מחקר: פול גוגן כרת את אוזנו של ואן גוך בקטטה

שני מומחי אמנות מציגים גרסה חדשה לאירוע שעיצב תפיסה אמנותית: הצייר ההולנדי לא כרת את אוזנו, אלא איבד אותה בגלל סכסוך על בחורה

יעל גרינפטר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעל גרינפטר

בסוף החודש שעבר נפתחה במוזיאון לאמנות בבאזל שבשווייץ תערוכת ציורי נוף ראשונה ומיוחדת במינה. 70 הציורים המוצגים בה (אחד מהם ממוזיאון ישראל), כולם פרי מכחולו של וינסנט ואן גוך, חושפים את אהבתו של האמן המיוסר לטבע. במקביל לפתיחת התערוכה מפרסמים בגרמניה שני מומחים לתולדות האמנות, הנס קאופמן וריטה וילדגנץ, ספר שבו נטען כי ואן גוך לא כרת בעצמו את אוזנו. לטענת השניים, שחקרו את הנושא במשך עשר שנים, מי שאחראי למה שנחשב לאחת הדרמות הגדולות בתולדות האמנות הוא דווקא ידידו של האמן ההולדי, הצייר הצרפתי פול גוגן.

הנושא העיקרי בספר בן 400 העמודים ("אוזנו של ואן גוך, פול גוגן וברית השתיקה") הוא הלילה הטראגי של 23 בדצמבר 1888, שבו רבו "הג'ינג'י המשוגע" וידידו הפאריסאי שבא לבקר, פול גוגן. בלהט המריבה הניף גוגן חרב סיף ופגע בפניו ובאוזנו של ואן גוך. גוגן, על פי הסיפורים, ברח מהבית. למחרת מצאו שוטרי העיר ארל גבר משוטט שפניו מכוסות בדם, והעבירו אותו לבית החולים המקומי, שם התגלה שתנוך אוזנו השמאלית נכרת. מחברי הספר ציינו שוואן גוך לא סיפר על מעורבות ידידו בתקרית כדי לא לסבכו, וכיוון שהיה ידוע כאדם מעורער במידה מסוימת, הניחו כל הנוגעים לחקירה שהוא פגע בעצמו.

בחקירת המשטרה נראה ואן גוך מבולבל ולא מאוזן נפשית, ואילו גוגן היה רהוט ובטוח. משום כך התאפשרה חזרתו המיידית לפאריס. וילדגנץ וקאופמן מתארים בספרם את גוגן כ"צבוע" ו"יהיר". "היה עליו להדוף מעט את ואן גוך בזמן המריבה. הוא לא היה צריך לפצוע אותו", אמרו, וציינו שהחרב נזרקה לנהר הרון ומעולם לא נמצאה.

השתלשלות האירועים מתבססת בעיקר על זיכרונותיו של גוגן שפורסמו ב-1903. לדברי וילדגנץ וקאופמן, המריבה, לפי גוגן, התעוררה בשל חילוקי דעות בנושאים הקשורים לאמנות, ובמהלכה הרים ואן גוך סכין. גוגן ברח, והעביר את הלילה במלון. ואן גוך לעומת זאת כרת את תנוך אוזנו ומסר אותו, עטוף בנייר עיתון, לפרוצה שאיתה היה מיודד. מעט לפני חצות, לדברי גוגן, חזר ואן גוך לביתו ושכב לישון.

הספר, שמתבסס על רישומי המשטרה וקטעי עיתונים, מציע גרסה שונה, ולפיה המריבה בין שני האמנים היתה בעניינה של צעירה בשם ראשל, החלה בבית ונמשכה בבית זונות סמוך.

עד 2005 היה סיפור הטלת המום העצמי הסברה הרווחת לגבי אובדן אוזנו של הצייר. תפיסה זו גם היתה השראה לדורות רבים של יוצרים, שנשבו במיתוס של האמן הסובל, שמוכן לעשות הכל למען האמנות שלו. אולם באותה שנה התגלו מכתבים שכתב ואן גוך לאחיו תיאו, ובהם דיווחים על ביקורו של גוגן בארל, על עבודתם המשותפת של שני האמנים במשך ארבעה חודשים, ועל המריבות האלימות שפרצו ביניהם. מכתבים אלה עוררו את התהיות לגבי האופן שבו נכרת תנוך אוזנו של ואן גוך.

נראה שלאחר אותו לילה סבל גוגן מייסורי מצפון, ומעט לאחר מות ידידו לשעבר, שהתאבד ביולי 1890, עבר לחיות בטאהיטי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ