כנסיית השכל: רשמים ממסע הופעות מקומי

שנים רבות עברו מאז שחברי "כנסיית השכל" נאלצו לחלוק חדר קטן עם כמה שותפים. היום הם כבר יכולים להרשות לעצמם רכב הסעות, צוות הפקה גדול ומזוודת פוקר, אבל איך באמת נראה הרוקנרול בארץ? רשמים ממסע הופעות מקומי

נויה כוכבי | תצלומים: דניאל צ'צ'יק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נויה כוכבי | תצלומים: דניאל צ'צ'יק

יורם חזן, סולן להקת "כנסיית השכל", מצטט את פורטיס ואומר שלהיות מוסיקאי זה בעיקר להמתין. להמתין שייגמר הסאונד-צ'ק, להמתין לעלות לבמה, להמתין שיתחילו ההקלטות, להמתין שיגיעו התגובות. ואכן, בשלושת השבועות האחרונים המתינה "כנסיית השכל" כמה עשרות שעות, בין הופעה להופעה בסיבוב "סימפוניית האביב".

כנסיית השכל: כל מועדי ההופעות

בניגוד ללהקות בנות דורה, "כנסיית השכל", שהתחילה את דרכה בשדרות כשמקימיה היו בגיל ההתבגרות, מעולם לא יצאה להפסקה. יורם חזן, רן אלמליח (בס) ודויד רז (לשעבר ראסד, גיטרה), בני 38, מופיעים יחד מגיל 18. עמי רייס (קלידים ותזמור, 32) ודניאל זייבלט (תופים, 29) הצטרפו לפני כחמש שנים. יש להם סאונדמן קבוע (חן נבו), תאורן מועדף (רונן בן עמי), נהג עם ואן מצוחצח (יער גנות) ומנהלת הפקה אוהבת (כרמית חדידה).

אליהם מצטרף גם יוני דרור, שמנגן במגוון מרשים של כלי נשיפה (קלרנית, דיג', שופר, חליל הודי וחליל צד), ובחלק מהמופעים גם צביקה אלייב (ממשפחת אלייב המפורסמת, שמנגן בכלי הקשה ובקלרנית) ורביעיית מיתרים (חן שנהר, יוני גרטנר, גליה חי ומאיה בלזיצמן).

הצוות הנרחב הזה מכיר היטב את הריטואל: איסופים מהבתים בתל אביב (מלבד אלמליח, שגר בקיבוץ דורות בדרום ובא במכוניתו), נסיעה, בלאנס, המתנה, ארוחת ערב מאולתרת, המתנה, הופעה, המתנה, פנטסיות על סטייקים, נסיעה קצרה הביתה. גם מעבר למקצועיות הנדרשת מאנשים במעמדם, זו חבורה די רגועה. הם עומדים בזמנים, לא מעשנים באוטו, שותים בלי להשתכר, וחוץ ממקרה אחד, מצחיק למדי, הם לא טועים בשירים. תמיד לובשים חולצות שחורות ומנגנים את אותו סט שירים קבוע.

האזינו ל"תמי יודעת" של כנסיית השכל:

להופעות שלהם באים בין 200 ל-300 איש, שיודעים את המלים (גם של הסינגל החדש, "תמי יודעת", מהאלבום שעליו הם עובדים בימים אלה), מבקשים את הלהיטים (בעיקר את "למאיה יש אקדח") אבל רוקדים ומוחאים כפיים גם כשחזן שר במרוקאית את "קנא ווחדה".

"היית צריכה להסתובב אתנו לפני עשר שנים", אומר אלמליח, כמעט מתנצל על האווירה המסודרת. לפני שנתיים אמר בראיון ל"הארץ" שבתקופות של יצירה הם לא משתמשים בסמים. "אנחנו אנשים שצוללים בקלות", אמר, "אם שלושתנו בחדר ויש גראס אנחנו מתנתקים זה מזה. כשאנחנו כותבים אנחנו משתדלים לא לקחת סמים ולא לבלות, כי זה מבלבל אותנו".

כשהיו בני 19 עברו לתל אביב וגרו בדירת חדר באלנבי פינת מקווה ישראל. חזן, אלמליח, ראסד, הקלידן אז מייק גולן ועוד שני חברים, ישנו בחדר אחד, ניגנו שמונה שעות ביום בחדר השני. האלבום הראשון שלהם יצא ב-1993, "דברים בלחש", וכלל שירים כמו "אני מאמין" ו"השיר מהגן". אבי בללי, שהפיק מוסיקלית, הביא מ"נקמת הטרקטור" את המתופף דני מקוב. האלבום מכר מעט.

בשנה לאחר מכן יצא "קח שירים", אלבום שירי משוררים שעליו עבדו יחד המשורר בן עירם, שמעון אדף. גם הוא מכר מעט, והדפסתו הופסקה בשל העלות הגבוהה של חוברת התצלומים המלווה. בשנים הבאות סבלה הלהקה מהתעלמות מצד חברות התקליטים. רז סיפר שהמפיק המוסיקלי דני רכט המליץ לו לעבור לעריכת וידיאו. העוני שבו חיו החל ליצור ביניהם מתחים.

אבל אז הקים קובי אוז, שדחף את הלהקה מאז תחילת דרכה, את הלייבל "לבנטיני" (שנסגר בינתיים) וב-1999 יצא תחת הפקתו המוסיקלית אלבומם השלישי, "כנסיית השכל". הוא כלל להיטים כמו "למאיה יש אקדח" ו"היינו עושים אהבה", נמכר ביותר מ-40 אלף עותקים והגיע למעמד פלטינה.

אלא שהאלבום הרביעי, "רוץ ילד" (שיצא באן-אם-סי והופק על ידי שלומי ברכה), החזיר את הלהקה למצב הקשה שהיתה בו קודם. המפיקים שוב התנערו, הביקורות לא חיבבו והרדיו התעלם. ב-2004 יצא "ידיים למעלה", שבו שימש כמתופף יובל שפריר, וכלל שירים כמו "איך זה מרגיש" ו"האביב הנצחי". לראשונה הפיקו חברי הלקה את האלבום בעצמם.

כנסיית השכל בהופעה (תצלום: נמרוד צוק)

לאחר האלבום הזה התרחש מהפך נוסף, כששאול מזרחי, בעליו של מועדון "בארבי", החליט לקחת עליהם חסות ולנהל אותם. הוא יזם הופעות בפסטיבל ישראל ובקיסריה, עם 40 נגנים על הבמה, ואלבום אוסף, "אוטוביוגרפיה", שכלל את שירי הלהקה בעיבודיו התזמורתיים של רייס. המהדורה הראשונה אזלה בתוך ימים ספורים, והאלבום הכפול הגיע לזהב בחודש אחד, בדיוק בזמן להופעה בקיסריה. לקראת ההופעה הזאת אמר חזן שגם אחרי 20 שנה, וכשפניהם מועדות לחותמת ההכשר של המיינסטרים הישראלי, הם עדיין מרגישים אאוטסיידרים.

9 באפריל, תל אביב

יום אחרי ליל הסדר. חמש שעות לפני ההופעה אלמליח בא עם הגיטרה שלו. ב"זאפה" נמצאים בינתיים רק אנשי חברת ההגברה "סינקופה". האחרים זורמים פנימה לאט. גנות, הנהג, בא עם מזוודת הפוקר שתשמש כוכבת גם בהופעות הבאות. בחדר האמנים הצדי מתארגן שולחן, וסביבו נפתחת שיחת חולין על מאכלי חג משפחתיים ועל מחלות אביב שכיחות. זייבלט מצונן, ואלמליח מכלה ערימות של ממחטות אף ומדווח על אלרגיה. משחק ביליארד ספונטני מראה על תחרותיות בריאה בין הנוכחים, ומרגע שכולם מתאמים עמדות עם איש הסאונד, העניינים מתנהלים בעצלתיים.

בתוך הבועה הזו קל לשכוח שבאותו זמן, מתיישבים בחוץ לארוחת ערב טרום-הופעתית כ-200 איש. דקה לפני שהם עולים, חזן הולך הצדה, כמו שיעשה לפני כל אחת מההופעות הבאות, אבל חוזר מיד. אלמליח אוחז כוסית אספרסו ביד ומתקדם אתה לעבר היציאה לבמה, ואף שהוא מוחה נגד המנהג ("אני לא אשתתף בפארסה הזאת"), הוא מכנס ידיים עם כולם לקריאה המסורתית. הם יוצאים יחד לבמה, ומבעד לקינוחי האף מסנן אלמליח: "אני לא אעמוד בזה".

כל הכרטיסים להופעה נמכרו שבועיים מראש. זו הופעת ישיבה, גם לצעירים בה יש רכב מהחברה וחברה צמודה, והם תקועים במקומות הישיבה המצופפים שלהם אחרי שאכלו ארוחת ערב, עם כוסות היין החצי-ריקות והמפיות המלוכלכות. כשחזן, אלמליח, רז, דניאל, רייס, רביעיית המיתרים ויוני מצטופפים על הבמה, הם נראים דחוסים לא פחות מהקהל. מה שנותר לנוכחים משני הצדדים לעשות זה להזיז קצת את הראש מצד לצד, וזה מה שהם עושים.

בסוף ההופעה נכנסת לחדר האמנים קבוצת נערות בנות 15 ומטה, שמעבירות בצחקוקים רמים דף מקומט בין חברי הלהקה ומבקשות חתימות. בדרכן החוצה הן נתקלות אחת בשנייה ומקדמות את פניהם של צמד שיכורים. אחד מהם מבקש לנגן משהו ללהקה וניגש לפסנתר. הוא מתחיל לנגן שיר ילדים, צוחק ומוצא מהחדר בעדינות. בשלב זה העייפות נוחתת. מתפזרים הביתה.

12 באפריל, רחובות

18:30, איסוף מרחוב הרצל בתל אביב. כולם במכונית, מינוס בן עמי ופלוס רועי שרמן, שמחליף את חיים "איבל" בנימיני בעמדת הבק-ליינר (עוזר טכני). אלמליח מודיע שאתמול למד להפעיל תוכנה חדשה וכך מצא את הפתרון לעדכון לוח ההופעות באתר (ההופעות הקרובות, אגב, יתקיימו הערב באשדוד ובראשון לציון, בשישי בצהריים ב"זאפה" בתל אביב ובשבת באמפי עומר).

אפשר היה לחשוב שאחת הלהקות הוותיקות והפעילות ברוק הישראלי תשכור את שירותיו של מישהו שיתפעל בשבילם את אתר האינטרנט. אבל לא. בדרך הם מנהלים שיחות ארוכות על האתר ומה שהיו רוצים להוסיף אליו. עולה הצעה לפינה אישית של כל אחד מהחברים. רייס צוחק על חזן, שהפינה שלו כנראה תישאר תמיד ריקה. חזן מהנהן.

אחר כך הם דנים בהצעתו של במאי לקליפ לסינגל החדש "תמי יודעת". הבמאי הציע קונצפט די מוכר, בחורה משוטטת ברחובות ריקים באווירה אפוקליפטית. אלמליח וזייבלט רוצים לדחוף את הגבולות עוד קצת ומנסים להעלות רעיונות נוספים.

מגיעים ל"פלורה", בר-מסעדה-מועדון-הופעות הממוקם בבניין משרדים. בחוץ, על רצפת גרניט-פורצלן אפורה וחלקלקה, הלהקה יושבת על ספות שנגגרו מהבר וכעת מסודרות כסלון אקראי באוויר הפתוח. הם משחקים פוקר ומחכים שהקהל יגיע, ובינתיים מוגשים להם צ'יפס ושניצלים, טורטיות וסלטים, בירות וויסקי ובקבוק גדול של דיאט קולה.

יורם חזן בקיסריה, במופע "אוטוביוגרפיה" (תצלום: נמרוד צוק)

חזן מספר על התקליט החדש של פיט דוהרטי, ודן בשאלה אם השימוש האינטנסיווי שלו בסמים הוא חלק מהתדמית או נרקומניות לשמה. פתאום מתברר שריטה ביקשה מאלמליח לכתוב לה שיר. הוא מנסה להחליף את נושא השיחה ומדבר על העיבוד החדש שיצרו ל"תנו לי לשתות", שנשמע היום קצת כמו שיר שיכורים כלייזמרי. הוא מציע לחזור לגרסה הישנה: "אם לא הייתי נגעל מזה", הוא אומר, "הייתי קורא לה בלדת רוק".

שרמן מניח מגבות על הבמה, כל אחד והצבע הקבוע שלו. חדידה בודקת מה כל אחד רוצה לשתות במהלך ההופעה ומעדכנת את המלצרית, חזן חוזר מהסיבוב הקטן שלו והם מסתדרים במעגל לטקס הידיים הקבוע.

בינתיים, הבר מתמלא עד אפס מקום בבני נוער. אפילו כשבמקום מופיע עידן חביב, ממתמודדי העונה השנייה של "הישרדות", עיני הקהל נשארות מרותקות לבמה. חביב עומד בצד, צמוד למערכת התופים, מביט בהתפעלות בזייבלט ששובר שלושה מקלות תופים ברצף. לידו עומדים גנות ושרמן ועורכים ניתוח שדה למקלות, שמתברר כי נשברו באותו מקום בדיוק.

לקראת סוף ההופעה, הטבח התאילנדי מסיים את משמרתו ויוצא למעבר הצר שמחבר בין המטבח לבר. הוא נשען על אחד המוניטורים, מחייך ומתופף באצבעותיו. כמה נערות עומדות על הבר ורוקדות על הכיסאות הגבוהים.

24 באפריל, כפר מנחם

בן עמי עולה לוואן ומתחיל לשיר את "יפיופה", הלהיט של אייל גולן. מובן שהוא יודע רק שורה אחת ממנו. רייס לא עומד בפיתוי ומצטרף, רק כדי לגלות שבן עמי כבר יצא מזה ושהוא נתקע עם השיר לבד. חדר האמנים ב"יד לבנים" בכפר מנחם די מזכיר חדר מורים: מיחם, שולחנות מכוסים במפות חד פעמיות סגולות, צמחי פלסטיק, ציורי אקריליק חובבניים ורפרודוקציה של ואן-גוך. את הבירות הביאה כרמית, על סלט הפסטה ומטבל הגבינה אחראי מטבח הקיבוץ. השולחן העגול מתברר כלוקיישן מצוין לפוקר.

זייבלט מספר שהם משחקים יחד עוד לפני שהצטרף ללהקה, וחזן מאשר ומציין שזאת מסורת בת 15 שנה. לדבריו, אם לא היה את הפוקר, ייתכן שהיו כאן מכות. למרות זאת, שניהם לא משתתפים וטוענים שמשחקי קלפים משעממים אותם. שאר החברים לא נראים משועממים כלל. כשהחלו לשחק נאלצו להשתמש בשקיות סוכר ובפקקים בתור צ'יפים, אבל עכשיו הם מסתובבים עם מזוודה מקצועית. במהלך ההמתנה, הפוקר הוא מרכז העניין, מקביל בחשיבותו רק לאוכל ולדיונים הממושכים אודותיו.

בן עמי פורש מהמשחק ("הפגנתי בגרות", הוא טוען) וחזן מספר על הרגע שבו מתרחש המעבר בין ההמתנה להופעה. לדבריו, אין רגע כזה. זה פשוט קורה. זה לא דורש ממנו מאמץ. זייבלט טוען שיש לו אישיות מפוצלת, שהוא אחר על הבמה. חזן מסכים ואומר שהוא יכול לעשות שם דברים שלא היה עושה במקום אחר. אבל זה לא תמיד היה ככה; הוא קם, עומד ברגליים צמודות ובראש מורכן ופורט על גיטרה דמיונית. ככה, הוא אומר, נראו בהופעותיהם הראשונות.

גם היום הוא לא מתפרע בצורה יוצאת דופן. את ההופעה הקודמת סיים חזן בנפילה על מערכת התופים, אחרי סיכול רגליים לא מחושב. גם האינסטינקטים החבריים של אלמליח לא עזרו, ובמקום להציל את חזן המתנודד לכיוונו, הוא פשוט זז הצדה.

מהחדרים הסמוכים בוקעים ללא הרף צלילי הכינור של שנהר. כשהוא מצטרף לכולם, הם מדברים על יצירתו של ג'ון קייג', "4:33", שכל כולה שקט, ומטרתה להביא למרכז את צלילי האולם והקהל. הרעיון כנראה נשאר אצל חזן בראש, כי אחרי "זוכרת חלק ב'", השיר הראשון בהופעה, הוא מציין את השקט הנפלא ומציע, "אולי נישאר ככה עוד קצת", אבל חותך מיד לשיר השני, "אוטוביוגרפיה".

הבמה באולם התיאטרון הענק, המלא בחציו, גדולה בערך כמו האולם כולו. המרחק בין הנגנים עצום ביחס להופעות הדחוסות הקודמות. במהלך ההופעה הם מתקרבים ומתכנסים בהדרגתיות. גם הקהל פועל כמגנט, וקבוצות-קבוצות של צעירים נעות למעברים ומתחילות לרקוד באטיות.

רגע אחד של רוקנרול בכל זאת מצליחה העין לקלוט: בסוף ההופעה נכנסים לחדר האמנים אב ובנו. האב הנלהב מציג את בנו, בגיל מצווה, בעל שיער ארוך וחלק, כמעריץ של הלהקה. הבן המבויש מחבק את האב במותניים. הם ניגשים לחזן, ששואל את הילד מה הוא הכי אהב בהופעה. הקטן ממלמל משהו בשקט. "אתה רוצה מפרט?" שואל חזן, מפשפש בכיס מכנסיו ומוציא אחד אפור. הילד מקבל את המנחה ומסתלק, מבויש עוד יותר. אחרי כמה דקות הוא חוזר ומבקש להצטלם. האב הנלהב מצלם כמה תמונות עם הסלולרי, וחזן ממליץ לו שכדאי שהילד יתחיל לנגן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ