תעלומת האהובה הנצחית של בטהובן

מיהי האשה המסתורית שבטהובן שלח לה מכתבי אהבה סוערים ומלאי תשוקה. האם היתה נשואה? אשת חברו הטוב? נערה בת 14? נדמה כי הוויכוח סביב זהותה נצחי כמוה עצמה

נעם בן זאב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

בטהובן, כפי שמתארים כל הביוגרפים שלו וכך גם מתאר חברו פרדיננד ריס בכתביו, היה תמיד מאוהב. תשוקה עזה לנשים שמילאו את חייו, אהבה חזקה שנדלקה ואיכלה עצמה במהירות בגלל פרידה מיידית - כך מתארים הכותבים את חיי הרגש שלו. נשים רבים נקשרו בשמו, ביניהן ג'וזפין דיים, ג'ולייטה גויצ'רדי, תרזה פון ברונסוויק ותרז מלפאטי. לרובן הקדיש יצירות ובחלקן התאהב - אבל פרשיות האהבה היו שטחיות ונגמרו מיד, אם משום שהאשה נישאה לגבר אחר, ואם מפני שהיתה נשואה מלכתחילה.

כנראה גם הנכות של בטהובן, חרשותו, בלמה אותו, גרמה לו לבושה ולחוסר ביטחון שהתבטא בהימנעותו מקשר רגשי עמוק: בשנותיו המאוחרות כבר נאלץ לשוחח באמצעות פנקסי שיחות, שבהם רשמו בני שיחו את דבריהם. בטהובן פלירטט, התאהב באופן נואש, ונסוג; אבל סיפור אהבה אחד היה שונה: רומן שהתממש, עם אשה שהחזירה לו אהבה - "האהובה הנצחית". שלושה מכתבים שנמצאו אחר מותו מגלים את האהבה הזאת, שמובעת בפרץ של רגש ותשוקה, במלים מבולבלות המעידות על חוסר שליטה כמעט. קטעים נבחרים מהם משקפים משהו מהרגשות האלה:

"6 ביולי, בבוקר - מלאכי, כל-כולי, עצמי ובשרי - רק כמה מלים היום וזאת בעיפרון (העיפרון שלך)... מדוע שורה העצב הזה דווקא כשהצורך גדול כל כך - האם אהבתנו תשרוד בלי שנקריב קרבן, כך שלא נדרוש זה מזו הכל; האם תוכלי לשנות את העובדה שאת אינך כולך שלי, ואני איני כולי שלך? או, אלוהים, הביטי ביופיו של הטבע והתנחמי... אילו תמיד היו הלבבות שלנו קרובים, ביחד... לבי מלא בכל כך הרבה דברים לומר לך - אה - יש רגעים שבהם אני חש שהמלים כבר לא יכולות להביע דבר - התעודדי - הישארי לתמיד האוצר שלי, הכל בשבילי, כי אני שייך לך... לודוויג הנאמן שלך".

"ערב, יום ב' ה-6 ביולי - את סובלת יקירתי - אח, בכל מקום שבו אני נמצא את אתי... אילו חיים!!!! ככה!!!! בלעדייך... אני בוכה למחשבה שלא תקבלי את המכתב ממני עד שבת - ככל שתאהבי אותי - אוהב אותך יותר - אבל לעולם אל תסתירי עצמך ממני - לילה טוב... או אלוהים - כל כך קרובה! כל כך רחוקה!"

בטהובן. פורטרט של ג'וזף ויליברורד מאהלר, 1804 בקירוב (התצלומים מתוך "בטהובן", ספרו של מיינארד סולומון)

"בוקר טוב ב-7 ביולי. למרות שאני עדיין במיטה, מחשבותי יוצאות אלייך, אהובתי הנצחית, פה ושם בעליזות, ואז בעצב, ממתין להיווכח אם הגורל יקשיב לנו - אני יכול לחיות רק אתך, או לא לחיות כלל - כן, אני נחוש לנדוד למרחקים הרחק ממך עד שאוכל לעוף לזרועותייך ולדעת שעכשיו אני בבית, אתך... איש לא יוכל למלא את לבי - לעולם - לעולם... אהבתך גורמת לי להיות המאושר באדם והאומלל באדם - בגילי אני זקוק לחיים שקטים ויציבים: האם אוכל להגשים זאת אתך?... אהבי אותי - היום - אתמול - העיניים דומעות מגעגועים - את - את - את - חיי - כל-כולי - או, המשיכי לאהוב אותי - לעולם אל תטעי בלבו הנאמן של אהובך - תמיד שלי - תמיד שלך - תמיד שלנו - ל."

המרכבה, הגשם, המכתב

אבל מי היתה אותה "אהובה נצחית"? את זהותה לא מסגירים המכתבים, וגם לא את המקום שבו נכתבו, ובאיזו שנה, והיכן היתה האהובה באותה עת. ההיסטוריונים של המוסיקה והביוגרפים של בטהובן עטו איפוא על התעלומה הזאת כדי לנסות לפענח אותה וכך לשפוך אור על חייו ועל יצירתו. הגרסאות שארגו היו שונות ומנוגדות. חלקי מידע והשערות לא מבוססות העניקו את תואר האהובה הנצחית לנשים שונות מאז פורסמו המכתבים ב-1840. היו אף שהיטו את הממצאים כדי לשמור על מוסריותו של בטהובן: הביוגרף האמיתי הראשון של בטהובן, אלכסנדר תאייר, הצביע על הרוזנת תרזה פון ברונסוויק כאהובה הנצחית, כדי לשלול את ג'ולייטה גויצ'רדי, שהיתה נשואה, ואת תרז מלפאטי שהיתה בת 14.

רק בתחילת המאה ה-20 החלו החוקרים לפנות בשיטתיות למקורות בדוקים, כדי לפתור את החידה. הם התחקו אחר מוצאותיו של בטהובן במיוחד בשנים שבהן ה-6 ביולי היה יום שני בשבוע, כפי שציין באחד המכתבים; וסרקו שברי מידע שנמצאו במכתבים - המרכבה שנסע בה, הגשם שירד באותו יום והמסלול החדש שבחר בו הרכב, שליח הדואר שהיה אמור לקחת את המכתבים לאהובתו ופרק הזמן שלקח למכתבים להגיע לתעודתם - בטהובן כתב שזה יהיה בשבת; וכן האות K שבה השתמש למקום שהותה של הנמענת: כל אלה הצטברו לתחילתה של מסכת עדויות נסיבתיות.

קריאה מדוקדקת ביומנים של בטהובן ובמכתבים לידידיו גילתה התייחסות לאהובה הנצחית גם שם - בראשי תיבות שכללו את האותיות A ו-T; ועדויות מהשטח נמצאו ביומני דואר ורישומי אכסניות ובתחנות משטרה במקומות הרלוונטים. הפרטים הוצלבו; וכך התברר היכן ומתי נכתבו המכתבים: בעיר מעיינות המרפא טפליץ שבבוהמיה, ב-6 וה-7 ביולי 1812; ולאן נשלחו: לעיירה קרלסבאד הסמוכה לווינה, גם היא עיירת נופש שבה מעיינות חמים, לאשה שהיתה אמורה להגיע לשם במרכבה מפראג. נותר רק לגלות דבר אחד: את זהות האהובה.

ב-1977, בביוגרפיה הנפלאה שלו על בטהובן, פתר החוקר האמריקאי מיינארד סולומון את התעלומה. סולומון, יליד 1930, הוא אישיות רב-גונית: עם אחיו סימור הוא הקים את חברת התקליטים "ונגארד" שחוללה מהפיכה בתחום מוסיקת העם בארצות הברית - ג'ואן באאז, פיט סיגר, קאנטרי ג'ו ובוב דילן הקליטו בה, בין היתר; ואחר כך נהפך למוסיקולוג והיה בין מחוללי מהפיכה נוספת: עידן "המוסיקולוגיה החדשה" בשנות ה-80.

הפסנתרנית או הנסיכה

בספרו בוחן סולומון בזו אחר זו את כל הנשים שהיו בקשר עם בטהובן, ושולל אותן בהדרגה. בדיקה ראשונית של הנשים שיכלו לשהות בקרלסבאד בשבוע של ה-6 ביולי 1812 הותירה רק ארבע; ואלה נבחנו על פי כמה קטגוריות, כפי שהוסקו מהמכתבים. האהובה היתה צריכה להיות בקשר אמיץ עם בטהובן בתקופה שלפני כתיבת המכתבים, וההיכרות ביניהם היתה צריכה להתרחש כחמש שנים לפני הכתיבה; היה עליה להיות בפראג בשבוע שלפני כתיבתם ובקרלסבאד בשבוע שנשלחו; היה עליה להיפגש אתו מיד אחר כך; ושמה צריך היה להתחיל באות "איי" או "טי".

הפסנתרנית הידועה בזמנה דורותיאה פון ארטמן, המשוררת אליזה פון דר רקה, והנסיכה מארי ליכטנשטיין, לא עמדו בתנאים אלה; והיחידה שנותרה היתה בת למשפחת וינאים עשירה, לאב מדינאי שהיה גם מלומד וחובב אמנות, ושמה אנטוניה ("טוני") ברנטאנו. גם בכתביה, יומנים ומכתבים, מצא סולומון עדויות שחיזקו את ממצאיו. את הפרק אודות האהובה הנצחית בספרו הוא חותם בקטע יומן של בטהובן מאותה תקופה, שבו הוא מביע חרדות איומות ומחשבות אובדניות וייאוש: "הגשמת אהבתו לאנטוניה לא נבלמה בגלל הזדקקותו ל'חיים שקטים ויציבים' אלא בגלל החרדות העלומות שמא סיפור אהבה כזה יוכל להצליח", הוא כותב, "בטהובן לא הצליח להתגבר על השדים שהתרוצצו בקרבו".

בעיה אחת חמורה היתה עם ממצאיו של סולומון: בזמן הרומן עם בטהובן - שהיה אז בן 42, עשר שנים מבוגר ממנה - אנטוניה היתה נשואה, ואם לשלוש בנות ובן; ויותר מכך: בטהובן היה חבר של בעלה פרנץ, ובן בית אצלם. "בטהובן נכח לעתים בקונצרטים בבית ברנטאנו", נכתב בביוגרפיה הראשונה שלו, "ולעתים קרובות עינג את הנוכחים בנגינתו המופלאה. ילדי ברנטאנו נהגו להביא לו פרחים ופירות, והוא מצדו חילק להם סוכריות והפגין חיבה גדולה כלפיהם". איך אפשר לקבל בטהובן בוגד שכזה?

מוסיקולוגים בכירים החלו איפוא לפרסם מחקרי נגד שביקשו לבקוע בקיעים בתיאוריה של סולומון; ולפני כ-7 שנים, עם פירסום מכתבים של משפחת ברנטאנו שלא פורסמו עד עתה, הופיעו מחקרים שניסו להוכיח כמה מופרך הסיפור - הן כי ברנטאנו היתה מאושרת בנישואיה, והן כי לא שהתה די זמן בפראג ובקארלסבד כדי לבלות ליל אהבים סוער עם בטהובן. אפילו סרט הוליוודי וולגארי הופק על כך, בבימוי ברנרד רוז (1994) - אבל לתיאוריה השערורייתית שהועלתה בו, לפיה גיסתו של בטהובן יוהנה, אשת אחיו קרל, היתה האהובה, איש מהחוקרים לא התייחס ברצינות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ