שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פנחס צוקרמן בראש הסולם

במוסיקה כמו בכדורגל, אי אפשר לברוח מהצד הפרקטי, אומר פנחס צוקרמן, שמתחיל כל יום בנגינת סולמות. הכנר והמנצח, המקיים עתה מסע קונצרטים בישראל, מספר כי שורשי התעניינותו בקשר בין המוסיקה לאופן פעולתו של המוח נעוצים בקונצ'רטו שניגן יחד עם אביו המשותק

נעם בן זאב | תצלום: תומר אפלבאום
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב | תצלום: תומר אפלבאום

בדירה קטנה בחולון, בשנות ה-50 של המאה ה-20, אמר יהודה צוקרמן - כנר יהודי פליט מפולין שבא לישראל בסוף מלחמת העולם השנייה - לבנו הקטן פנחס, שנולד לו ולרעייתו מרים בתל אביב ב-1948: "בכל מקום שאליו תתגלגל בעולם תזכור תמיד שהבית שלך הוא כאן, בישראל". האב, שדיבר ביידיש, לימד את בנו לנגן בכינור, כמוהו. "זו היתה כמעט נבואה", אומר כיום פנחס צוקרמן, כנר, ויולן ומנצח בינלאומי, בשיחה במלון הילטון בתל אביב, "הוא כנראה הרגיש כבר אז שאנדוד בעולם. לא שכחתי את הציווי הזה".

צוקרמן מרגיש איפוא בבית בביקוריו התקופתיים כאן, מבקר בני משפחה, ומנגן. עכשיו הוא בעיצומו של מסע קונצרטים בישראל, ככנר ומנצח עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית וכנגן מוסיקה קאמרית עם החמישייה שלו, "נגני צוקרמן", שבאו אתו מקנדה. ביניהם, הצ'לנית אמנדה פורסייט, אשתו, שהיא גם הסולנית בקונצרט עם הפילרמונית. רוב זמנו, כבר חצי מאה על הבמה, מוקדש לסיורי קונצרטים - עם תזמורת המרכז הלאומי לאמנויות בעיר מגוריו אוטווה, שבה הוא משמש מנצח ומנהל מוסיקלי, ותזמורות בינלאומיות רבות; ולהוראה - במנהטן סקול בניו יורק, שם הוא מנהל את מחלקת הביצוע ומלמד סטודנטים נבחרים לכינור.

פה דיאז עם קזאלס

את יומו מתחיל פנחס צוקרמן בפתיחת התיבה של הכינור שלו. הצורך הזה, החשק לעשות זאת, מוכיח לו שיש משמעות לנגינתו. והאימון היומי מתחיל בנגינת סולמות. "בלי סולמות אנחנו לא שווים כלום", הוא אומר, "אנחנו נולדים עם המוסיקה ועם ההרמוניה כבר בתוכנו, אבל הידיים צריכות לפעול, ובלי ההפעלה היום-יומית הזאת דבר לא קורה. מה לעשות שלמוח שלנו יש שני חלקים", הוא ממשיך, "אמנם היינו רוצים שיהיה רק אחד, החלק של הנשמה: לנגן רק את הרגש שבמוסיקה, להוציא אותה מהלב. בכינור זה מה שיד שמאל עושה - היא אוחזת בכלי, היא מצמידה אותו לכתף שמעל הלב; והאצבעות שלה הן שנוגעות במיתרים. אבל צריך להיות גם ההיבט הפרקטי. צריך להפיק את הצליל, ועל כך אחראית הקשת ביד ימין ובה צריך לשלוט. האיזון הנכון בין הכתף לזרוע וליד, איך פרק היד עובד, חלוקת המשקל, הלחץ של הקשת, הזווית המדויקת; וגם העמידה, והנשימה - על כך צריך לעבוד. גם בניצוח יד שמאל היא ההבעה ויד ימין מחזיקה את הטמפו - את זה דני (דניאל בארנבוים, נב"ז) עושה בדרך שאין דומה לה. וגם בספורט זה ככה, גם בכדורגל: אי אפשר לברוח מהצד הפרקטי".

פנחס צוקרמן. "הפגיעות של האדם חייבת להישאר על הבמה"

תלמידה שלך במנהטן סיפרה לי שבמשך חודשים מאז שהתקבלה אצלך היא ניגנה רק ביד ימין על מיתר פתוח, שעות של יד ימין על צליל אחד.

"לוקח בין שנתיים לארבע שנים ללמוד את זה, ומסלול העבודה הוא צר, צר מאוד: אימונים ואימונים כל יום. אבל כשמצליחים - זה כמו למצוא בחושך את המתג של האור; ההקלה הזאת, האושר. וזה משפיע מיד על הכל. מבחינים מיד אצל תלמידים איך הלבוש שלהם משתנה, התסרוקת, הפנים שנהיים מוארים פתאום, הביטחון העצמי שמגיע. זה מה שהמורה שלי גלמיאן עשה: בטכניקת ההוראה שלו הוא צימצם את משך הזמן שנחוץ כדי לרכוש את הטכניקה הזאת משנים רבות לשנתיים ומקסימום ארבע. אבל צריך סבלנות - אלי מגיעים צעירים שכבר מקיימים קריירה, שמנגנים על בימות חשובות, ופתאום הם צריכים לנגן שעות רק ביד ימין. צריך לדעת לשרוד את זה".

איוון גלמיאן, מורה אגדי לכינור, לימד בבית הספר היוקרתי ג'וליארד בניו יורק כשפנחס צוקרמן בן ה-16 הגיע אליו ב-1962. לפני כן למד צוקרמן באקדמיה למוסיקה בתל אביב אצל המורה אילונה פהר, דמות אגדית כשלעצמה. את הנתיב לעולם הוא חייב לכנר אייזיק שטרן, ששמע אותו בתל אביב, הציג אותו לגדול הצ'לנים של זמנו, הקטלאני פבלו קזאלס, ובתמיכת השניים וקרן התרבות אמריקה ישראל הוא נשלח לארצות הברית.

הפגישה שלו עם שטרן וקזאלס שינתה אותו לחלוטין: "הייתי אצל קזאלס, הוא לקח את הצ'לו ובמשך שעתיים וחצי הסביר לי ולימד אותי וניגן רק דבר אחד: את סולם סול מז'ור. אחרי שעה כבר הייתי מותש, חשבתי שמשהו אצלו או אצלי לא בסדר - ואחר כך סיפרתי על כך לשטרן ולאחרים וגם הם לא האמינו, חשבו שהוא השתגע. אבל ראיתי את האיש הזה בן ה-87 מתלהב מכל מגע במיתר, מכל פיציקטו, מכל מעבר וקישוט בין סול ללה, ואחר כך בין לה לסי, וכשהוא הגיע לפה דיאז אחרי שעתיים זו היתה כמו רעידת אדמה. ובסוף אמר: הנה, שמע - וניגן את הפרלוד לסוויטה בסול מז'ור של באך. הכל נפל למקום. מאז ניגנתי אחרת לגמרי". כבר באותו עשור זינק צוקרמן לצמרת הכינור העולמית עם הופעות בכורה בניו יורק ולונדון.

מנדלסון, וודקה וסיגריות

מי שלא מכיר את פנחס צוקרמן לא יוכל לחשוד אפילו לרגע שלפניו אדם במעמד בינלאומי גבוה, כוכב נערץ שזכה בפרסים, הקליט 100 תקליטים ויותר ומוזמן לנגן על הבימות הכי חשובות עם גדולי הנגנים לפני שליטי מדינות העולם. את הפשטות של הליכותיו, ואת הספונטניות של נגינתו והתנהגותו, יכול להמחיש סיפור שאירע באחד הרסיטלים שלו, לפני שנים, באודיטוריום ה"קונצרטחבאו" באמסטרדם: אחרי שנקרא להדרנים, שוב ושוב, העיף צוקרמן מבט סביבו ונתקל בשלטים המהודרים המקיפים את קירות האולם, ועליהם חקוקים שמות של מלחינים: "טוב, אז את מי מביניהם נבחר כדי לנגן לכם עכשיו?" הוא שאל את הנוכחים, מצביע בעזרת הקשת על השלטים.

"בקונצרטים חייבים להציג לקהל דבר גדול אחד - האמת", הוא אומר. "לקהל לא מסבירים ולא מלמדים אותו; על הבמה צריך לעמוד ולנגן את מה שכתוב, הכי טוב שאפשר, ולמחרת יותר טוב, בפעם המאה. ובעיקר - הפגיעות של האדם חייבת להישאר על הבמה. אסור לדכא אותה, כי אז אתה מוכר את עצמך. אם, כמנצח, חמש המכות בטימפני בקונצ'רטו של בטהובן לא מרעידות אותך, למשל, לא מזעזעות אותך, לא תוכל לנצח על זה. וגם כאדם, בכלל בחיים, הפגיעות הזאת צריכה להישאר; אבל בעיקר על הבמה. אחרת אתה מרמה, ובסופו של דבר האדם מרמה רק את עצמו".

המחשבה והטכניקה, המודעות לנגינה והנשמה שבנגינה, ואחריות המוח על כל זאת, מעסיקות רבות את צוקרמן, ולכן הוא פותח כל עונת קונצרטים באוטווה בכנס על הקשר בין מוח למוסיקה. הנושא הזה תמיד נכח בחייו: כשהיה בערך בן 22, כך הוא מספר, הציע לאביו לנגן יחד בכינור. האב היה משותק כבר שנים בגלל אירוע מוחי שפגע בצד שמאל של גופו. "'בוא, ננגן', אמרתי לו", משחזר צוקרמן את השיחה ביידיש, "אבל הוא הצביע על יד ימין שלו, המדולדלת לצד גופו. לא חשוב, אמרתי, אתה תנגן ביד שמאל, ואני אפעיל את הקשת.

פנחס צוקרמן ואמנדה פורסייט בחזרה השבוע (תצלום: תומר אפלבאום)

"הוא הביט בי ואמר 'מנדלסון' - כי הקונצ'רטו של מנדלסון היה בשבילו הסמל למוסיקה ומה שהציל את חייו. מנדלסון, וודקה וסיגריות היו הסמלים החשובים בחייו: כך הוא הצליח להימלט מוורשה, ב-1945, כשניגן לשוטרים ברכבת את מנדלסון ושיחד אותם בוודקה וסיגריות.

"נתתי לו את הכינור, וההתחלה של הקונצ'רטו היא קשה, לא נוח למצוא על לוח המיתרים את המקום המדויק, זה באמצע ומעצבן - אבל בינגו: האצבעות שלו נחתו בדייקנות מוחלטת על המיתרים. וניגנו ביחד - הוא ביד שמאל את כל הקונצ'רטו, תו לתו, בהבעה נהדרת כאילו לא חלפו שנים מאז שנגע בכלי, ואני - מעביר בשבילו את הקשת".

בין שני אדמירלים מצרים

בשנה שעברה ניגן צוקרמן בירדן, "בפעם הראשונה על אדמה ערבית", כדבריו; וכמי שגדל בשנות ה-50 בישראל, ההתרגשות גואה בו בכל פגישה עם תושבי מדינות ערב. "אמרו לי שם, אחרי הקונצרט, 'אנחנו זקוקים לך' - ומי יכול היה לחשוב על זה פעם?" הוא אומר.

"ב-1979, כשבגין וסאדאת באו לחתום על הסכם השלום עם מצרים, הזמינו אותי ואת יצחק (פרלמן, נב"ז) לנגן בבית הלבן, ובקבלת הפנים הזמינו אותי לשבת והצביעו על בין שני אדמירלים מצרים. אמרתי, זה לא יכול להיות. אז שאלו אותי לשמי - כן, מר צוקרמן, זה המקום שלך. ישבתי בין שניהם וצימצמתי את עצמי למינימום. ואחר כך לחצתי לאחד מהם את היד, ולשני, ונעצתי עיניים בידיים הנלחצות ואמרתי לעצמי אתה חולם, לא ייתכן, זו יד של מצרי, של ערבי, שאתה לוחץ. וכשהם סיפרו לי על בתי ספר למוסיקה בקהיר הייתי מופתע, ממש נרעש.

"בארוחת הערב אחרי החתימה עם קרטר התמזל מזלי וקבעו לי מקום ליד סאדאת עצמו. שוחחנו והוא גילה לי שאמנם אינו מבין במוסיקה דבר, אבל אשתו ג'יהאן אוהבת גדולה של מוסיקה קלאסית ומבינה - 'ויש לה כל התקליטים שלך', הוא הוסיף, והציג בינינו. מיד הזמינו אותי לנגן בקהיר - אבל אז באה ההתנקשות בסאדאת.

"הרגשתי כאילו המקרה הזה הוא כמו המוסיקה עצמה. היא מתנגנת, מתקדמת, ופתאום בא משהו שהשתיק אותה, שהפריע, אבל שאפשר להתגבר עליו - בעזרת דיאלוג, והקשבה. אני לא מתעניין בכלל בפוליטיקה, אבל כן מחפש את הקשר והדיאלוג, ואת זה צריך להעביר דרך האמנות, והמוסיקה. בלי האמנות והתרבות אנחנו חיות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ