אנדי וורהול יותר מכל אהב לצייר בננות

לפני שהיה לאמן מצליח החל אנדי וורהול לצייר עטיפות לאלבומים, והוא המשיך במנהגו גם כשהקריירה שלו פרחה. ספר המאגד את העטיפות מלמד כי רבות מהן בישרו את יצירות הפופ-ארט המצליחות שלו

פרד קפלן | ניו יורק טיימס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פרד קפלן | ניו יורק טיימס

מן המפורסמות היא שאנדי וורהול עיצב שלוש עטיפות אלבומים פורצי דרך בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת: "ולווט אנדרגראונד וניקו", ועליו תמונת הבננה שכמעט אפשר לקלף, ושני אלבומים של רולינג סטונס ובהם "Sticky Fingers" (אצבעות דביקות) והרוכסן הפרובוקטיווי שאפשר לפתוח. אבל מי ידע שוורהול, חלוץ הפופ-ארט, צייר יותר מ-50 עטיפות לאלבומים במשך הקריירה שלו - לא רק לתקליטי רוק אלא גם למוסיקה קלאסית, אופרה וג'ז?

בעבודות אלה עוסק "אנדי וורהול: עטיפות התקליטים 1949-1987" - ספר מפואר, עתיר איורים, פרי מחקר מדוקדק, שהתפרסם במשותף על ידי פרסטל והמוזיאון לאמנות של מונטריאול. המחבר, פול מרשל, הוא אוצר אוסף האמנות בחברת החשמל של קנדה, אוסף המוקדש בעיקר לאמנות צרפתית דקורטיווית מהמאה ה-18 וה-19.

אבל במשך שנים רבות הוא פיתח חיבה לוורהול, ויום אחד, ב-1996, כשחיטט בתיבות בחנות תקליטים במונטריאול, ראה פתאום את "הצייר", אלבומו של פול אנקה מ-1976. היה לו ברור לגמרי שהעטיפה עוצבה על ידי וורהול, שכן היא נראתה בדיוק כמו דיוקנאות הידוענים שלו; אלה שיצר בתמורה לשכר נכבד כאשר צילם את המפורסמים בפולארויד, הגדיל את התצלום למדפס של מסך, ואחר כך צייר עליו קווים משורבטים וצבעי פסטל.

צפו בכמה מהאלבומים שעיצב וורהול:

מרשל התקשר עם מוזיאון אנדי וורהול בפיטסבורג כדי לשאול אם יש בידיהם עטיפות נוספות. הארכיבאי מאט ורביקן שלח לו את כותריהם של 23 אלבומים שידוע כי וורהול עיצב את עטיפותיהם (הם נמצאו בין הפריטים הרבים באוצר עצום של נכסים שהמוזיאון עסק בקטלוגם). במשך 12 השנים הבאות התחקה מרשל אחר כל אחד מביניהם; הוא יצר קשר עם סוחרי תקליטים במונטריאול, טורונטו, לוס אנג'לס ולונדון, ובתוך כך מצא עוד 28 עטיפות, בסך הכל 51. מאז התפרסם הספר, שלחו אליו אספנים באירופה עוד שתי עטיפות, בהן זו של אלבום מ-1984 של להקה שוודית שנקראה "ראט פאב"; אביו של אחד מחברי הלהקה הכיר את וורהול בשנות ה-60 ושילם לו כדי שיעצב את העטיפה למען הלהקה של בנו.

ב-2006, כשביקר בתערוכת אמנות במרסיי שבצרפת, פגש מרשל במקרה את סטפן אקווין, אוצר האמנות העכשווית במוזיאון לאמנות של מונטריאול. מרשל סיפר לו על אוסף עטיפות האלבומים בעיצוב וורהול שברשותו. כשחזרו למונטריאול, אקווין התבונן בהם. הוא נדהם והחליט לארגן תערוכה שתעסוק לא רק בעטיפות האלבומים, אלא בתפקידה של המוסיקה בכל יצירתו של וורהול. התערוכה, "וורהול בשידור חי" שמה, מוצגת במוזיאון דה יאנג בסן פרנסיסקו, ובחודש הבא תוצג במוזיאון וורהול.

"מובן שידעתי על העטיפה של הבננה ו'אצבעות דביקות'", אומר אקווין בראיון, "אך לא ידעתי על אף אחת מהעטיפות האחרות. נדמה שאיש לא ידע עליהן. ומה שחשוב לציין הוא שהן מרכזיות לגמרי ביצירתו של וורהול".

אנדי וורהול, 1981 (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

וורהול התפרסם בתחילת דרכו כמאייר מסחרי. המודעות המוצלחות שלו לחברת הנעליים אי-מילר - ציורים מרהיבים במיוחד של נעליים בכל הצורות וכל הגדלים - זיכו אותו בציון הכבוד הגבוה ביותר של מועדון הארט-דיירקטורים ב-1957. לאחר מכן עיצב כפולות עמודים במגזיני אופנה מהודרים, מיצגים בחלונות ראווה בטיפאני ובחנות הכלבו בונוויט טלר, ובסופו של דבר הוצגה התערוכה הראשונה שלו בגלריה.

אבל העובדה שהמסלול שלו החל באיור עטיפות אלבומים כלל אינה ידועה. כשוורהול הגיע לניו יורק ב-1949, זמן קצר לאחר שהשלים את לימודיו במכללה לאמנות, הגיעו אריכי הנגן לראשונה אל השוק. וורהול התקשר עם חברות התקליטים הגדולות והציע לצייר את העטיפות.

הוא קיבל עבודה מיד בחברת קולומביה וצייר עטיפה לתקליט שנקרא "תוכנית של מוסיקה מקסיקאית". הציורים שלו, שהציגו מתופפים ורקדנים מתקופה קדומה, היו גולמיים, אבל כבר אז ניכרו בהם היבטים אופייניים ליצירותיו המאוחרות. הוא העתיק את הדמויות מרישומים אצטקיים מהמאה ה-16 והיתה זו מעין גרסה מוקדמת לנטייתו העתידית ליצור אמנות מתמונות קיימות (כמו בעיבודיו לדיוקנאות מצולמים או לקופסאות המרק של קמפבל). הוא השתמש אז בטכניקה שנקראת ציור "קו מחוק" - צורה בסיסית של הדפס, שניבאה לכאורה את הקסם שפרגודי משי הילכו עליו לימים.

אותן עטיפות מוקדמות "מצטיינות במרכיבים רועשים ובהידור, וכן בלינאריות חמקנית, כמו קוקטו עם הפרעת תנועה", אומר וויין קסטנבאום, מחברה של אחת הביוגרפיות של וורהול. "הקו המחוק מקנה מקצב עצבני, לא יציב מבחינה רגשית, לקו שאלמלא כן היה רציף, כמו שיכור ולא מיין".

העטיפה שהתקין וורהול לאלבום הבכורה של גיטריסט הג'ז קני בארל, שנקרא בשמו והופיע בחברת בלו נוט ב-1956, היתה ציור שהתבסס גם הוא על תצלום. הוא היה מסוגנן והפריז בחמוקי הגיטרה של ברל, בוויברציות של מיתריה וכן בפריטה של האצבעות.

"כבר אפשר לראות את תחושת התנועה, את הפרספקטיווה חדת הזווית שקשורה מאוד בסרטים או בתצלומים", אומר מרשל. הוא הוסיף כי עטיפה זו הטרימה את המעבר של וורהול כעבור עשור לתצלומיהם של כוכבי פופ ולעשיית סרטים.

כעבור שנה, על עטיפה של אלבום אחר שהופיע בבלו נוט - "קהילה", תקליטו של הסקסופוניסט ג'וני גריפין - עבד וורהול על צילום. הוא צייר פיסות של פרחים צבעוניים על חולצתו של גריפין, והדבר שיווה לציור לא רק מקצב עז אלא גם ניבא את הפרחים הענקיים שוורהול היה עתיד לצייר, שוב ושוב, בעשור שלאחר מכן.

וורהול השתמש בעטיפת האלבום כמרחב ניסיוני לסגנונות שהיה עתיד לפתח באופן מעמיק יותר בעידן הפופ העתידי שלו. עם זאת, גם לאחר שנהפך ממאייר תעשייתי לאמן המוצג במוזיאונים, המשיך לצייר עטיפות. "אנחנו רגילים להבחין בין אמנות גבוהה ובין אמנות מסחרית המונית, אבל וורהול מעולם לא עשה את ההבחנה הזאת", אומר אקווין.

עטיפות תקליטי הרוק של וורהול, במיוחד אלה שיצר ל"ולווט אנדרגראונד" ולרולינג סטונס, בולטות בשל הקווים העזים והמיניות שבהן. אבל כל עטיפות האלבומים שלו שיקפו את צורות האמנות האחרות שלו, שהציגו וסייעו להמחיש את התרבות הפופולרית הרחבה של תקופתו: מהבולמוס התמים של שלהי שנות ה-40 והקרירות המתונה של שנות ה-50 ועד לחיוניות המתפרצת והמופרזת של שנות ה-60.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ