הבמאי שזכה בכל פרס אפשרי

הוא ביים בין השאר את "נערה עובדת" ו"כלוב הציפורים", אבל גם בגיל 77 מייק ניקולס עדיין מעדיף להישאר בלתי נראה

צ'רלס מקגראת | ניו יורק טיימס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צ'רלס מקגראת | ניו יורק טיימס

מייק ניקולס, שרטרוספקטיווה בת שבועיים של יצירותיו נפתחה בשבוע שעבר במומה, מוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (עד ה-1 למאי), אינו בחירה מובנת מאליה למקום אמנותי וסנובי כמחלקת הקולנוע של המוזיאון. הרטרוספקטיוות של המומה מתמקדות בדרך כלל ביוצרים אירופאים עמוקי מחשבה - ברנרדו ברטולוצ'י ומילוש פורמן היו השניים האחרונים - ולא בבמאים הוליוודיים מסחריים, שהרזומה שלהם כולל להיטים פופולריים כגון "נערה עובדת", "כלוב הציפורים", ולא מכבר "מלחמתו של צ'רלי וילסון".

למעט שרשרת מתמיהה של כישלונות באמצע שנות ה-70, כמעט כל סרטיו של ניקולס היו רווחיים, וכמה מהם, כגון "הבוגר" ו"ידע הבשרים", זכו להכרה כציוני דרך תרבותיים. אך בשל הזוהר המסחרי שלהם, והאופן שבו הניבו הופעות יוצאות דופן של כוכבים מהשורה הראשונה, קשה לפעמים לומר מה הופך סרט של ניקולס לסרט של ניקולס. נדמה שהם מכשיר לשחקנים, ולא לבמאי, שחותמו מיוחד בכך שהוא אינו מותיר כמעט שום עקבות שלו עצמו. "מי שרוצה ליהפך לאגדה, שאלוהים יעזור לו, זה קל מאוד", אמר ניקולס בראיון שהתקיים באחרונה על כוס קפה במשרדו בטיימס סקוור שבמנהטן. "צריך לעשות רק דבר אחד. אפשר להיות למשל אמן סרטי מתח. אבל אם רוצים להיות בלתי נראים עד כמה שאפשר במסגרת המציאות, אז כיף לעשות הרבה דברים שונים".

אם יש לסרטיו מכנה משותף, הרי הוא היותם אינטיליגנטיים מאוד, וכמו כן - אף שניקולס אינו רואה את עצמו ככותב - תשומת הלב לפרטים בתסריטיהם. הם מבוססים כמעט ללא יוצא מן הכלל על תסריטים טובים, שמתוכם הוא ממצה עוד רבדים של ניואנסים. מארגן הרטרוספקטיווה, רג'נדרה רוי, האוצר הראשי של מחלקת הקולנוע במומה, אומר: "ניקולס הוא אדם הוליוודי ביסודו מבחינות רבות, ובכל זאת אפשר לראות בסרטיו מוטיב עקבי שחוזר על עצמו. הוא דוגמה לכך שקולנוע פופולרי יכול להיות מבוסס על חזון".

מייק ניקולס ב-1985. האימפרוביזציה הגדולה ביותר שלו היא עדיין הוא עצמו (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

נורה אפרון, שכתבה את התסריט לסרטו של ניקולס "צרבת" והשתתפה בכתיבת התסריט של "סילקווד", אמרה לא מכבר: "אפשר לטעון שלמייק אין הסגנון החזותי של סקורסזי, למשל. אבל זה לא הוגן. מייק לא משתמש במצלמה באופן ראוותני, אבל יש לו סגנון משלו, בדיוק כפי שלתסריטאי שכותב בסגנון צלול מאוד יש סגנון. יש בו צלילות כמעט בלתי נראית". היא הוסיפה: "אחד הדברים החשובים בסרטיו של מייק הוא שפרט לכמה יוצאי דופן, כולם סרטים חכמים מאוד על אנשים חכמים. הם עוסקים במשהו. והוא גם מצחיק. אין סיכוי שתחמיצו בדיחה בסרטים שלו. ואם חבויה בסרט בדיחה, הוא ימצא אותה".

אוזן של מהגר

ניקולס, כיום בן 77, רחוק מלהאט את הקצב. בין הפרויקטים האפשריים שמונחים לפניו יש סרטים המבוססים על תסריטים של דייוויד מאמט וטוני קושנר, וגרסה בימתית מחודשת למחזה של הרולד פינטר. אבל הוא מתחיל לשקול, לפשט ולהקל את סגנון חייו. הוא מתחיל להיפטר מהסוסים שלו, למשל. בעבר היו בבעלותו 150 סוסים, והוא ירד ל-6, וגם הם "בדרך החוצה", הוא מבטיח. הוא גם כבר אינו מרבה להאזין לאוסף התקליטים הקלאסיים שלו. "כשהייתי צעיר הגעתי למצב גרוע - הכרתי כל הקלטה של כל יצירה", הוא אומר. "אבל קילקלתי את זה. הייתי פסאודו-מומחה ללא שום ידע אמיתי".

ניקולס, עדיין בעל מראה נערי, שומר על החיוך השובבי והשנינות המהירה ככספית בפני פוקר, שבעבר הפכו אותו ואת איליין מיי לקומיקאים החדשניים ביותר בארצות הברית. פסקאות נשפכות ממנו כאילו על פי ראשי פרקים: שלוש סיבות לדבר מסוים, ארבע הדוגמאות החשובות ביותר של משהו אחר. והאימפרוביזציה הגדולה ביותר של ניקולס היא עדיין הוא עצמו. הוא מתעורר כל בוקר בדירתו בשדרה החמישית, מתארגן, חובש פיאה ומדביק גבות, ומגלם דמות ושמה מייק ניקולס.

ג'וליה רוברטס וטום הנקס ב"מלחמתו של צ'רלי וילסון". סרטו האחרון עד כה של ניקולס

הוא נולד בשם מייקל איגור פשקובסקי, כבנו של רופא מרוסיה הלבנה שהיגר לברלין לאחר המהפכה הרוסית, והגיע לניו יורק ב-1939, בהיותו בן שבע, בראש חסר שיער לצמיתות (בתגובה לחיסון נגד שעלת) וכמעט ללא מלה באנגלית. כל מה שידע לומר היה "אני לא מדבר אנגלית", ו"בבקשה אל תנשקו אותי". הוא החל ללמוד בבית הספר דלטון, שם חברו לכיתה היה (השחקן והבמאי) באק הנרי, והחל לטפח מה שהוא מכנה "אוזן של מהגר". "באופן כמעט בלתי מודע חשבתי כל הזמן: ‘איך הם עושים את זה? אני חייב להקשיב'", הוא נזכר, והוסיף: "אספר לכם את הדוגמה הקיצונית ביותר בתרבות המערבית לאוזן של מהגר. סבא שלי, גוסטב לנדאואר, היה סופר ידוע בגרמניה. הוא היה גם איש פוליטי מאוד, והוא השתייך לממשלת הוויימאר הזמנית ששלטה במשך שבועיים לאחר נפילת הקיסר. כשהממשלה נפלה, הוא נלקח לתחנת המשטרה והוכה עד מוות. חברו הטוב, שגם הוא היה בממשלה, ברח, הצליח להגיע לסנטה פה, שינה את שמו לב' טראוון וכתב את ‘האוצר של סיירה מאדרה'. זה סיפור המהגרים האולטימטיווי".

סיפורו של ניקולס אינו פחות דרמטי. אביו מת כשהיה בן 12, והמשפחה נעשתה ענייה. ניקולס הבודד, שהתבייש במראהו, מצא נחמה בקולנוע ובתיאטרון, בין השאר הודות לנדיבותו של (המפיק) סול הורוק, שהיה אחד המטופלים של אביו. הוא למד באוניברסיטת שיקאגו, ולאחר חיפוש דרך נחל פתאום הצלחה שלא חלם עליה, תחילה עם מיי, שהכיר בקולג' (לצד סוזאן סונטאג ואד אסנר), ואחר כך כבמאי תיאטרון. שרשרת להיטי ברודוויי שביים (לרבות "הזוג המוזר" ו"ספמלוט") ראויה לציון אולי עוד יותר מאשר הצלחותיו הקולנועיות, וניקולס הוא אחד המעטים מאוד בתחום אמנויות הבמה שזכה בקשת רחבה של פרסים בתחום הבידור באמריקה: יש באמתחתו גראמי, אוסקר, ארבעה פרסי אמי ושמונה פרסי טוני. הוא איש עסקים ממולח, והוא זכה ליחס של נסיך שקם מאשפתות, כך שלאורך הדרך היו לו בנות זוג לאינספור, נשים חוקיות רבות (דיאן סויר, שלה הוא נשוי מ-1988, היא הרביעית), ציורים, מכוניות, ואורוות סוסים.

דמיון ניצת בתגובת שרשרת

הדבר היחיד שממנו אין לו די הוא זמן. הוא נזכר בחיוך בזמן הארוך שהעמידו לרשותו האולפנים כשעבד על "הבוגר", שביים כשהיה באמצע שנות ה-30 לחייו. "עבודת ההכנה לסרט נמשכה כשנה", הוא מספר. "נתנו לנו קצת כסף - שלושה

מיליון דולר בערך - שכרנו חלל באולפני פראמאונט והלכנו לשם כל יום. אני זוכר שיום אחד מנהל הארט הגיע ואמר שכשגברת רובינסון מתפשטת, אולי כדאי שנראה את סימני השיזוף מכתפיות בגד הים שלה. זה היה יום שלם של עבודה - זמן שהשקענו בהתלבטויות בנושא".

סצנת הסיום מתוך "הבוגר":

הוא ובאק הנרי, התסריטאי, עבדו במשך שלושה-ארבעה שבועות רק על קטע המונטאז' המפורסם ב"הבוגר", הוא אומר, ומוסיף: "מכאיב וקשה להיזכר עכשיו כמה הרבה זמן ובאיזו הקפדה עבדנו. אני באמת חושב שחשוב לשבת עם טקסט כמה זמן שאפשר, לקרוא ולדבר ולעשות מה שאני מכנה ‘לקרוא לדברים בשם', כלומר פשוט להסביר מה קורה בכל סצינה. כיום צריך לעשות הכל בראש, וצריך לעשות את זה די מהר, כי אף אחד לא ישלם לך לעשות הכנות. ".

אפרון מדמה את שיטת ההכנה לבימוי של ניקולס לפסיכואנליזה. "הוא יושב ימים על ימים", היא אומרת, "ופשוט שואל עוד ועוד שאלות. במה עוסקת הסצינה הזאת בסרט? מה זה מזכיר לך? עובדים באסוציאציות חופשיות. בסופו של דבר מגיעים לפתרון". ניקולס הוא מאמין גדול ברעיון הגדול היחיד, במטפורה או ברעיון שולטים שמגדירים סרט - הרעיון שבנג'מין ב"הבוגר", למשל, נמצא על מסוע, ממש כמו המזוודה שלו. אבל הוא גם מזכיר פסיכואנליטיקאי כשהוא מפקיד חלק ניכר בידי התת-מודע. התכלית בכל ההכנות, הוא אומר, היא להגיע לנקודה שבה תהיה מופתע, "צריך להמשיך לעשות את זה עד שתגיע לדבר שאיש לא היה יכול לתכנן".

הסיום המפורסם של "הבוגר", למשל, נולד משום שכשהגיע הזמן לצלם את הסצינה שבה דסטין הופמן וקתרין רוס עולים לאוטובוס, ניקולס היה במצב רוח רגזני ללא סיבה. "אמרתי לדסטין ולקתרין, ‘תשמעו, עצרנו את התנועה לאורך 20 רחובות, יש לנו ליווי משטרתי, אנחנו לא יכולים לצלם את הסצינה שוב ושוב. תעלו על האוטובוס ותצחקו, לכל הרוחות'. אני זוכר שחשבתי, ‘מה לעזאזל קורה לי? יצאתי מדעתי'. למחרת צפיתי בקטע שצילמנו ואמרתי לעצמי, ‘אלוהים אדירים, הנה הסוף של הסרט: הם מתים מפחד'. התת-מודע שלי עשה את זה. למדתי את זה בשעת מעשה".

במשך צילומי "מלאכים באמריקה" לערוץ HBO, הוא נזכר, הוא נדהם ממריל סטריפ. "אמרתי לה, ‘איך הצלחת לעשות את אתל רוזנברג מצחיקה?' והיא אמרה, ‘אני לעולם לא יודעת מה אעשה עד שאני עושה את זה'. וזהו זה. המשפט הזה אומר הכל, וזה מה שקורה כשאתה בפסגת התחום הזה. הבמאי לא יכול לגרום לזה לקרות. כל העניין הוא להיות באותו מקום ולהתרגש מהאופן שהדמיון של כל אחד מאתנו ניצת בתגובת שרשרת".

סטריפ אומרת: "גדולתו של מייק היא בדבר שהכי קשה לאנשים שנמשכים לבימוי מבחינת האופי. במאים רוצים בדרך כלל להיות בשליטה, והכישרון של מייק הוא העובדה שהוא יודע מתי להרים ידיים ופשוט לתת לדברים לקרות. הרבה במאים עדיין עסוקים בטקסט כשהם מגיעים לצילומים. מייק עושה את כל זה קודם, כך שכשמתחילים לצלם מרגישים שעל הסט יש עולם בטוח שבו כל המבנים במקומם. אפשר לקפוץ חזק והרצפה לא תקרוס".

ניקולס אומר שהיה עליו להזכיר לעצמו שוב ושוב עד כמה חדש המקצוע שלו. "משחק קולנועי הומצא לפני פחות ממאה שנה - משחק קולנועי עם קול", הוא מסביר. "(החוקר ומבקר הספרות) הרולד בלום אומר ששייקספיר המציא אותנו. זה רעיון מרתק, ואפשר ללכת אתו רחוק מאוד. אפשר לומר שבסרטים המדברים התחילו להופיע החיים הפנימיים של האדם. אפשר לראות בפנים של האנשים שקורים דברים לא מתוכננים, שלא הופיעו בחזרות. גרטה גרבו היתה אמנית בזה: מחשבות של ממש, שלא הופיעו לפני הטייק המסוים הזה. אפשר לראות שהעניין הזה התקדם בזינוקים אצל מרלון ברנדו ואצל מונגטומרי קליפט, ואחר כך אצל מריל סטריפ".

הוא מוסיף: "ההתרגשות הכי גדולה מתרחשת ברגע שבו אלף איש יושבים בחושך, צופים באותה סצינה, וכולם מבינים משהו שלא נאמר בדיבור. זה הדבר המרגש, הנס - זה מה שמחבר אותנו לקולנוע לנצח. זה מה שהיינו רוצים לעשות במציאות. כולנו רואים משהו ומבינים אותו יחד, בלי שתיאמר אף מלה. יש סיבה טובה לכך שהקול הטוב ביותר שקהל יכול להפיק - הן בתיאטרון והן בקולנוע - הוא שתיקה, פשוט שקט מוחלט".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ