אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דניאלה כרמי: "אנשים פה לא מורדים, אז שהגיבורים ימרדו"

"בלתי אפשרי להיות חלק מהשיח הישראלי", קובעת הסופרת והמחזאית דניאלה כרמי. בעלילות הסוריאליסטיות שטוותה בספר החדש שלה, "משפחת יאסין ולוסי בשמים", היא מנסה לסייע לגיבורים היהודים והערבים להיחלץ מהמציאות המשובשת

תגובות

דניאלה כרמי אומרת שיש מבחינתה משהו מאוד מוזר בדיבור ישיר על הסיפורים שכתבה. "בסיפור יש אי אלו סודות, תחבולות, לוליינות ובליעת אש. רזים מוצפנים בין הסדקים של הטקסט, וכל ערכם הוא במפגש הבלתי אמצעי וההזייתי של הקורא אתם. ועכשיו אני צריכה לסתור טענות, ואולי להתווכח", היא מתייחסת לעצם קיום הראיון. יש צדק בדבריה, משום שבטקסטים שלה יש קסם שהדיבור והחקירה עלולים להחריב.

נדמה שהדיבור על יצירתה הוא דריכה גסה בשדה עדין מאוד. הפרוזה של כרמי היא סוריאליסטית, כמו בועה של שיבוש בתוך מציאות של שיבוש, נטולת כללים ופנטסטית. היא נטועה בתוך המציאות הישראלית, שמתקיימת בה בשיא עוצמתה, אבל כרמי מרשה לעצמה לשחק בה כאוות נפשה - כאילו ניתנה לה לפתע אפשרות לסדר אותה מחדש, והיא לא מהססת למתוח אותה לכל הכיוונים, להגחיך אותה, להקצין אותה, לתקן אותה.

קשה להגדיר בדיוק את הקסם שמהלכות השורות של כרמי, שנעות בין עצב עמוק ויאוש מוחלט לבין האבסורד המשעשע של גיבורים שחיים במציאות אבסורדית וטראגית - כלומר המציאות שלנו. לדבריה, מנחם אותה למרוד דרך האנשים האלה. "אנשים פה לא מורדים, אז בסדר, הנה הגיבורים שלי ימרדו. זאת דרך להוציא את האנרגיות האלה", היא מסבירה.

כרמי, ילידת תל אביב, חיה בירושלים. רק בגיל מאוחר יחסית התחילה לכתוב. "בגיל 38 כתבתי את התסריט הראשון שלי, עיבוד לספר 'חרבת חזעה' של ס. יזהר", היא אומרת. "פחדתי לכתוב, כולל למגירה". היא למדה פילוסופיה ותקשורת, ובתואר השני חקרה את טיפול העיתונות בפרשת אודי אדיב. "באופן טבעי הייתי אמורה להמשיך לדוקטורט, והחוג לתקשורת הציע לי מלגה", היא אומרת, "אבל כשהתחלתי לחפש נושא ראיתי ששום דבר תיאורטי לא מעניין אותי. הבנתי שאני לא רוצה להיות שם. חבר במאי, רם לוי, אמר לי: 'אם את מפחדת לכתוב תכתבי תסריט. זה פחות מפחיד'".

אז היא כתבה. העיבוד שלה ל'חרבת חזעה' שודר בערוץ הראשון. בין המחזות שכתבה נמנים "חקירה" (הקאמרי, 1988) ו"יזראל טן פוינטס" (תיאטרון חיפה, 1992). ספר הילדים שכתבה, "הילדים מרחוב אהל"ן", תורגם לכמה שפות, ו"סמיר ויונתן על כוכב מאדים" זכה בצל"ש אונסק"ו לסובלנות בספרות ותורגם ל-14 שפות.

חולשתם של אלה שהסכינו

"משפחת יאסין ולוסי בשמים", הספר השישי שכתבה כרמי למבוגרים וראה אור באחרונה, כולל שתי נובלות. בנובלה הראשונה, זוג ערבים ישראלים חשוך ילדים מקבל ילד לאימוץ לאחר שנים של ציפייה. אלא שהילד הוא לא ילד: הוא נער מוגבל, ואף חמור מכך, נער יהודי. הזוג מבין שהנער הוא הסיכוי היחיד שלהם להיות הורים, ומכאן והלאה נרקמים היחסים שלהם אתו ומאבקם מול הוריו הביולוגיים - מאבק גרוטסקי וצבעוני שמזכיר קרקס נהדר ועצוב.

כרמי אומרת שהנובלה צמחה מהניסיון להבין לעומק את המציאות של אזרחי ישראל הערבים. "חשבתי הרבה פעמים מה זה לחיות במדינה שהיא כביכול שלך, שלוחמת נגד העם שלך. זה מצב שמעורר הרבה מחשבות", היא מסבירה. "יש משהו בין היהודים לערבים בישראל שהוא כמו חתונה בכוח, והנובלה מנסה לגולל עלילה מתוך המצב הזה. היהודים הכניסו את הערבים הישראלים לתוך ההוויה שלהם בכוח, ומנחילים להם אולי כמה יתרונות, אבל גם הרבה מאוד בעיות. במקום כלשהו זה מצחיק, ומתחת לכך מובן שזה כואב. זה סבל מתמשך".

תצלום: דניאל צ'צ'יק

לדברי כרמי, "הסיפור הוא ניסיון לחיות קצת את המצב הזה ביחד אתם. אלה חיי יומיום פשוטים, שרחוקים לכאורה מהבעיה הלאומית: חיים שסובבים סביב בעיות של פרנסה, עקרות ותהפוכות בחיי זוג נשוי. מהדברים האלה מתבלטים ההיבטים האבסורדיים והמצחיקים של החיים בארץ הזאת".

בנובלה השנייה, "עדינה ומרסלה מחפשות את חוט החיים", יש שתי נשים שבניהן החיילים שוכבים נטולי הכרה בבית חולים לאחר מלחמה. עדינה ומרסלה נאבקות להשיב לילדיהן את חוט החיים, אך כאשר הם שבים כבמעשה קסם להכרה, מתברר לאמהות שה'הרעלה' חזקה מכל - והבנים רוצים לחזור לצבא. גם הנובלה הזאת סוריאליסטית, הזויה, מעורערת ומערערת.

כרמי אומרת שרצתה לכתוב על המצב שבו "אמהות שולחות את הבנים שלהן". לדבריה, מרסלה מורדת בגלוי: "היא יוצאת נגד הדבר הכי מקודש בחברה הזאת, וכל מי שלידה מוחלש מעצם הימצאו בקרבתה. החולשה של עדינה, לעומת זאת, היא אחרת לגמרי: חולשתם של אלה שהסכינו עם האנומליה שכופה החברה הזאת על בניה ובנותיה".

"במציאות הישראלית כרגע, ולאורך השנים, אין מרד ואפילו לא צל צלו", כרמי אומרת. "אנשי הרוח המובילים בחברה הזאת, הסופרים והאמנים, נראים לפעמים כאילו יצאו מסרט של וודי אלן. מה הם מציעים לנו? במקרה הטוב רגשי אשם. כשפורצת מלחמה הם יוצאים עם גילויי דעת בעמוד הראשון בעיתון ומסבירים למה הם תומכים במלחמה. מוזר לצאת בגילוי דעת שתומך במערכת, אז לשם מה גילוי הדעת?", היא מתרעמת. "יש כמובן גם אחרים, אבל הם מעטים, והם לא נותני הטון. בעצם בלתי אפשרי להיות חלק מהשיח הישראלי בשום צורה, לא מהשיח על המלחמות ולא משיח על מה שהן גררו וגוררות ביום-יום הישראלי".

אז מה כן אפשר לעשות? כרמי מספרת שהשתתפה פעם בחוג ציור אנתרופוסופי. "לפי שיטת הציור הזאת את מציירת בעיקר בצבעי מים, שהם אמורפיים ונוזליים יותר, ומניחים לך לזרום עם המכחול", היא אומרת. "ציירנו נופים, הרבה ים ושמים, וזה היה מאוד מרגיע, אבל ראיתי שאני לא יכולה לצייר בהמשכים ולעבוד כמה ימים על אותו ציור. הייתי חייבת לגמור את הציור באותו היום. ויום אחד הבנתי שאני מציירת לי כל יום מקום להיות בו, מקום שאפשר לנשום בו. גם בכתיבה נדמה לי שזה מה שאני עושה: מנסה לברוא מקום לנשום בו, ואוליעוד כמה אנשים יצליחו לנשום שם יחד אתי".

חיידק בסיסי

כרמי לא רואה מקריות בכך ששתי הנובלות בספר חורגות ממסגרות חברתיות רגילות. "עם המיתוסים הלאומנים והדתיים המחניקים שצמחו סביב הכיבוש, אין אפשרות להיות פה", היא אומרת. "ברומן האחרון שלי, 'דבש קיץ', הכנסתי את העלילה לבית חולים פסיכיאטרי. הגיבורות הרחיקו לכת באופן שבו בחרו להיגאל ובתכנים שהזינו את הגאולה הזאת. בשום אופן לא יכולתי למקם את הסיפור באיזה בית, 'בחיק משפחה ישראלית' כמו שאומרים, כי גם ברומן הקודם, כמו כאן, הגרעין של הסיפור הוא הכפירה בעיקר".

האם בכתיבה יש נחמה?

"נראה שכן. הייתי קוראת לזה צורך בסיסי, כמו כל צורת התבטאות אחרת. אפשר גם לראות בזה חיידק, משהו שלא מניח לך. אבל אני בטוחה שיום אחד, כשהצרכים הפיסיים המיידיים של בני האדם יהיו מסופקים בלי מאמץ יומיומי, כולם ימצאו זמן ודרך לבטא משהו מעבר, שנמצא בכל אדם. כולם יחלו בחיידק הזה. מרקס כתב מזמן שבחברה הלא-מעמדית שתקום פעם, אנשים ידוגו דגים בבוקר ואחר הצהריים יהיו מבקרי תיאטרון".

*#