965                (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

בסרט אוודון הוא הדובר הראשי והכריזמטי; ואם מרואינים אחרים מדברים על הצורך שלו בשליטה כמרכיב ביצירתו, הרי שגם בסרט משתקף היטב הצורך הדחוף, הכן הבוער של אוודון להעביר את נקודת הראות שלו.

קריאה מופנמת

"חושך ואור", גם אם פה ושם קצת מייגע לעקוב אחרי בליל הקולות והדעות בו, הוא סרט כובש, כנראה הסרט החשוב ביותר שנעשה על אוודון. הוא לא בנוי לפי מהלך חייו של אוודון וגם לא מנסה לתת ייצוג הולם לכל הפרקים בביוגרפיה העשירה שלו.

למרות שלל השחקנים, הפוליטיקאים, הדוגמניות והאמנים המופיעים בסרט - מפאבלו פיקאסו עד קתרין הפבורן, מהנרי קיסינג'ר ועד נסטסיה קינסקי - אין בו רכילות. מסיפורי האהבה של אוודון מוזכר במשפט רק הרומן עם דו אוודון, רעיתו הראשונה, ואילו נישואיו השניים לאוולין פרנקלין, שמהם נולד בנו ג'ון אוודון, מומחה עולמי לענייני טיבט המופיע כמה פעמים לאורך הסרט, אינם מוזכרים כלל.

עוד נעדרים מהסרט התצלומים המשפיעים בזמנם בנושא זכויות האזרח שצילם בארצות הברית של תחילת שנות ה-60, ותצלומים של נפגעי פצצות נפאל"ם בוייטנאם. כלומר, הסרט מציע למעשה קריאה מופנמת, אינטימית ליצירתו של מי שנחשב לאחד ממעצבי הדימויים של שלמות בלתי אפשרית באופנה, לצד דיוקנאות בלתי נשכחים שבהם צלל לנבכי האופי האנושי.

מרילין מונרו בתצלום של אוודון מ-1957

אוודון, כפי שאפשר לראות בסרט, התנסח בדייקנות המלוטשת האופיינית לאליטה האמריקאית שהוא היה חלק ממנה. בפתיחת הסרט הוא מדבר על כך שכורח היצירה הוא "להיות בקשר עם כל החלקים שלי: הגברי, הנשי, האבא והסבא". ועוד הוא אומר, "צילמתי את מה שפחדתי ממנו - שיגעון, מות אבי, נשים שאותן אף פעם לא הבנתי. צילום נתן לי שליטה... באמצעותו הייתי כמו רוח רפאים בעולם". הסרט גם מזכיר שאוודון היה לאחד הצלמים הידועים והעשירים שהיו עד היום וגם לאחד השנויים במחלוקת - בעיקר בקשר לתצלומי אביו הנוטה למות (ראו בהמשך), שהיו שראו בהם ניצול.

תשחררי קצת

אחד החלקים היפים בסרט מתמקד בתצלומי האופנה המוקדמים של אוודון, שהגיע לפאריס ב-1946 כצלם צעיר שנשלח על ידי "הארפרס בזאר" ו"ווג", שהשתתפו בהתלהבות בניסיון לאושש את עולם הזוהר הצרפתי אחרי מלחמת העולם השנייה. אוודון צילם דוגמניות זזות, מקפצות ורוקדות - שונות באופן רדיקלי ממה שהיה מקובל בתצלומי אופנה בשנות ה-30 וה-40, שבהן צולמו דוגמניות כמו פסלים שקפאו. בצילום של אוודון יש תחושת שחרור , משחק ואושר, כאילו כל תצלום הוא תמונת סטיל מתוך מחזמר.

אוודון מדבר על אופנה באהבה, הערכה והבנה. למשפחתו היתה חנות אופנה בשדרה החמישית בניו יורק. לקראת סוף הסרט מוזכר הרקע היהודי של אוודון ונאמר שאביו, מהגר מרוסיה, עבר באמריקה מעסקי השמאטעס (במלה יידית זו משתמש ג'ון אוודון) לעסקי האופנה.

כאביו ומצוקותיו של אוודון אינם מודחקים, להיפך. ברבים מתצלומיו המוקדמים צילם את אחותו הצעירה, היפהפייה, שחלתה במחלת נפש ושהתה חלק ניכר מחייה במוסדות. "בכל הדוגמניות והפנים שנמשכתי אליהם היו זיכרונות מאחותי שמצאו דרכם לתצלומים", הוא אומר בסרט.

תצלומים רבים של אוודון נחקקו בקטלוג הדימויים הקולקטיווי של המאה ה-20: מרילין מונרו העייפה ממאי 1957, מיכאיל ברישניקוב בסוף שנות ה-70, צ'רלי צ'פלין, שאותו צילם ב-1952, ממש לפני שעזב את ארצות הברית בעקבות הרדיפות של הסנטור מקארתי. אוודון מרבה לדבר בסרט על ה"מתנות" שנתנו לו מצולמים, שאותם הוא צילם תמיד בידיעתם, תמיד באופן מבוים - היפוך מושלם לצילום הפפראצי ההולך ונהפך לז'אנר לגיטימי היום.

הפרויקט הנודע של אוודון, שבו יצא לצלם את המערב האמריקאי בתחילת שנות ה-80, מדגים היטב את האנושיות שלו, את העניין שלו באנשים באשר הם והאופן שבו חלק כבוד לנושאי הצילום שלו. בסרט מפגישים אותו עם כמה מהמצולמים, המספרים מה הרגישו כשמצאו את עצמם בספר ותערוכה. השיחות לא תמיד קלות וההסברים של אוודון על אמנות, על השליטה שלו בדימוי, לא תמיד מתקבלים. אוודון מדבר על הפרויקט כעבודה שאיכותה המיוחדת נובעת מכך שהוא נעשה אחרי שמלאו לו 60: "הבנתי את ההתבגרות, את ההזדקנות שלי - העובדה שאני נכנס לפרק אחרון בחיי".

המוות של הרגע

גם השיחות עם אוודון על עבודתו המסחרית, כמו פרסומת בת 30 שניות לבית האופנה שאנל, הן מקסימות. אוודון לא עוטף או מייפה את המסר הצרכני, אך מדבר על יצירת סיפור קצרצר - "שיר הייקו", כדבריו. בעיקר בולט הטעם הטוב האסתטיקה המושלמת וגם הומור עצמי.

התצלומים שבהם צילם אוודון את אביו, יעקב ישראל אוודון, בשנים האחרונות לחייו ובעיקר בשעותיו האחרונות, עוררו בשעתם סערה שקשה להבין היום את עוצמתה - לאחר שאמנים שונים ובהם ביל ויולה תיעדו את מות הוריהם והציגו זאת כעבודות. יעקב אוודון מת ב-1972 והתצלומים הוצגו בפעם הראשונה שנים אחדות אחר כך ושוב בתערוכה גדולה בקלן ב-1994. אחרי שאחד המרואיינים בסרט מדבר על התצלומים כניסיון התקרבות שלו לאביו, אוודון מספר ששאל את האנליסט שלו אם מדובר ברצח סימבולי. התשובה היתה חיובית.

אוודון ב-1985 על רקע תצלום שלו מתוך הסדרה "המערב האמריקאי"

הזקנה היא נושא מרכזי בחלק האחרון של הסרט. אוודון מדבר על צילום כ"מוות של הרגע, ומכאן היופי המלנכולי שיש לתצלומים". הוא מצולם בבית יפהפה על החוף, עם חבר במטע תפוחים, הרחק מהשמפניה והאורות של העיר. לחבר הוא מספר על ההתנסות שהיתה לו בבית כנסת בוונציה שבו אחז בתורה וחזר אחרי רב על תפילת קדיש בעברית. הוא מסרב לפרש, אך מדבר על נגיעה במשהו עתיק וחי מאוד.

אוודון מסרב בסרט לכל ניסיון לפרש את המסתורין שבעבודותיו. "אני מטפל כל חיי באור", הוא אומר, "ולכן יש לי תחושות לגבי מסתורין, יש שיעורים שלומדים רק בהתבוננות באור. להיות אנושי הוא להיות בלתי מוסבר, לכן לצילום שלי אין מסקנה".

הסרט "ריצארד אוודון: חושך ואור" יוקרן בשבת ב-20:00 בבית ציוני אמריקה בת"א, ב-14 בחודש ב-14:00 בסינמטק ת"א וב-16 בחודש ב-16:00 במוזיאון ת"א

מהביטלס עד ביל גייטס

ריצארד אוודון נולד בניו יורק ב-1923 למשפחת מהגרים יהודים מרוסיה. בגיל 17 עזב את בית הספר והצטרף לצי הסוחר האמריקאי כצלם דיוקנאות בזמן מלחמת העולם השנייה, בעזרת מצלמת רוליפלקס שקיבל מאביו. ב-1944 החל לעבוד כצלם פרסומות ושנה אחר כך הצטרף ל"הארפרס בזאר", שם נסקה הקריירה שלו תחת אלכסיי ברודוביץ ודיאנה ורילנד, עורכי אופנה אגדיים.

ב-1957 נעשה הסרט המוסיקלי "Funny Face" שהדמות הראשית בו, דיק אברי, שאותה גילם פרד אסטר, היתה מבוססת במידה רבה על דמותו של אוודון, שגם שימש יועץ לסרט. אודרי הפבורן, המוזה של אוודון באותן שנים, הופיעה בתפקיד הנשי הראשי בסרט. ב-1966 הצטרף אוודון ל"ווג", שם היה צלם המערכת עד 1988, וזכה בהכרה חסרת תקדים כצלם אופנה.

מבחינות רבות, אוודון הוא דוגמה לא שכיחה למי שהצליח לאחוז במקל בשני קצותיו: לצד היותו צלם של זוהר, ולא פחות מכך סמל לעולם הזוהר, הוא גם פעל בהתמדה להנכיח השקפת עולם ליברלית והומנית, כזאת שנחשבה לשמאלית. בחלק זה של אישיותו האמנותית יצר במשך השנים סדרות צילום חשובות, ובהן של של מאושפזים בבתי חולים לחולי נפש בתחילת שנות ה-60; וסדרה אוהדת ביותר שהוקדשה לפעולות ההתנגדות למלחמת וייטנאם. בראש השנה האזרחי של 1989 צילם חגיגות בשער ברנדנבורג בברלין והנציח את האווירה של תקווה ושינוי שריחפה באוויר בתקופה שלפני נפילת החומה, כמעט שנה אחר כך.

אוודון נחשב למי שיצר ז'אנר משלו בתחום הדיוקנאות, תחילה של אנשים מוכרים ומפורסמים שהוא הציג באור שונה מאוד מהמקובל בדיוקנאות רשמיים ומחמיאים; ואחר כך של אנשים שלא נחשפו קודם לכן והוא הראה אותם כבעלי אישיות מורכבת, מרשימה ולעתים קרובות בלתי נשכחת.

אוודון, שמת ב-2004 לאחר שיצר במשך שישה עשורים, נגע תמיד בתמצית התקופה דרך מצולמיו, מהביטלס שאותם צילם בגרסאות שחור-לבן שמהן נוצרו בפיקוחו גם דיוקנאות בסגנון פסיכדלי; דרך תצלום של נסטסיה קינסקי כסמל מין עם פיתון הכרוך סביב גופה העירום, ב-1981; ועד לתצלום של ביל ומלינדה גייטס שצילם במסגרת הפרויקט האחרון שלו, "על הדמוקרטיה".

הסרט על אוודון הופק במסגרת "אמריקן מאסטרס" של רשת PBS, סדרת סרטי תעודה עטורת פרסים שהחלה לפני 23 שנים ומביאה את סיפורם של אמנים מתחומים שונים שהשאירו חותם על התרבות האמריקאית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ